בע"ה כ"ד אב תשע"ט
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

בשביל להצליח חייבים להתאמץ!

בשיעורו השבועי הסביר הרב אליהו כי ניסי גאולת מצרים מלמדים אותנו כי רק בתחילת הדרך הכל מגיע בקלות. אח"כ עלינו להתאמץ, אך ההשקעה-משתלמת

  • הרב שמואל אליהו
  • י' שבט תשע"ט - 15:56 16/01/2019
גודל: א א א

פרשת בשלח תשע"ט

וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי

חשיבותן של הברכות

הסיען משה במקל בעל כרחן
וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף

רבי אליעזר שואל: מנין אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל וכל שאר הנביאים? ומשיב, כי על הנביאים נאמר "וביד הנביאים אדמה" (הושע י"ב), ואילו כאן נאמר: "זה אלי ואנוהו" (מכילתא השירה פרשה ג).

שירת הים הייתה מעמד נבואה שבו כל העם מתנבא ורואה גם את הכניסה לארץ ישראל וגם את בניין בית המקדש שייבנה. הם רואים את ימות המשיח שבהם "ה' ימלוך לעולם ועד". ואעפ"כ משה רבנו לוקח משם את העם ולא מניח להם להישאר, שנאמר "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף". "מלמד שהסיען משה במקל בעל כרחן" (מכילתא).

כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד

משה חושש שהם יתאהבו במקום שמקבלים בו השגות רוחניות ורכוש גדול במתנת חינם. גם הנקמה במצרים הייתה לגמרי מלמעלה: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן". השלב הזה נכון רק בתחילת הדרך, אחר כך צריך את העמל שלהם. "כִּי אָדָם לְעָמָל יוּלָּד וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף" (איוב ה ז). הם חייבים להתרגל להתאמץ ולעשות על מנת להגיע לארץ ישראל ולקיים את התפקיד הגדול של עם ישראל "וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה".

מהשירה והשלל – למדבר ולצימאון

לכן לוקח אותם משה מהנבואה הגדולה למסלול של אמון. "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ" (דברים פרק ח ה). הוא מסיע אותם למדבר ולצימאון, "וַיַּסַּע משֶׁה אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּם סוּף וַיֵּצְאוּ אֶל מִדְבַּר שׁוּר וַיֵּלְכוּ שְׁלשֶׁת יָמִים בַּמִּדְבָּר וְלֹא מָצְאוּ מָיִם" (שמות טו כב). אחר כך הם מגיעים למקום מים מרים: "וַיָּבֹאוּ מָרָתָה וְלֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מַיִם מִמָּרָה כִּי מָרִים הֵם עַל כֵּן קָרָא שְׁמָהּ מָרָה". בני ישראל צועקים אל משה: "וַיִּלֹּנוּ הָעָם עַל משֶׁה לֵּאמֹר מַה נִּשְׁתֶּה". משה מתפלל לה' – "וַיִּצְעַק אֶל ה'" – וה' מורה לו על פתרון, "וַיּוֹרֵהוּ ה' עֵץ וַיַּשְׁלֵךְ אֶל הַמַּיִם וַיִּמְתְּקוּ הַמָּיִם". הפתרון הוא אמנם פתרון ניסי, ולא חוצבים פה באר כמו בכל מקום, אבל הוא בא ממאמץ ותפילה שלהם. "שָׁם שָׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט וְשָׁם נִסָּהוּ". כאן הם לומדים את הלימוד הראשון שלהם, כאן הם לומדים לראשונה קצת דינים, שבת ופרה אדומה, ויש אומרים גם כיבוד אב ואם.

אַסְיָא דְּמֵגֵן בְּמַגָּן - מָגֵן שָׁוֶה

במרה הם לומדים שאין מתנות חינם. "וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה' אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה' רֹפְאֶךָ". מדברים פה על רפואה והכלל ברפואה הוא "אַסְיָא דְּמֵגֵן בְּמַגָּן - מָגֵן שָׁוֶה". רופא שמרפא בחינם – שווה חינם (בבא קמא פה ע"א). ואם על רפואה רגילה אמרו חכמינו כי מי שלא משלם עליה לא יעריך אותה, בוודאי כך הוא על רפואה שמונעת מחלות ודואגת להשאיר את האדם בריא מלכתחילה. כאן הם משלמים על החיים הבריאים ולומדים לא לקבל אותם כמובן מאליו.

וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו

הלימוד השני שנסוב על הכרת דרכי ה' סביב האוכל נמצא בהמשך הפרשה. ולמה דרך האוכל? כי במצרים הם קיבלו את האוכל "חינם" מן המצוות – בלי להכיר דרכו את ה'. "זָכַרְנוּ אֶת הַדָּגָה אֲשֶׁר נֹאכַל בְּמִצְרַיִם חִנָּם אֵת הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים"  (במדבר יא ה). חכמינו האירו את עינינו ואמרו שהמצרים נתנו לישראל תחושה שהם מקבלים אוכל חינם, אבל באמת שום חינם לא היה פה. הם האכילו אותם כמו שאדם מאכיל את העבד כדי שייתן תפוקה ולא ימות. "אם תבן לא היו נותנין להם חנם, דגים היו נותנין להם חנם?".

עכשיו הם בני חורין. עכשיו הם צריכים להתאמץ להכיר את ה' ולהשיג את האוכל באמצעותו. באמצעות המאמץ הזה הם אמורים ללמוד להכיר את ה', שמכין מזון לכל בריותיו. כך קורה בהתמודדות על המים בסוף חודש ניסן. כך קורה בהתמודדות על המן והשליו בט"ו אייר, וכך קורה שבועיים אחר כך בערב ראש חודש סיון כשהם מתמודדים שנית על המים בהיותם ברפידים.

וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ
כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להביא את דברי דודו, ראש ישיבת "פורת יוסף", הרב יהודה צדקה זצ"ל, שהיה אומר כי אפשר לבדוק את יראת השמים של האדם על פי האופן שהוא מברך על המזון. חכמים דרשו את הפסוק "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ כִּי אִם לְיִרְאָה אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בְּכָל דְּרָכָיו וּלְאַהֲבָה אֹתוֹ וְלַעֲבֹד אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" - "אל תקרי מה אלא מאה", היראה והאהבה בכל הלב והנפש מגיעה על ידי מאה ברכות שמברכים נכון.

כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו

כך כותב הרמב"ם (ברכות א א') "מצות עשה מן התורה לברך אחר אכילת מזון שנאמר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹקיך". חכמים תיקנו עוד ברכות בכדי לנטוע בליבנו יראת שמים. "כדי לזכור את הבורא תמיד וליראה ממנו" (הלכה ד)  ואם זו מטרת הברכות, חשוב שאדם יתבונן וישים לב למילותיו לפני שהוא מברך.

מקום שהתחייבת לברך בו, אל תחמיצנו

מלבד הברכה בכוונה, יש חשיבות לברך מיד כשאדם מסיים את האוכל, בבחינת "מצווה הבאה לידך אל תחמיצנה". כמו כן צריך אדם להיזהר שלא לברך במקום אחר מזה שאכל בו. מקום שבו אכלת והתחייבת בברכה - אל תחמיצנו. "כל המברך ברכת המזון או ברכה אחת מעין שלש צריך לברך אותה במקום שאכל" (רמב"ם הלכות ברכות פרק ד הלכה א).

במזיד - דברי הכל יחזור למקומו ויברך

על החשיבות של ברכה במקום שאכל אנו לומדים במשנה שאומרת: "מי שאכל ושכח ולא בירך, בית שמאי אומרים: יחזור למקומו ויברך, ובית הלל אומרים: יברך במקום שנזכר" (ברכות נא ע"ב). דין זה הוא רק באדם ששכח לברך במקום שאכל. אבל אם אדם קם ממקומו במזיד ולא ברך, גם בית שמאי וגם בית הלל סוברים שלא יברך במקום שנזכר, אלא יחזור למקום שאכל בו. "מחלוקת בשכח, אבל במזיד - דברי הכל יחזור למקומו ויברך" (נג ע"ב).

ספק ברכות – להקל במקום

כתב הרמב"ם דאע"ג דבמזיד צריך לחזור ולברך במקומו, אם בירך במקום שנזכר יצא ידי חובתו. הטור פסק כמו הרא"ש (קפד) שהחומרה של הצורך לברך במקום שאכל היא כל כך גדולה, שאם הזיד ולא ברך במקום שאכל אלא במקום שנזכר - לא יצא ידי חובה. וכן פסק הרמ"א. ולמעשה מחמת ספק ברכות פסק המשנה ברורה שאם במזיד ברך במקום שנזכר, לא יחזור ויברך שנית במקום שאכל (קפ"ד ס"ק ה).

החטא ועונשו

דעת הרמ"א היא על פי הפסק של רבי עמרם גאון, שפסק כבית שמאי בגלל הגמרא (ברכות נג ע"ב) שאומרת:  "תניא, אמרו להם בית הלל לבית שמאי: לדבריכם, מי שאכל בראש הבירה (המגדל) ושכח וירד ולא ברך, יחזור לראש הבירה ויברך? - אמרו להן בית שמאי לבית הלל: לדבריכם, מי ששכח ארנקי בראש הבירה, לא יעלה ויטלנה? לכבוד עצמו הוא עולה - לכבוד שמים לא כל שכן? הַנְהוּ תְּרֵי תַּלְמִידֵי, חַד עָבַד בְּשׁוֹגֵג כְּבֵית שַׁמַּאי, וְאַשְׁכַּח אַרְנְקָא דְּדַהֲבָא, וְחַד עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל, וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא".

שני תלמידים שכחו לברך ברכת המזון אחרי סעודתם במקום שאכלו, אחד שכח בשוגג וחזר לברך במקום שאכל ומצא ארנק של זהב. התלמיד השני לא ברך במקום שאכל, במזיד, וברך ברכת המזון במקום שנזכר כדעת בית הלל, וטרף אותו אריה. מהסיפור הזה למדו רבי עמרם, הטור והרא"ש לפסוק כדעת בית שמאי.

 וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ

לדעת המהרש"א מצא התלמיד ארנק של זהב, כי יצא מפי בית שמאי "ארנקי של זהב". והתקיים בו "וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ". הבן איש חי שואל בספרו בניהו בן יהוידע מה ההשוואה בין ארנק של זהב לבין ברכת המזון במקומה. הרי "אם לא יעלה - יאבד הארנקי לגמרי, אבל הכא יברך במקום שנזכר ואינו מפסיד הברכה?". ותרץ הבן איש חי: "ונראה לי בס"ד הכי קאמרי מי ששכח ארנקי היתכן שיתאפק ולא ירוץ ויעלה בעצמו כדי ליטלנו, אלא ימתין עד שישלח אחרים להביאו? הא ודאי אין דרך העולם בכך שהאדם בהול על ממונו. ואף על פי שאפשר לשלוח אחר, יהיה הוא רץ לעלות מהר להביאו. ואם כן אם בשביל חיבת ממונו עולה הוא בעצמו, לכבוד שמים לא כל שכן שיטרח ויחזור הוא בעצמו לברך?".

עָבַד בְּמֵזִיד כְּבֵית הִלֵּל, וְאַכְלֵיהּ אַרְיָא

הגמרא מספרת כי תלמיד אחר, במזיד, לא ברך במקום שאכל אלא במקום אחר, ואכלו אריה. וכתב בהערות הגרי"ש אלישיב זצוק"ל (ברכות נג ע"ב): "נראה ודאי שאין הכוונה כאן שנתחייב מיתה בגלל שעביד כבית הלל, אלא שהיה שם מקום סכנה וארי ארב לו, אלא שאם היה מקפיד על עצמו לקיים הדין ולחזור היתה זכות זו דדקדוק הדין מגינה עליו לינצל מן הארי".

המקור הוא מהגמרא (מנחות מא ע"א): "מַלְאָכָא אַשְׁכְּחֵיהּ לְרַב קְטִינָא דְּמִיכְסִי סָדִינָא. אָמַר לֵיהּ: קְטִינָא קְטִינָא, סָדִינָא בְּקַיְיטָא, וְסַרְבְּלָא בְּסִיתְוָא, צִיצִית שֶׁל תְּכֵלֶת מַה תְּהֵא עָלֶיהָ? אָמַר לֵיהּ, עַנְשִׁיתּוּ אַ'עֲשֵׂה'? אָמַר לֵיהּ: בִּזְמַן דְּאִיכָּא רִיתְחָא עַנְשִׁינָן". מלאך מצא את רב קטינא מכוסה בשמיכה שלא חייבת בציצית. אמר המלאך לרב קטינא: אם תלך עם שמיכה שלא חייבת בציצית כי היא כסות לילה, או בגד שלא חייב בציצית בגלל שאין לו ארבע כנפות – מה יהיה עם מצוות ציצית? ענה לו רב קטינא: וכי אתם מענישים מי שלא מקיים מצוות עשה שלא חייבים עליה? אמר לו המלאך: בזמן שיש מידת הדין מתוחה – מענישים גם על מי שלא קיים מצוות עשה. ורק מי שמהדר בחסידות במצוות (אפילו שאינו חייב בהן) ניצל.

וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא

עוד מביאה הגמרא מעשה על כך. "רַבָּה בַּר בַּר חַנָּה הֲוָה אָזַל בְּשַׁיָּרָא, אָכַל וְאִישְׁתְּלִי וְלָא בָּרִיךְ. אָמַר, הֵיכִי אֶעֱבִיד? אִי אֲמִינָא לְהוּ דְּאִנְשָׁאִי לִבְרוּכֵי, אַמְרֵי לִי, בְּרִיךְ הָכָא, דְּכָל הֵיכָא דִּמְבָרַכְתְּ - לְרַחֲמָנָא קָא מְבָרַכְתְּ. מוּטָב דַּאֲמִינָא לְהוּ, אִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָמַר לְהוּ: אַנְטְרוּ לִי, דְּאִנְשָׁאִי יוֹנָה דְּדַהֲבָא. אָזִיל וּבָרִיךְ, וְאַשְׁכַּח יוֹנָה דְּדַהֲבָא".

רבה בר בר חנה הלך בשיירה ואכל לחם ושכח לברך ברכת המזון במקומו. אמר לעצמו: אם אומר לאנשי השיירה ששכחתי לברך ברכת המזון, יגידו לי: בכל מקום שאתה מברך – לאלוקים אתה מברך. תברך כאן. מוטב שאומר להם ששכחתי יונה מזהב ואבקש שיחכו לי שאלך למקום שאיבדתי ואמצא אותה ואחזור. כך עשה וחיכו לו, ברך ברכת המזון במקום שאכל ומצא שם באמת יונה מזהב.

מַה יּוֹנָה אֵינָהּ נִצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִצּוֹלִין אֶלָּא בַּמִּצְוֹת

הגמרא מקשה: "וּמַאי שְׁנָא יוֹנָה? דְּאִמְתְּלָא (שנמשלה) כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל כְּיוֹנָה, שֶׁנֶּאֱמַר, (תהלים סח) 'כַּנְפֵי יוֹנָה נֶחְפָּה בַכֶּסֶף'. מַה יּוֹנָה אֵינָהּ נִצּוֹלֶת אֶלָּא בִּכְנָפֶיהָ, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן נִצּוֹלִין אֶלָּא בַּמִּצְוֹת". בהסבר הזה כלולה גם תשובה לשאלה איך היה מותר לרבה בר בר חנה לשקר. ואיך היה מותר לו לעכב את השיירה בשביל הידור וחומרה. והתשובה היא שכל ברכה מועילה לכנסת ישראל, ובסופו של דבר היא מועילה לכל בני השיירה.

כך אומרת הגמרא בברכות (לה ע"ב): "אמר רבי חנינא בר פפא: כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאילו גוזל להקדוש ברוך הוא וכנסת ישראל. שנאמר: 'גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית'. ואין אביו אלא הקדוש ברוך הוא שנאמר 'הלא הוא אביך קנך'. ואין אמו אלא כנסת ישראל שנאמר 'שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך'. מאי חבר הוא לאיש משחית? אמר רבי חנינא בר פפא חבר הוא לירבעם בן נבט שהשחית את ישראל לאביהם שבשמים". האוכל בלי ברכה מזיק לכל כלל ישראל שהוא מכביד על כנפי השכינה שנמשלה ליונה. והמברך בכוונה במקום הנכון מקל על כנפי השכינה ונותן לה אפשרות להגן על גוזליה. גם בכך שהיא מגביה עוף וגם בכך שהיא יכולה להילחם בכנפיה מול הקמים עליה. "או בורחת, או נלחמת בראשי אגפיה" (רש"י).

עשה כבית שמאי, ומקבל שכר

יש שואלים למה מי שעשה כבית שמאי מקבל על כך שכר, הרי בכל מקום כשיש מחלוקת בין בית שמאי לבית הלל אין צורך לעשות כדברי בית שמאי. ומי שקרא בערב קריאת שמע בהטיה כדעת בית שמאי, לא עשה שום מצווה, ולא עוד אלא שכנראה עשה עבירה. "אָמַר רַבִּי טַרְפוֹן, אֲנִי הָיִיתִי בָא בַדֶּרֶךְ, וְהִטֵּתִי לִקְרוֹת, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי, וְסִכַּנְתִּי בְעַצְמִי מִפְּנֵי הַלִּסְטִים. אָמְרוּ לוֹ, כְּדַי הָיִיתָ לָחוּב בְּעַצְמְךָ, שֶׁעָבַרְתָּ עַל דִּבְרֵי בֵית הִלֵּל" (משנה מסכת ברכות פרק א).

תירצו התוס' (סוכה ג ע"א) כי במקרה של ברכת המזון במקום גם בית הלל סוברים שראוי לחזור ולברך במקומו. "ושמא משום דבית הלל נמי מודו דלכתחילה מיהא עבדינן כבית שמאי". אלא שבית הלל לא הטריחוהו, ובוודאי שלכתחילה דעת בית הלל שצריך לחזור ולברך במקומו (הרא"ש). ובתשובת הרמ"א (צא) כתוב כי בחזרה לברך במקום שאכל אין שום קולא, ולכן המחמיר תבוא עליו ברכה. אבל לשכב ולקרוא קריאת שמע יש קצת קולא, ולכן אסור לעשות כדברי בית שמאי. "דוקא בדבר שאין בו קולא כלל, אבל במקום שיש קצת קולא בדבר כגון לשכוב ולקרות ק"ש, דהא עדיף מעומד דהוא יותר דרך כבוד".

ברכה סמוך לגמר האכילה ובמקום האכילה

מכאן היה מזהיר מו"ר מרן הרב אליהו זצוק"ל לברך תמיד במקום שאכלו בסמוך לגמר האכילה, לא לאחר את הזמן ולא לברך במקום אחר. גם בגלל שלפעמים שוכחים לברך, וגם אם ברך ולא שכח, הרי הפסיד את הזמן של המצווה ואת המקום של האכילה.

וכך היה אומר לחיילים שהיו בבקעה במקום חם והיו צריכים לשתות מים כמה וכמה פעמים ביום, כי מיד אחרי שסיימו לשתות יברכו ברכה אחרונה. ואם ירצו אחר כך לשתות – יברכו שוב ברכה ראשונה. וכך היה אומר למי ששותה לפעמים קפה ותה בשעה שלומד ולא רוצה לישון, שיברך לפני כל כוס ויברך ברכה אחרונה אם שתה רביעית תוך כדי זמן שתייה.

וכל שכן אם אוכל פירות או מזונות, שכך כתב השו"ע (קפד סעיף ג) "ויש אומרים שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם; ויש אומרים דחמשת מיני דגן דוקא". והגר"א הכריע כדעה האמצעית, שרק בחמשת מיני דגן צריך לחזור למקומו ולברך ברכתו האחרונה.

שבע ברכות דוחות ריקודים

מרן הרב אליהו זצוק"ל היה רגיל להדריך כי בחתונות יברכו שבע ברכות באמצע החתונה ולא בסופה, וזאת מכמה וכמה טעמים.

1] בסוף החתונה נשארים רק עשרות בודדות של אנשים, ובאמת כל הנוכחים חייבים בשבע ברכות והם לא מברכים אותן.

2] חלק מהאנשים שוכחים לברך ברכת המזון, או מברכים בלי זימון בעשרה, או בכלל בלי זימון.

3] גם אלה שמברכים בסוף החתונה – מברכים אחרי שכבר התעכל המזון שבמעיהם, שהרי עברו כמה שעות מעת שאכלו עד שמברכים.

4] הרבה אוכלים וקמים לרקוד ואחר כך חוזרים לברך במקום שלא ישבו ואכלו בו, כיוון שכבר הזיזו את השולחנות. לדעת המגן אברהם, כיוון שמברכים באותו אולם שאכלו, יוצאים ידי חובה. עם זאת – כבר הביא כף החיים (כה"ח ס"ק ד) כי יש חולקים על המגן אברהם (קעח ס"ק ב) ואומרים שזה נקרא לברך לא באותו מקום. על כן הציע מרן הרב אליהו זצוק"ל להנהיג שיברכו שבע ברכות מיד אחרי שאוכלים ואחר כך ירקדו וישמחו עד מתי שירצו, ובאמת זה תיקון גדול שראוי לעשות כן.

שכח לברך בתחילה
מי שאכל ושכח או הזיד ולא ברך תחילה

בגמרא:  אמר רב יהודה, שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה - מסלקן לצד אחד ומברך". כלומר, לדעת רב יהודה יכול עדיין לברך בעוד המאכל בפיו, רק שיסלק אותו לצד ויברך. על כך שואלת הגמרא: הרי בברייתא יש שלוש דעות שונות, "תניא חדא בולען. ותניא אידך פולטן. ותניא אידך מסלקן". ואם כן קשה על רב יהודה שאומר רק דעה אחת, ועל מה הסתמך לפסוק הלכה רק כדעה אחת?

משיבה הגמרא: "לא קשיא, הא דתניא בולען - במשקין, והא דתניא פולטן - במידי דלא ממאיס, והא דתניא מסלקן - במידי דממאיס". כלומר, שאין כאן שלוש דעות חלוקות אלא שלושה מקרים שונים שבכל אחד מהם הדין שונה, רב יהודה שאמר מסלקין את האוכל לצד אחד של הפה עוסק באוכל שאם תוציא אותו מהפה הוא מאוס. לעומת זאת - אם הכניס מים לפיו במשקין בלא ברכה ונזכר לפני שהספיק לבלוע - יבלע בלי ברכה. המקרה השלישי הוא כשהכניס לפיו מאכל מוצק שעדיין לא הספיק ללעוס ואין הוא מאוס – שהדין הוא להוציאו מפיו ולברך ואחר כך יאכל.

אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף

הרמב"ם מחדש וכותב כי במשקין שבולע - מברך אחרי שבלע. "שכח והכניס אוכלין לתוך פיו בלא ברכה, אם היו משקין בולען ומברך עליהן בסוף, ואם היו פירות שאם זרקן ימאסו כגון תותים וענבים מסלקן לצד אחד ומברך ואחר כך בולען, ואם אינן נמאסין כגון פולים ואפונים פולטן מפיו עד שיברך ופיו פנוי ואחר כך אוכל" (הלכות ברכות פרק ח הלכה יב).

הרא"ש (פ"ז ברכות סי' ל"ג) הביא את דברי רבינו חננאל שכתב "במשקין בולען ואין מברך עליהן" ברכה ראשונה כי כבר בלע. והרא"ש מחזיק בדעת הרמב"ם שיברך אחרי הבליעה כיון "דשאני הכא דנזכר שלא בירך בעוד המשקין בפיו ודומה קצת עובר לעשייתן מה שנזכר קודם לבליעה, אלא שלא היה יכול לברך".

אם אינו מברך – טוב שיהרהר בליבו

הכסף משנה כתב כי אפשר לפרש את דברי הרמב"ם שכוונתו שמברך ברכה אחרונה, אם כי זה לא פשט דבריו. וכעין דברים אלה כתב מרן בב"י סי' קע"ב: "ולענין הלכה כיון שדברי רבנו חננאל מפורשים, ודברי הרמב"ם אפשר להתפרש כן, מסתמא אמרינן דבשיטתיה אמרה ונקטינן כוותיהו דרבנים מובהקין נינהו ומקילין בברכות דרבנן". ועל זה כתב בדרכי משה שדברי הרמב"ם נראין יותר כסברת הרא"ש, ועל כן יברך אחר שבלען.

להלכה כתב השו"ע שלא יברך ברכה ראשונה אחרי שבלע (סימן קעב סעיף א), והרמ"א כתב לברך אחרי שבלע. והמשנה ברורה (ס"ק ה') כתב: "ודעת רוב הפוסקים כדעה ראשונה שאינו מברך רק ברכה אחרונה אם שתה כשיעור".

ומרן הרב אליהו זצוק"ל כתב כי במקרה זה שלא מברך על המשקין טוב שיהרהר בליבו כפי שכתב הרמב"ם עצמו. "כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר ואם לא השמיע לאזנו יצא בין שהוציא בשפתיו בין שבירך בלבו" (הלכות ברכות פרק א הלכה ז).

ויהי רצון שבזכות ההקפדה על הברכות נזכה ויקוים בנו וַהֲרִיקֹתִי לָכֶם בְּרָכָה עַד בְּלִי דָי (מלאכי ג, י), אמן ואמן.  

 

 

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


2 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 19 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד