בע"ה י"ט אייר תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

בחג הפורים מכינים את הגאולה

מאורעות פורים וכן המאורעות השונים שעברו על עם ישראל בתקופת מלכות פרס מלמדים על תהליך הגאולה הנפלא בימים אלו

  • הרב שמואל אליהו
  • ו' אדר ב תשע"ט - 09:20 13/03/2019
גודל: א א א

פרשת ויקרא תשע"ט

תְּשׁוּעָתָם הָיִיתָ לָנֶצַח

וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם


 וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים

כותב הרמב"ם: "כל ספרי הנביאים וכל הכתובים עתידין ליבטל לימות המשיח חוץ ממגילת אסתר הרי היא קיימת כחמשה חומשי תורה וכהלכות של תורה שבעל פה שאינן בטלין לעולם". המגילה לא בטלה כי פורים לא יתבטל, אע"פ שהרדיפות של המן וחבריו יפסיקו. "ואע"פ שכל זכרון הצרות יבטל שנאמר (ישעיהו ס"ה) 'כי נשכחו הצרות הראשונות וכי נסתרו מעיני' ימי הפורים לא יבטלו שנאמר (אסתר ט') 'וימי הפורים האלה לא יעברו מתוך היהודים וזכרם לא יסוף מזרעם'" (מדרש משלי פרשה ט). ובאמת צריך להבין מהו הדבר הנצחי שיש בפורים ובמגילת אסתר.

מרדכי פועל בנצח

גם מרדכי היהודי הוא דמות נצחית. מרן הרב אליהו זצוק"ל הראה לי פעם את הגמרא במנחות (סד ע"א) שמספרת כי בימי בית שני הייתה תקופה שבה לא היו שעורים לעומר ולא חיטים לשתי הלחם מחמת מלחמות אחים, והיה שם חרש אחד שרמז להם איפה יש חיטים ושעורים ולא הבינו. היה שם אדם בשם מרדכי, והוא הבין ופירש להם. אומרים שם התוספות: "פירש בקונטרס דהוא מרדכי שהיה בימי אחשורוש ותימה הוא לומר שהאריך ימים כל כך. ונראה על שם מרדכי הראשון היו נקראין הממונים על שמו לפי שאינם ממנים אלא בקיאים בעלי שכל מודע".

קיומו הנצחי של מרדכי נרמז גם בכך שמקורו מן התורה הוא "מור דרור", שתרגומו "מירא דכיא" והוא אחד המרכיבים המרכזיים של שמן המשחה שנקרא "דרור" כי הוא נקי מן הזיוף ומן התערובת. השמן הזה נעשה על ידי משה רבנו ונשאר בשלמותו עד סוף כל הדורות. ומרדכי נרמז בו כי מידתו היא בנצח (האר"י ספר הליקוטים - ספר שופטים - פרק ט).

אֶתְּקֶנְךָּ – אנתקך מהנצח

הנצחיות של מרדכי היהודי רמוזה במגילת אסתר במילים: "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (אסתר ב ו). כדי להבין את העניין צריך להבין מה היה מיוחד בגלות יכניה שקשורה לנצח, שהרי יכניה מלך יהודה מלך כשהיה בן שמונה עשרה ועשה הרע בעיני ה'  (מלכים ב כד ח), ובגלל רשעותו אלוקים נשבע לנתק אותו: "חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב'). אפילו אם יהויכין יהיה קרוב אלי כמו חותם, אנתק אותו ממני ואזרוק אותו אל ארץ זרה (רש"י שם).

לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד

אחרי שירמיהו מזכיר את שבועת ה' הנוראה הזאת, הוא מקונן על המלך הצעיר שכל כך לא הצליח והוכרחו הוא וזרעו לצאת לגולה. "הַעֶצֶב נִבְזֶה נָפוּץ הָאִישׁ הַזֶּה כָּנְיָהוּ אִם כְּלִי אֵין חֵפֶץ בּוֹ מַדּוּעַ הוּטְלוּ הוּא וְזַרְעוֹ וְהֻשְׁלְכוּ עַל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר לֹא-יָדָעוּ". בגלות הוא עתיד למות בלי צאצאים שימשיכו את מלכות בית דוד. "אֶרֶץ אֶרֶץ אָרֶץ שִׁמְעִי דְּבַר ה'. כֹּה אָמַר ה' כִּתְבוּ אֶת-הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה" (ירמיהו כב').

גלות יְכָנְיָה – הָגְלָת שְׁלוֹמִים

על גלות יהויכין מספרים חכמינו: "כֵּיוָן שֶׁהֲרָגוֹ נְבוּכַדְנֶאצַר (ליהויקים), הִמְלִיךְ אֶת יְכָנְיָה בְנוֹ תַּחְתָּיו וְיָרַד לוֹ לְבָּבֶל, יָצְאוּ כָּל בְּנֵי בָבֶל לְקַלְסוֹ. אָמְרוּ לוֹ, מַה עָשִׂיתָּ? אָמַר לָהֶם, יְהוֹיָקִים מָרַד בִּי וְהֲרַגְתִיו וְהִמְלַכְתִּי אֶת יְכַנְיָה בְנוֹ תַּחְתָיו. אָמְרוּ לוֹ: מְתַלָא אָמַר, גּוּר טָב מִכֶּלֶב בִּישׁ לָא תַּרְבִי גּוּר בִּישׁ מִכֶּלֶב בִּישׁ עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָה. מִיָד שָׁמַע לָהֶם". אמרו לו חכמי בבל כי המשל אומר שגור כלבים טוב לא יצמח מגזע של כלבים רעים, והתכוונו בזה ליהויקים שהיה אביו של יהויכין והיה רע בעיניהם.

בא נבוכדנצר להוריד את יכניה ממלכותו. "עָלַה וְיָשַׁב בְּדָפְנִי שֶׁל אַנְטוֹכְיָא. יָרְדָה סַנְהֶדְרִי גְּדוֹלָה לִקְרָאתוֹ וְאָמְרוּ לוֹ הִגִּיעַ זְמָנוֹ שֶׁל בַּיִת זֶה לֵיחָרֵב? אָמַר לָהֶם: לָאו, אֶלָּא, אוֹתוֹ שֶׁהִמְלַכְתִּי תְּנוּהוּ לִי וַאֲנִי הוֹלֵךְ לִי. אָזְלִין אַמְרִין לְיְכָנְיָה נְבוּכַדְנֶאצַר בָּעִי לַךְ". אמרו סנהדרין ליכניה: נבוכדנצר רוצה להוריד אותך ממלכותך ולשים אותך בכלא. אם תשמע לו, לא תחרב ירושלים. קיבל יכניה את עצת סנהדרין ויורד לגלות מתוך בחירה. הגלות הזאת לא באה בדרך של מלחמה, אלא בשלום. "הָגְלָ֧ת יְהוּדָה כֻּלָּהּ הָגְלָת שְׁלוֹמִים" (ירמיהו יג יט. רש"י כאן ומסכת בבא מציעא דף לט עמוד א). בזכות זאת היא לא מושמדת על ידי נבוכדנצר כמו היה רגיל. "כִּֽי־אַרְצְךָ֥ שִׁחַ֖תָּ, עַמְּךָ֣ הָרָ֑גְתָּ" (ישעיהו יד כ). והשפעתה היא לדורות רבים, עד ימינו.

עָמַד וְכִּנֵס כָּל מַפְתֵחוֹת בֵּית הַמִּקְדָשׁ

המאורע הזה מזעזע את יכניה והוא נכנס לבית המקדש להשתחוות וליטול רשות מה': "מַה עָשָׂה? עָמַד וְכִּנֵס כָּל מַפְתֵחוֹת בֵּית הַמִּקְדָשׁ עָלָה לְרֹאשׁ הַגָג וְאָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ לִהְיוֹת גִּזְבָּרִין לְפָנֶיךָ עַד עַכְשָׁיו הַיְנוּ בַעֲלֵי בָּתִים נֶאֱמָנִים לְפָנֶיךָ, מִכָּאן וַאֵילָךְ הַרֵי מַפְתֵחוֹת לְפָנֶיךָ. תְּרֵין אַמוֹרָאִין. חַד אָמַר כְּמִי יָד שֶׁל אֵשׁ יָרְדָה וּנְטַלְתָּן מִמֶּנּוּ. וְחַד אָמַר מִשָׁעָה שֶׁזְרַקָן עוֹד לֹא יָרְדוּ" (ירושלמי שקלים כו ע"א רע"ב שקלים פרק ו).

בוזז אבל לא מחריב

היציאה הזאת היא השפלה גדולה, ואעפ"כ מקבל אותה עליו יכניה כדי שלא תחרב ירושלים ולא יחרב המקדש. עם צאתו של יכניה לגלות נכנס נבוכדנצר לירושלים ובוזז את כלי המקדש. "וַיּוֹצֵא מִשָּׁם אֶת-כָּל-אוֹצְרוֹת בֵּית ה' וְאוֹצְרוֹת בֵּית הַמֶּלֶךְ וַיְקַצֵּץ אֶת-כָּל-כְּלֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר עָשָׂה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל בְּהֵיכַל ה' כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'".

אחר כך הוא מגלה לבבל את חשובי הארץ וכמובן את יְהוֹיָכִין ואת משפחתו: "וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ. וַיֶּגֶל אֶת יְהוֹיָכִין בָּבֶלָה וְאֶת-אֵם הַמֶּלֶךְ וְאֶת-נְשֵׁי הַמֶּלֶךְ וְאֶת-סָרִיסָיו וְאֵת אֵילֵי הָאָרֶץ הוֹלִיךְ גּוֹלָה מִירוּשָׁלִַם בָּבֶלָה. וְאֵת כָּל-אַנְשֵׁי הַחַיִל שִׁבְעַת אֲלָפִים וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר אֶלֶף הַכֹּל גִּבּוֹרִים עֹשֵׂי מִלְחָמָה וַיְבִיאֵם מֶלֶךְ-בָּבֶל גּוֹלָה בָּבֶלָה."

מָרְדֳּכַי גָּלָה מֵעַצְמוֹ

חכמינו אמרו (במדרש ויקרא רבה מצורע יט ו) שכל הסנהדרין גלו עם יכניה. גם מרדכי היהודי הולך עמהם לגלות שנאמר בו "אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם", "אָמַר רָבָא, שֶׁגָּלָה מֵעַצְמוֹ" (מגילה יג ע"א). עוד למדנו בגמרא שכל גדולי הדור גלו עמהם לבבל. "דִּכְתִיב בֵּיהּ בְּגָלוּת יְכָנְיָה (מ"ב כד) 'וְהֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר – אֶלֶף', 'חָרָשׁ' - שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁפּוֹתְחִין נַעֲשׂוּ הַכֹּל כְּחֵרְשִׁין. 'מַסְגֵּר' - כֵּיוָן שֶׁסּוֹגְרִין, שׁוּב אֵינָן פּוֹתְחִין" (גיטין פח ע"א). הם רואים בגלות הזאת שליחות גדולה, וצריך להבין למה סנהדרין גולים ביחד עם צדקיהו, ולמה מרדכי עוזב את בית המקדש ואת ירושלים וגולה עמהם.

ישיבה בגלות מוקדמת

כדי לענות על השאלה הזאת צריך להזכיר את רבן יוחנן בן זכאי, שיצא מיוזמתו מירושלים בסכנת נפשות לפני שנחרב הבית השני והסגיר את עצמו לאספסינוס הקיסר. בפגישתו עם הקיסר ביקש רבן יוחנן בן זכאי מאספסינוס רשות להקים ישיבה ביבנה.

גם רבן יוחנן וגם הסנהדרין בימי יכניה מקדימים את היציאה לגלות, כי הם מבינים שבית המקדש עתיד להיחרב וישראל עתידים לצאת לגלות קשה. אם לא יקום דור חזק של תלמיד חכמים - יתפורר עם ישראל בגלות ויאבד לגמרי. מתוך ראייה עתידית אחראית זו הם מנצלים את שעת הכושר, עוזבים את ירושלים קודם חורבנה, מקבלים רשות להקים ישיבה ומצילים את עם ישראל לדורותיו. מהישיבה של דור יכניה קמים עזרא ונחמיה וכל חכמי הדורות. מהישיבה של רבן יוחנן בן זכאי קמים רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי עקיבא ורבי שמעון בר יוחאי. קמים כל התנאים וכל האמוראים ונשארת התורה לדורי דורות עד ימינו אלו.

צדקה עשה ה' – שלא תשתכח תורה שבעל פה

חכמינו במדרש (תנחומא נח ג) הסבירו שהגלות המוקדמת הזאת היא צדקת ה' כדי שלא תשתכח מהם תורה שבע"פ (גיטין פח ע"א, תנחומא נח ג). "ולפיכך קבע הקדוש ברוך הוא שתי ישיבות לישראל שיהיו הוגין בתורה יומם ולילה ומתקבצין שתי פעמים בשנה באדר ובאלול מכל המקומות ונושאין ונותנין במלחמתה של תורה עד שמעמידין דבר על בוריו והלכה לאמתה ומביאין ראיה ומן המקרא ומן המשנה ומן התלמוד כדי שלא יכשלו ישראל בדברי תורה, שנא' (תהלים קיט) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול, (שם, תהלים כ"ט) ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

שלשלת החכמה והנבואה

ה' שמר על שתי הישיבות שהוקמו על ידי חכמי ישראל בבבל בימי יכניה "ואותן שתי ישיבות לא ראו שבי ולא שמד ולא שלל, ולא שלט בהן לא יוון ולא אדום והוציאן הקדוש ברוך הוא י"ב שנה קודם חורבן ירושלים בתורתן ובתלמודן שכך כתיב "וְהִגְלָה אֶת-כָּל-יְרוּשָׁלִַם וְאֶת-כָּל-הַשָּׂרִים וְאֵת כָּל-גִּבּוֹרֵי הַחַיִל עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים גּוֹלֶה וְכָל-הֶחָרָשׁ וְהַמַּסְגֵּר לֹא נִשְׁאַר זוּלַת דַּלַּת עַם-הָאָרֶץ" (מלכים ב כד). וכי מה גבורה יש בבני אדם ההולכים בגולה?

הגבורה הייתה לנצל את שעת הכושר, לעזוב את ירושלים בבניינה מתוך ראייה קדימה, ולהקים את התורה בגלות. והם מצליחים. "שעיקר החכמים והנביאים לבבל גלו, והם יסדו את התורה וקבעו ישיבה בנהר פרת מימי יהויכין מלך יהודה ועד היום הזה, והם היו שלשלת החכמה והנבואה, ומהם תורה לכל העם יוצאת. וכבר הודענו לכם שממעיין אחד הכל שותין, והתחזקו במה שהחכמים דורשין לכם, ובתלמוד שלמדו לכם, ואל תטו ימין ושמאל מאחרי כל דבריהם, שכן כתוב 'על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה'" (דברים י"ז תשובה מר צמח גאון יעקב).

גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם

כדי שהם יוכלו לשמור את עם ישראל בגלות ולא להיאבד בין הגויים, ירד הקב"ה לגלות עם יהויכין והסנהדרין והחרש והמסגר ומרדכי היהודי עמהם: "תַּנְיָא רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר, בֹּא וּרְאֵה, כַּמָּה חֲבִיבִין יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁבְּכָל מָקוֹם שֶׁגָּלוּ, שְׁכִינָה עִמָּהֶם. גָּלוּ לְמִצְרַיִם, שְׁכִינָה עִמָּהֶם וכו' גָּלוּ לְבָבֶל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (ישעיה מג) 'לְמַעַנְכֶם שִׁלַּחְתִּי בָבֶלָה'. וְאַף כְּשֶׁהֵם עֲתִידִין לִיגָּאֵל, שְׁכִינָה עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר, (דברים ל) 'וְשָׁב ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ, וְרִחֲמֶךָ'; 'וְהֵשִׁיב' לֹא נֶאֱמַר, אֶלָּא 'וְשָׁב', מְלַמֵּד שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שָׁב עִמָּהֶם מִבֵּין הַגָּלֻיּוֹת".

בית כנסת לשכינה, מאבני ירושלים

ממשיכה הגמרא ושואלת: איפה נמצאת השכינה בבבל? ועונה "אָמַר אַבַּיֵּי, בְּבֵי כְנִישְׁתָּא דְהוּצְל, וּבְבֵי כְנִישְׁתָּא דְשָׁף וְיָתִיב בִּנְהַרְדְּעָא" (מגילה כט.). והסביר שם רש"י שבית כנסת שנקרא "דשף ויתיב", שתרגומו הוא גלה והתיישב. הכוונה לשכינה שיצאה ממקומה בירושלים בעת גלות יהויכין והתיישבה בבבל בבית כנסת דְשָׁף וְיָתִיב. בית כנסת זה נבנה מאבנים שלקחו הגולים בימי יכניה מירושלים. ולא רק אבנים מירושלים היו בו, אלא השכינה שהייתה בירושלים. על כן "אָמַר אַבַּיֵּי, תֵּיתֵי לִי, דְּכִי מְרָחִיקְנָא פַרְסָה, עֲיַילְנָא וּמַצְלִינָא בְגַוָּהּ". אומר אביי: כל פעם שאני נמצא במרחק פרסה מבית כנסת זה, אני מהדר להתפלל בו.

מַחְשְׁבוֹת שָׁלוֹם וְלֹא לְרָעָה לָתֵת לָכֶם אַחֲרִית וְתִקְוָה

ירמיה (כד) מתנבא על כל הגולים עם יכניה את הנבואה הזאת: "הִרְאַנִי ה' וְהִנֵּה שְׁנֵי דּוּדָאֵי תְאֵנִים מוּעָדִים לִפְנֵי הֵיכַל ה'". דוד אחד של תְּאֵנִים טֹבוֹת מְאֹד כִּתְאֵנֵי הַבַּכֻּרוֹת ודוד שני של תְּאֵנִים רָעוֹת מְאֹד אֲשֶׁר לֹא תֵאָכַלְנָה מֵרֹעַ. ה' מסביר לירמיהו ולכל ישראל שהתאנים הטובות הם הגולים שגלו לבבל עם יכוניה מלך יהודה. הם יזכו לחזור לארץ ישראל. "כֵּן אַכִּיר אֶת גָּלוּת יְהוּדָה אֲשֶׁר שִׁלַּחְתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶרֶץ כַּשְׂדִּים לְטוֹבָה: וְשַׂמְתִּי עֵינִי עֲלֵיהֶם לְטוֹבָה וַהֲשִׁבֹתִים עַל הָאָרֶץ הַזֹּאת וּבְנִיתִים וְלֹא אֶהֱרֹס וּנְטַעְתִּים וְלֹא אֶתּוֹשׁ".

החזרה הזאת תהיה כעבור שבעים שנה: "כִּֽי־כֹה֙ אָמַ֣ר ה' כִּ֠י לְפִ֞י מְלֹ֧את לְבָבֶ֛ל שִׁבְעִ֥ים שָׁנָ֖ה אֶפְקֹ֣ד אֶתְכֶ֑ם וַהֲקִמֹתִ֤י עֲלֵיכֶם֙ אֶת־ דְּבָרִ֣י הַטּ֔וֹב לְהָשִׁ֣יב אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַמָּק֖וֹם הַזֶּֽה: כִּי֩ אָנֹכִ֨י יָדַ֜עְתִּי אֶת־הַמַּחֲשָׁבֹ֗ת אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י חֹשֵׁ֥ב עֲלֵיכֶ֖ם נְאֻם ה', מַחְשְׁב֤וֹת שָׁלוֹם֙ וְלֹ֣א לְרָעָ֔ה לָתֵ֥ת לָכֶ֖ם אַחֲרִ֥ית וְתִקְוָֽה" (ירמיהו כט).

כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם

למרות שהם בגלות, ה' מבטיח להם שהוא יהיה איתם וישמע תפילתם. "וּקְרָאתֶ֤ם אֹתִי֙ וַֽהֲלַכְתֶּ֔ם וְהִתְפַּלַּלְתֶּ֖ם אֵלָ֑י וְשָׁמַעְתִּ֖י אֲלֵיכֶֽם: וּבִקַּשְׁתֶּ֥ם אֹתִ֖י וּמְצָאתֶ֑ם כִּ֥י תִדְרְשֻׁ֖נִי בְּכָל־לְבַבְכֶֽם". בסופו של דבר התפילות יתקבלו והם ייגאלו: "וְנִמְצֵ֣אתִי לָכֶם֘ נְאֻם־ה' וְשַׁבְתִּ֣י אֶת־שביתכם שְׁבוּתְכֶ֗ם וְקִבַּצְתִּ֣י אֶ֠תְכֶם מִֽכָּל־הַגּוֹיִ֞ם וּמִכָּל־הַמְּקוֹמ֗וֹת אֲשֶׁ֨ר הִדַּ֧חְתִּי אֶתְכֶ֛ם שָׁ֖ם נְאֻם־ה' וַהֲשִׁבֹתִ֣י אֶתְכֶ֔ם אֶל־הַ֨מָּק֔וֹם אֲשֶׁר־ הִגְלֵ֥יתִי אֶתְכֶ֖ם מִשָּֽׁם" (ירמיהו כט). בגלות זו תזכו גם לחזור בתשובה: "וְנָתַתִּי לָהֶם לֵב לָדַעַת אֹתִי כִּי אֲנִי ה' וְהָיוּ לִי לְעָם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים כִּי יָשֻׁבוּ אֵלַי בְּכָל לִבָּם" (ירמיהו כד).

מכינים את הגאולה
תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ

הזכרנו בתחילה שיש דמיון גדול בין מעשה רבן יוחנן בן זכאי למעשה חכמי דורו של יכניה. אלה ואלה רואים את העתיד בחינת חכם עדיף מנביא ופועלים לשמור על הקיום של עם ישראל בגלות הקשה והארוכה. מלבד השמירה על העם הם גם מכינים במעשיהם את הגאולה העתידה. רבן יוחנן בן זכאי מבקש מאספסינוס שלוש בקשות: "תֵּן לִי יַבְנֶה וַחֲכָמֶיהָ, וְשׁוֹשִׁילְתָּא דְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל, וְאַסְוָותָא דְּמַסְיָין לֵיהּ לְרַבִּי צָדוֹק" (גיטין נה). רבן יוחנן בן זכאי שומר שלא תיכרת שלשלת הדורות של בית דוד באמצעות שלשלת רבן גמליאל מצאצאי בית דוד.

רבן יוחנן מבקש גם את רפואתו של רבי צדוק, שהיה יושב בתענית ארבעין שנין כדי שלא תחרב ירושלים. הסביר הרה"ג אברהם שפירא זצוק"ל, כי רבן יוחנן בן זכאי רצה שהתלמידים בישיבה ביבנה ימשיכו את שושלת הדורות ולא יבנו תורה חדשה לעצמם. שיראו כי תלמיד חכם צריך להיות כזה שאוהב את ירושלים בכל ליבו ונפשו, ולא ימציאו להם חלילה תורה שמקדשת את הגלות. כך תיקן רבי יוחנן בן זכאי כמה וכמה הלכות שנועדו להכין את העם לתקופה של הגאולה, והוא דרש את ההלכות הללו על הפסוק: "ציון היא דורש אין לה" – מכלל דבעי דרישה.

ציפייה מאבני ירושלים

רבן יוחנן בן זכאי הלך בדרכם של הסנהדרין שהיו בימי יכניה. גם הם קבעו בלב הגולים את הציפייה לגאולה. שלקחו איתם בגלותם אבנים מירושלים או מבית המקדש, שמו בכליהם וקבעו את האבנים הללו בבית המדרש מיוחד בנהרדעא כדי לעורר את הציפייה לירושלים. כך כותב רש"י:"ובנאה יכניה וסיעתו מאבנים ועפר שהביאו עמהן בגלותן, לקיים מה שנאמר 'כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחוננו'" (תהילים קב רש"י מסכת מגילה כט ע"א).

מלכות בית דוד יוצאת מבית האסורים

חכמינו במדרש מספרים כי חכמי דורו של יכניה השתדלו השתדלויות מיוחדות על מנת שמלכות בית דוד לא תיפסק ומשיח בן דוד יוכל לקום. הדבר הזה היה מורכב מאוד, כיוון שיכניה היה בכלא של נבוכדנצר שמעולם לא שחרר אסיר. "שָׂם תֵּבֵל כַּמִּדְבָּר וְעָרָיו הָרָס, אֲסִירָיו לֹא פָתַח בָּיְתָה" (ישעיה פרק יד יז).

"באותה שעה ישבה סנהדרי גדולה על דעתה ואמרו בימינו מלכות בית דוד פוסקת? אותו שכתוב בו (תהלים פט) 'וכסאו כשמש נגדי'. מה נעשה? נלך ונפייס לגדֵלֵת, וגדלת למלכה, ומלכה למלך. הלכו ופייסו לגדלת וגדלת למלכה ומלכה למלך" (ויקרא רבה מצורע פרשה יט סימן ו). חכמינו אמרו שלאשתו של נבוכדנצר קראו שמירעם. הלכו חכמים ושידלו את האומנת של שמירעם שתשכנע את שמירעם שתשכנע את בעלה לתת אפשרות ליכניה להתייחד עם אשתו כדי שייוולדו לה ילדים ותמשיך מלכות בית דוד.

התוכנית פועלת. "כיון שבא נבוכדנצר להזקק לה אמרה לו: את מלך ויכניה אינו מלך? אתה מבקש תפקידך ויכניה אינו מבקש תפקידו? מיד גזר ונתנו לו אשתו. וכיצד שלשלוה לו? ר' שבתי אמר דרך קנקלין שלשלוה לו (דרך החלונות של הכלא שלשלו בחבלים את אשת יכניה) ורבנן אמרי: פתחו המעזיבה ושלשלוה לו".

מה שחכמים לא ידעו הוא שיכניה חזר בתשובה. "כיון שבא להזקק לה אמרה כשושנה אדומה ראיתי. פרש ממנה. מיד הלכה וספרה וטהרה וטבלה. אמר לו הקדוש ברוך הוא: בירושלים לא קיימתם מצות זיבה ועתה אתם מקיימין? שנאמר: 'גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור' (זכריה ט) נזכרתם אותו הדם שבסיני, בשביל כן שלחתי אסיריך! אמר רבי שבתי: לא זז משם עד שמחל לו הקדוש ברוך הוא על כל עונותיו. על אותה שעה אמר: 'כלך יפה רעיתי ומום אין בך' (שיר השירים ד). יצתה בת קול ואמרה להם: 'שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם' (ירמיה ג)".

תשובה מתירה נדרים

באותה שעה עושה ה' התרה על השבועה שנשבע, לפיה לא יהיו ליכניה צאצאים ממשיכים את מלכות בית דוד. כך אומרת הגמרא במסכת סנהדרין (לז ע"ב): "רַבִּי יוֹחָנָן אוֹמֵר, גָּלוּת מְכַפֶּרֶת עַל הַכֹּל, שֶׁנֶּאֱמַר: 'כֹּה אָמַר ה', כִּתְבוּ אֶת הָאִישׁ הַזֶּה עֲרִירִי, גֶּבֶר לֹא יִצְלַח בְּיָמָיו, כִּי לֹא יִצְלַח מִזַּרְעוֹ אִישׁ יֹשֵׁב עַל כִּסֵּא דָוִד וּמֹשֵׁל עוֹד בִּיהוּדָה'". אבל אחרי שירד לגלות וחזר בתשובה, הותרה השבועה. שכך כתוב בדברי הימים א (ג יז): "וּבְנֵי֙ יְכָנְיָ֣ה אַסִּ֔ר שְׁאַלְתִּיאֵ֖ל בְּנֽוֹ: וּמַלְכִּירָ֥ם וּפְדָיָ֖ה וְשֶׁנְאַצַּ֑ר יְקַמְיָ֥ה הוֹשָׁמָ֖ע וּנְדַבְיָֽה: וּבְנֵ֣י פְדָיָ֔ה זְרֻבָּבֶ֖ל וְשִׁמְעִ֑י וּבֶן־זְרֻבָּבֶל֙ מְשֻׁלָּ֣ם וַחֲנַנְיָ֔ה וּשְׁלֹמִ֖ית אֲחוֹתָֽם". והרשימה ארוכה.

חכמינו אמרו שהשמות של הילדים הם על שם המאורעות שקראו לו. אַסִּר – על שם המאסר. שְׁאַלְתִּיאֵל – על כך שה' נשאל על שבועתו בבית דין של מעלה והותרה השבועה. גם על זְרֻבָּבֶל דרשו חז"ל שֶׁנִּזְרַע בְּבָבֶל. בדרך זה של חז"ל לא קשה לדרוש גם את השמות האחרים של בניו "וּמַלְכִּירָ֥ם וּפְדָיָ֖ה וְשֶׁנְאַצַּ֑ר יְקַמְיָ֥ה הוֹשָׁמָ֖ע וּנְדַבְיָֽה". כמו גם השמות של שִׁמְעִי מְשֻׁלָּם חֲנַנְיָה וּשְׁלֹמִית אֲחוֹתָם.  

זרובבל זוכה לייסד את הבית השני. "יְדֵ֣י זְרֻבָּבֶ֗ל יִסְּד֛וּ הַבַּ֥יִת הַזֶּ֖ה וְיָדָ֣יו תְּבַצַּ֑עְנָה וְיָ֣דַעְתָּ֔ כִּֽי ה' צְבָא֖וֹת שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם", והוא גם זוכה להקים את חומות ירושלים בשנים יותר מאוחרות, אחרי שעלה לארץ ישראל ושינה את שמו לנחמיה, על שם הנחמה שה' מנחם את עמו ומשיבם לארץ ישראל.

מִבֵּית כֶּלֶא – מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים

ירמיהו כתב את ספר מלכים ואת ספרו (ב"ב טו ע"א). לא לחינם הוא בחר לסיים את שני הספרים הללו בסיפור הוצאתו של יכניה מכלאו סיפור שמבטא את התשובה שלו, את התרת השבועה ואת הצלחת הפעולה שלהם. "וַיְהִי בִשְׁלֹשִׁים וָשֶׁבַע שָׁנָה לְגָלוּת יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה בִּשְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ בְּעֶשְׂרִים וְשִׁבְעָה לַחֹדֶשׁ נָשָׂא אֱוִיל מְרֹדַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל בִּשְׁנַת מָלְכוֹ אֶת רֹאשׁ יְהוֹיָכִין מֶלֶךְ יְהוּדָה מִבֵּית כֶּלֶא". מלבד השחרור הבלתי צפוי, הוא מדבר איתו נכבדות ושם את כסאו מעל כל המלכים שנשארו בבבל: "וַיְדַבֵּר אִתּוֹ טֹבוֹת וַיִּתֵּן אֶת כִּסְאוֹ מֵעַל כִּסֵּא הַמְּלָכִים אֲשֶׁר אִתּוֹ בְּבָבֶל", נותן לו בגדי מלוכה: "וְשִׁנָּא אֵת בִּגְדֵי כִלְאוֹ וְאָכַל לֶחֶם תָּמִיד לְפָנָיו כָּל יְמֵי חַיָּיו" ומושיב אותו על שולחנו "וַאֲרֻחָתוֹ אֲרֻחַת תָּמִיד נִתְּנָה לּוֹ מֵאֵת הַמֶּלֶךְ דְּבַר יוֹם בְּיוֹמוֹ כֹּל יְמֵי חַיָּו".

וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם

צאצאיו של יכניה זוכים לאהבה מיוחדת מהקב"ה. מתקיים בהם מה שאמר שלמה בשיר השירים: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה". דבר לא מצליח להפר את האהבה הזאת: "מַיִם רַבִּים לֹא יוּכְלוּ לְכַבּוֹת אֶת הָאַהֲבָה וּנְהָרוֹת לֹא יִשְׁטְפוּהָ אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה בּוֹז יָבוּזוּ לוֹ" (שיר השירים ח ו).

כך נאמר על זרובבל: "בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם-ה' צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן-שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם-ה' וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי-בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב). רש"י מזכיר לנו שם כי המילים הללו הן כנגד המילים שנאמרו לאביו יכניה: "חַי-אָנִי נְאֻם-ה' כִּי אִם-יִהְיֶה כָּנְיָהוּ בֶן-יְהוֹיָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה חוֹתָם עַל-יַד יְמִינִי כִּי מִשָּׁם אֶתְּקֶנְךָּ" (ירמיהו כב'). במשמעות ניתוק במילים של תיקון. עכשיו, מרוב אהבה, ה' שם את בנו כחותם על ליבו ועל זרועו. וכלפי מה שנאמר ביכניה "כתבו את האיש הזה ערירי" למדנו שהועילה לו תשובתו ונולד לו זרובבל והושם כחותם.

דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ

הרבה טובות יצאו מבית מדרש זה שהקימו החרש והמסגר, מרדכי וכל חכמי דורו. עם ישראל הכיר בסמכותם וברוחק ראייתם וקיבל את הקביעות ההלכתיות שלהם. עליהם נאמר: "קִיְּמוּ וְקִבְּלוּ הַיְּהוּדִים עֲלֵיהֶם וְעַל-זַרְעָם וְעַל כָּל-הַנִּלְוִים עֲלֵיהֶם, וְלֹא יַעֲבוֹר לִהְיוֹת עֹשִׂים אֵת שְׁנֵי הַיָּמִים הָאֵלֶּה, כִּכְתָבָם וְכִזְמַנָּם:  בְּכָל-שָׁנָה, וְשָׁנָה" (אסתר ט כז). מפסוק זה למדו חכמים שקיימו וקיבלו היהודים עליהם את כל תורה שבעל פה באותו דור. כל זה מתוך ההערכה הגדולה של עם ישראל לחכמים הללו.

חכמינו אמרו כי בית המדרש שהקימו מרדכי וכל חכמי דורו שמר על ישראל בכל הגלות, וישמור עליו עד ימות המשיח. ו"משם מתחלת הגאולה. משם עולין לירושלים. שנאמר 'ועלו מושיעים בהר ציון' וגו' (עובדיה א') אותה שעה "והיתה לה' המלוכה". אמן ואמן.

את השיעור המיוחד הזה למדתי ממשנתו של הרב משה צבי נריה זצוק"ל, שהקים עולה של תורה, והדברים הללו כל כך נאים ומתאימים לו ולאורחות חייו.

 

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


0 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 24 מהשבוע האחרון