- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
לחלק הראשון שפורסם במגזין של שבוע שעבר
בפורים מדברים על חלומות גדולים. על רגע שבו המציאות נפתחת, והלב מעז לבקש באמת.
אם אני צריכה לבחור את התיקון האחד שממנו כל הטוב מתחיל, אני בוחרת במשיח.
משיח הוא זה שאחראי על קיבוץ כל הכוחות של עם ישראל. הוא אחראי להביא את הרגע שבו העוצמות שמפוזרות בינינו מתחברות. האמונה של הלוחם, הרוח של הלומד, האחריות של האם, היוזמה של היזם, הגבורה של המתיישב והשליחות של המחנכת. כל אחד מאיתנו נושא בתוכו ניצוץ. משיח הוא הרוח שמציתה את כולם יחד.
זו הנהגה שמאמינה בעם הזה בכל לבה, שמוציאה לפועל את התעצומות הגנוזות בכל איש ואישה מישראל, שמובילה בעוז ובגבורה ונלחמת את מלחמות ישראל מתוך תודעת ייעוד. עם שמאמין בעצמו פועל אחרת. הוא יוצר, בונה, משפיע, מקרין טוב גם פנימה וגם החוצה.
בראיון במהלך המלחמה פעיל השמאל רן הר נבו טען שהוא מפחד ממני. הוא אמר שכשהוא מביט בעיניים שלי, בזמן שאני מדברת, זה נראה שאני מאמינה שהמשיח צריך להגיע ממש עכשיו. ושהגעתו תלויה בעוד מעשה אחד של אמונה ונחישות, והדבר הזה קורה. הוא התכוון לביקורת. אני ראיתי בזה אבחנה מדויקת מאוד ומחמאה גדולה.
כן. לשם אני פועלת. מתוך תחושה שהגאולה איננה רעיון רחוק, אלא תהליך שמתקדם דרך החלטות, דרך חקיקה, דרך עמידה זקופה . כל מעשה של חיזוק הזהות היהודית במעשה ובלב, כל צעד של ריבונות על נחלת אבותנו, כל מלחמה שנלחמת מתוך גבורה ועוז הרוח, מקרבים את אותו רגע של החיבור השלם.
אז כן. אני משיחית ואני רוצה משיח ממש עכשיו! זו הבקשה שלי.
החצי השני זה בניין בית המקדש אבל איפשרו לנו רק חצי, ובע"ה כשהמשיח יבוא בע"ה גם בית תפארתנו יבנה.
אם נותנים לי קופון אחד של 'עד חצי המלכות', אני לא מבקש את כל ההר. אני לא מבקש לפנות את כיפת הסלע או את שאר המבנים, לא דורש חקיקה דרמטית שתכיר בהר הבית כמקום קדוש, ובמסגרת הצמצומים של פורים אני אפילו מוותר לעת עתה על אפר פרה אדומה. הבקשה היחידה שלי היא הכי פשוטה שיש: שהמדינה תפסיק להפריע.
רק תנו ליהודים להיכנס להר הבית מתי שהם מעוניינים בכך, ולבנות מזבח במקום המקורי שלו - שטח שגם ככה אין בו שום מבנה מוסלמי. משם אנחנו כבר נסתדר. נאסוף אבנים שלמות, הרבנים ידונו בסוג האבן המדויק, ונחדש את הקורבנות. את קורבן הפסח, שמתקרב אלינו בעוד חודש, אפשר להקריב גם בטומאה, כך שאנחנו לא באמת צריכים לחכות לשום נס שמימי.
זו הבקשה שלי לחצי המלכות. אפילו בתנאים הנוכחיים בהר, כששום דבר לא משתנה מלבד משטרה שפשוט זזה הצידה, הכל יכול להיפתח בפנינו. זו הגאולה עצמה, ומשם – כבר לא נצטרך לצום יותר בתשעה באב.
"החלטתי לפרוט את צ'ק 'חצי המלכות' שלי לשני רבעים. רבע אחד מופנה החוצה, אל הגבולות, ורבע אחד פנימה, אל המערכה שבינינו.
הרבע הראשון מוקדש לעזה, שצריכה להיות מיושבת ומתוכננת מחדש על ידי מדינת ישראל. למעשה לכל הגבולות של הארץ הזאת, שאחרי המלחמה הזאת נפרצו ומחכים רק שניקח עליהם אחריות. זה זועק לשמים ואנחנו קצת אוטמים את האוזניים.
האמת היא שאנחנו אפילו לא צריכים בשביל זה חותמת של מלך חיצוני - כבר קיבלנו את כל האישורים המוסריים, ואפילו הדיפלומטיים. מה שחסר זו רק מכת הפטיש שלנו: ההחלטה ללכת על זה עד הסוף. מדינות כמו סוריה ולבנון הן המצאה מדינית של המאה הקודמת שמתפוצצת לנו בפנים שוב ושוב, ומחכים שניקח אחריות. הייעוד המוסרי שלנו הוא חלק מהתפיסה הבטחונית בארץ הזאת. זה תמיד עבד ביחד.
הרבע השני מוקדש למערכה הפנימית. אני לא מבקש מהמלך שלום מזויף, וגם לא מעגלי הסכמות. אני מחפש קופון שיכריח כל צד בוויכוח הישראלי לתת כבוד אמיתי לעצמו וליריב שלו. עזבו רגע אהבה, בואו ניתן כבוד. לא דיבורים מנומסים, אלא קרדיט בסיסי: להבין שלצורת החיים של החרדי יש רציונל; הוא לא 'תאונת דרכים', אלא אדם עם דרך חיים, מודעות למחירים, ודמיון פוליטי שהוא לא מתכוון לוותר עליו. להבין שגם לחילוני יש חזון ורציונל, והוא לא סתם 'כופר' חסר כיוון. להכיר בכך שהדתי-לאומי פיתח לעצמו, מבעד למזרוחניקיות הפשרנית, משנה מדינית סדורה. ושהחרד"לי הוא לא רק 'דוס פנאט', אלא אדם שמתעקש בצורה רציונלית שיהיה כאן בית מקדש.
בצ'ק הזה כלול שכל זרם יתן גם לעצמו כבוד ולא יוותר על החלומות שלו וגם שייתן לאחרים את הכבוד על החלומות שלהם.
זה נשמע שזה יסבך את המטריצה של החיבורים אבל זה הפוך בדיוק. זה יתחיל להיות אפשרי רק כשניתן כבוד אמיתי ונתייחס ברצינות לאידיאולוגיה של כל אחד מהזרמים. משם נתקדם. רק כשיהיה פה כבוד אמיתי ליריב, נוכל להתחיל לדבר גם על אהבה.
