ראש השנה – לידה, מציאות, עקידה

בשני ימי ראש השנה קוראים בתורה מלידתו של יצחק, ועד סיום פרשת העקידה והבשורה על לידת רבקה.

קריאת היום הראשון מתחילה בשמחה על לידת יצחק. אחר כך – המתח בין יצחק לבין ישמעאל וגירוש ישמעאל; ובהמשך מתוארת הברית עם אבימלך מלך פלישתים.

ביום השני קוראים את פרשת עקידת יצחק, ובסיומה – את התפתחות משפחת אחי אברהם בחרן, לידת בניו והולדת רבקה.

ראש השנה הוא יום של בריאת האדם, ובעצם יום של לידה. לידת יצחק היא פלא, היא לא 'טבעית' אלא נס של לידת עקרים – והיא ממחישה את הצורך להסתכל על הבריאה (ועל כל לידה כמובן) כעל נס מיוחד, שצריך לעמוד מולו בהתפעלות והשתאות.

אחרי לידת יצחק מתחילה התבססות בעולם: יצחק תופס את מקומו בבית אברהם (וישמעאל – שלא מבטא כמו שצריך את נוכחות ה' – נדחה מפניו). גם כריתת הברית עם אבימלך היא התבססות של אברהם בקרב יושבי הארץ.

אבל אחרי הבריאה המשמחת הזו – אנחנו רוצים לזכור ש'כל זה איננו שווה לי', שהצידוק לבריאה הוא רק אם אנחנו מסורים לגמרי לה', ואנחנו מסכימים לקחת את כל הקיום, כל ההישגים, כל התקוות וההצלחות – ולעקוד, לרכז ולמקד את כולן – ולתת אותן לה' יתברך. רק אם ה' 'מתעקש' ואומר שהקיום שלנו חשוב – אנחנו מסכימים לרדת מהמזבח, ולחזור לתוך המציאות.

ביום הראשון – ה' בורא את העולם, מוליד אותנו, ונותן לנו כח וקיום מול הסביבה הזרה לו (ושנראית ממבט ראשון יותר 'טבעית' בתוך המציאות הנפרדת מה').

ביום השני – אנחנו מגיבים, לוקחים את כל היש והקיום שקיבלנו – ומוסרים הכל, נמסרים לגמרי, לה' יתברך; ומדגישים היטב שכל הקיום שלנו תלוי לגמרי ברצון שלו ואין לנו שום קיום נפרד.

התהליך הזה מוביל להולדת רבקה, ליכולת של יצחק להתחתן. זוגיות אמיתית משקפת את הזוגיות שלנו עם ה' יתברך. היא בנויה מהתמסרות גמורה – שבסופה יש קיום, שנובע מהרצון של השני בקיום הזה.

נקוה להתחיל שנה שבה נצליח להנכיח ולהמחיש עוד את הפלא הזה, פלא העם היהודי, שמצליח להיות מסור לגמרי מן הצד האחד – ודוקא מכח המסירות הזו לרדת למציאות ולהיות נוכח ומשמעותי בה לאורך אלפי שנים.

תחל שנה וברכותיה!