בע"ה י"ט אב תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ – במלכות, בגאולה ובמשיח

צפו בשיעורו השבועי של הרב שמואל אליהו

  • הרב שמואל אליהו
  • כ"א תמוז תשע"ו - 09:16 27/07/2016
גודל: א א א

מִקְנֶה שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ

הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?

הסיפור על בני גד ובני ראובן מתחיל במילים "וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד" (במדבר לב א). הם רצו לגור בעבר הירדן המזרחי, כי זהו מקום טוב לגידול מִקְנֶה. הרצון לרווח נאה ולחיים טובים העלים מהם את המידות הטובות. אחיהם מסרו נפש ועזרו להם לכבוש את עבר הירדן המזרחי, והם לא חושבים לעזור להם לכבוש את עבר הירדן המערבי. משה רואה בזה אטימות וגוער בהם: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?".

מסתבר שהעושר עלול לאטום להם את הלב גם כלפי בני ביתם. הם כל כך מתלהבים מהעושר הצפוי, עד שבלי משים הם מגלים מהו סדר העדיפות שלהם, ואומרים: "גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ". מסביר רש"י בשם חז"ל: "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה: לא כן. עשו העיקר – עיקר, והטפל – טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם" (רש"י במדבר לב, טז).

לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ

הטעות הזאת באה להם מרוב טובה של כוח ושל עושר. בני גד היו אנשים חזקים - חלוצי צבא (במדבר לב לב). יעקב מברך את גד בברכה: "גָּד גְּדוּד יְגוּדֶנּוּ וְהוּא יָגֻד עָקֵב" – גדודים שיודעים להציב מארבים ולהכות את האויב דרך העקב (בראשית מט, יט). משה עולה מדרגה ומברך אותם שיכו דרך הפנים גם את הזרוע המגינה: "כְּלָבִיא שָׁכֵן וְטָרַף זְרוֹעַ אַף קָדְקֹד" (דברים לג, כ). החוזק הצבאי שלהם מקנה להם גם עושר רב. כי כל הסיפור שלהם בא אחרי מלחמת מדיין, שהרי משם הם התעשרו.

כאשר מדברים על מקנה רב שהיה להם, צריך לזכור כי שלל המלחמה היה במקנה "שֵׁשׁ מֵאוֹת אֶלֶף וְשִׁבְעִים אֶלֶף וַחֲמֵשֶׁת אֲלָפִים" (במדבר לא לב). חצי מהשלל הזה היה ל-12,000 הלוחמים, וחצי קיבלו 600,000 אזרחים (הלוחמים גם נתנו מעשר מופחת, אחד לחמש מאות במקום אחד לחמישים). שאר שלל הכסף והזהב היה רק ללוחמים, "אַנְשֵׁי הַצָּבָא בָּזֲזוּ אִישׁ לוֹ" (במדבר לא נג). ככל שהלוחמים היו יותר חזקים, כך שללם היה יותר. על כן היה לבני גד מקנה רב ועָצוּם מְאֹד.

כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה'

כדי שהעושר הזה לא יהיה שָׁמוּר לִבְעָלָיו לְרָעָתוֹ (קהלת ה יב), ציווה ה' להכשיר את העושר הזה שישמש רק לטובה. מהסיבה הזאת משה מצווה להכשיר את הכלים שבאו ממדיין: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר". לטהר את בגדי מדיין: "וְכִבַּסְתֶּם בִּגְדֵיכֶם בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וּטְהַרְתֶּם וְאַחַר תָּבֹאוּ אֶל הַמַּחֲנֶה". לתת חלק מהשלל תרומה לעבודת המשכן: "לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵינוּ לִפְנֵי ה'" – "לכפר על הרהור הלב של בנות מדין" (רש"י במדבר לא נ).

התרומה נועדה גם להזכיר ללוחמים כי הם לוחמים טובים, אבל לה' התשועה. שלא יפלו חלילה בטעויות הבאות מרוב כוח ועושר. "פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ: וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וכו' וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ וכו'. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח). תזכרו כי ה' הוא זה שנתן להם כוח לעשות חיל.

כל העשיר מחברו – יצרו גדול הימנו

משה רבנו, שרואה את סכנת העושר והכוח בעת ירושת עבר הירדן המזרחי, מבין כי בעבר הירדן המערבי זה יהיה הרבה יותר קשה. לכן הוא אומר לבני ישראל: "כִּי יָדַעְתִּי אַחֲרֵי מוֹתִי כִּי הַשְׁחֵת תַּשְׁחִתוּן" (דברים לא). הוא יודע כי כל העשיר מחברו – יצרו גדול הימנו, כל החזק מחברו – יצרו גדול הימנו, וכל החכם מחברו – יצרו גדול הימנו. וכל השולט מחברו – יצרו גדול הימנו. משה יודע שבני ישראל עומדים בפני התמודדות קשה עם יצר הרע. ובאמת עוברות על עם ישראל שנים רבות של עבודה זרה עד שהם מגיעים לימי דוד ושלמה, שבהם כבוד ה' נגלה על ישראל.

וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת

חכמינו אמרו כי הסכנה הזאת אורבת לפתחם של כל יורשי הארץ גם בימינו. כך מתארת הגמרא את דור הגאולה העתידי: "וְהַמַּלְכוּת תְּהֵא לְמִינוּת, וְאֵין תּוֹכַחַת. בֵּית הַוַּעַד יִהְיֶה לִזְנוּת, וְהַגָּלִיל יֵחָרֵב. וְהַגַּבְלָן יִשּׁוֹם, וְאַנְשֵׁי הַגְּבוּל יְסוֹבְבוּ מֵעִיר לְעִיר וְלֹא יְחוֹנְנוּ, וְחָכְמַת סוֹפְרִים תִּסְרַח, וְיִרְאֵי חֵטְא יִמָּאֲסוּ, וְהָאֱמֶת תְּהֵא נֶעְדֶּרֶת, נְעָרִים יַלְבִּינוּ פְּנֵי זְקֵנִים, גְּדוֹלִים יַעַמְדוּ מִפְּנֵי הַקְּטַנִּים. בֵּן מְנַבֵּל אָב, בַּת קָמָה בְּאִמָּהּ, כַּלָּה בַּחֲמוֹתָהּ, אוֹיְבֵי אִישׁ - אַנְשֵׁי בֵּיתוֹ, פְּנֵי הַדּוֹר כִּפְנֵי הַכֶּלֶב, הַבֵּן לֹא יִתְבַּיֵּשׁ מֵאָבִיו" וכו' (סוטה מט ע"א). הידרדרות שניתן להינצל ממנה רק כשיודעים עליה מראש ויודעים איך להיזהר ממנה כדלקמן.

יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ – כשיבוא משיח ה'

קדיש – להינצל מהסכנות בגאולה

אחת הדרכים להינצל מהסכנות בעת הגאולה היא אמירת הקדיש. ה"בית חדש" (או"ח נו) מסביר שהקדיש הוא תפילה מיוחדת ש"תקנוה על הגאולה דלעתיד". ובאמת זה נוסח הקדיש "יִתְגַּדַּל וְיִתְקַדַּשׁ שְׁמֵהּ רַבָּא", יתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולם. מתי ואיפה? "בְּעָלְמָא דִּי בְרָא כִּרְעוּתֵיהּ. וְיַמְלִיךְ מַלְכוּתֵיהּ. וְיַצְמַח פֻּרְקָנֵיהּ. וִיקָרֵב מְשִׁיחֵהּ". בזמן שהעולם ינהג כרצון ה', תיבנה מלכות ה', תהיה ישועה לה' ויבוא משיח ה'.

מַלְכוּתֵיהּ. פֻּרְקָנֵיהּ.מְשִׁיחֵהּ – פירושו מלכות ה' ישועת ה' ומשיח ה', וכשם שישועת ה' היא ישועת ישראל – "כי לישועתך קיווינו כל היום" – כך משיח ה' הוא משיח ישראל, שכשישראל נושעים – אף הוא כביכול נושע עמהם, שנאמר: "עמו אנכי בצרה". "וכשהן מתעלין, אף אני מתעלה" מנלן? מדוד שנאמר בו: "וַיֵּלֶךְ דָּוִד הָלוֹךְ וְגָדוֹל וה' אֱלֹקֵי צְבָאוֹת עִמּוֹ" (שמואל ב ה י. אגדת בראשית סד). הידיעה שכל הכוח, המלכות והישועה הם שלו – היא זאת שמצילה מסכנות הגאולה.

גלות - חילול השם

הגלות היא חילול השם אחד גדול, כדברי הנביא יחזקאל (לו) "וַיָּבוֹא אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר בָּאוּ שָׁם וַיְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי בֶּאֱמֹר לָהֶם עַם ה' אֵלֶּה וּמֵאַרְצוֹ יָצָאוּ". משה משתמש בטענה זו להציל את ישראל אחרי חטא העגל: "לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה?". אע"פ שמצד חטאם היה ראוי לכלותם, מצד חילול השם אין הדבר ראוי.

בטענות אלו משתמשים הנביא יואל ודוד המלך. יואל (ב) מספר: "בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ יִבְכּוּ הַכֹּהֲנִים מְשָׁרְתֵי ה' וְיֹאמְרוּ: חוּסָה ה' עַל עַמֶּךָ וְאַל תִּתֵּן נַחֲלָתְךָ לְחֶרְפָּה לִמְשָׁל בָּם גּוֹיִם. לָמָּה יֹאמְרוּ בָעַמִּים אַיֵּה אֱלֹהֵיהֶם?". כעין זה נמצא בספר תהילים (עט י). במקום אחר אומר דוד המלך: " לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם". כי חילול שמו של ישראל הוא חילול שמו של ה'. "וְהִכְרִיתוּ אֶת שְׁמֵנוּ מִן הָאָרֶץ, וּמַה תַּעֲשֵׂה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל" (יהושע ז).

כיוון ששם השם נקרא עלינו, וכשמבזים אותנו מבזים את שמו של הקב"ה, כך כתוב בהלכה (טור אורח חיים תכ"ט, ושו"ע תק"פ) "ותלמידים מתענין בו שני וחמישי ושני מפני חילול השם". והסביר בית יוסף: "מפני חילול השם בין הגויים. בהיות ישראל בגלות".

סכנות הגאולה

הגאולה היא קידוש השם ועל זה מבוסס הקדיש. הפסוק שממנו נלקח נוסח הקדיש – "וְהִתְגַּדִּלְתִּי וְהִתְקַדִּשְׁתִּי וְנוֹדַעְתִּי לְעֵינֵי גּוֹיִם רַבִּים" (יחזקאל לח) – מדבר על הסכנות בעת הגאולה. הנביא יחזקאל מתנבא על גוג שיבוא להילחם בעם ישראל כשתתחיל הגאולה, בשעה שעם ישראל שברח מחרב האומות יתקבץ לארץ ישראל ממדינות רבות, "אֶל אֶרֶץ מְשׁוֹבֶבֶת מֵחֶרֶב מְקֻבֶּצֶת מֵעַמִּים רַבִּים". בשעה זו ינסה גוג לעצור את תהליך הגאולה, כדי שהם לא יזכו לגאולה שלמה. הנביא מתנבא שגוג ייכשל ויתקדש שם השם לעיני גויים רבים (עיין טור נו).

קדיש שובר קליפות ומנעולים

הקושי של גוג הוא אחד מהקשיים שעתידים להגיע לעם ישראל בעת תהליך הגאולה. הזוהר בפרשת תרומה (קכט ע"ב) כותב שהקדיש יכול להסיר את הקושי הזה וקשיים אחרים: "תָּא חֲזֵי, קְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהוּ כִּשְׁאָר קְדוּשָׁאן דְּאִינּוּן מְשַׁלְשִׁין. אֲבָל קְדוּשָׁתָא דָּא, אִיהִי סָלְקָא בְּכָל סִטְרִין, לְעֵילָּא וְתַתָּא וּבְכָל סִטְרֵי מְהֵימְנוּתָא, וְתַבְרָא מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן דְּפַרְזְלָא, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, לְאִסְתַּלְּקָא יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל כֹּלָּא". קדושת הקדיש אינה כשאר הקדושות שמשלשים בהם. היא מגיעה לגובהי מרומים ולעמקי תחתיות. היא פותחת את כל המנעולים, שוברת את שרשראות הברזל ומרסקת את כל הקליפות. הכול בשביל להביא קידוש השם לעולם כולו.

הקליפות, המנעולים והשרשראות הם המניעות בתהליך העלייה והבניין והגאולה השלמה. דוגמא לכך היא מלחמת גוג ומגוג, שמרן הרב אליהו זצוק"ל היה אומר שהיא מלחמת העולם השנייה שבה ניסו הגרמנים ועמים רבים אשר אתם להשמיד את העם היהודי, ובמיוחד את היהודים היושבים בארץ ישראל. בנסי נסים הצליחו כוחות הברית להדוף את הגרמנים בכניסה לארץ ישראל, ולפי דברי צ'רציל "עד כשלון הגרמנים באל עלמין - לא ראינו נצחון. ומאז הנצחון באל עלמין - לא ראינו מפלה". עד סוף מלחמת העולם השנייה.

הקליפות הרעות, המנעולים ושרשראות הברזל שעוצרים את הגאולה התגלו בהתנגדות האומות לפני הקמת המדינה לקניית קרקעות ולהקמת יישובים בארץ ישראל, ומתגלות גם היום בדרכים שונות. קליפות שעוטפות כל פרי, ולפי גודלו של הפרי כך גודל הקליפה שלו. אך אין לחשוש, כל קליפה באה לשמור על הפרי עד שיגיע זמן השימוש בו. בסופו של דבר הקליפה, העטיפה, נזרקת לאשפה, גם אם היא צבעונית ויפה ביותר.

קדיש בלשון ארמית – להכניע את הסטרא אחרא

ממשיך הבית יוסף ומביא את הזוהר שמסביר למה אומרים את הקדיש בלשון ארמית: "וַאֲנָן בָּעֵינָן לְמֵימַר לָהּ בְּלִישָׁנָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וּלְאָתָבָא בְּחֵילָא תַּקִּיף, 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ', בְּגִין דְּיִתְבַּר חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, וִיסְתַּלָּק קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בִּיקָרֵיהּ עַל כֹּלָּא". ואנחנו אומרים את הקדיש בלשון ארמית, שזו השפה שמבינה הסטרא אחרא, ולומר לה בתקיפות ובכל הכוח "אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ", שפירשו כי באמת אנחנו מתכוונים לקדש את שמו של הקב"ה "לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא". היא צריכה לשמוע שאנחנו לא מתכוונים לעצור באמצע התהליך. לומר לכל הקליפות שאנחנו מתכוונים להביא גאולה שלמה לעולם, שאנחנו מכוונים שהקדושה שתהיה פה תגיע לכל העולם כולו "לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא".

האמירה התקיפה הזאת נאמרת בשפה שמבינה הסטרא אחרא, כדי שהיא תשבור אותה. כדי שהיא תבין שאנחנו חזקים באמונתנו ובדרכנו. כשהיא תבין שאנחנו מאמינים בכל הבטחות ה' לאברהם על הארץ, על בניין בית המקדש כדבר ה' – היא תישבר לגמרי.

כשתישבר הסטרא אחרא – יתעלה שם ה' בעולם

ממשיך הזוהר ואומר: "וְכַד אִתְּבַּר בִּקְדוּשָׁתָא דָּא חֵילָא דְּסִטְרָא אַחֲרָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ, וְאַדְכַּר לִבְנוֹי, וְאַדְכַּר לִשְׁמֵיהּ". כשיישבר כוחה של הסטרא אחרא על-ידי הקדושה, יתעלה שמו של הקב"ה בעולם ויזכור את בניו. הזוהר מכוון בזה לדברי הגמרא שאומרת כי הקדיש גם מסלק רע וגם מביא טוב. הגמרא מביאה את דברי אליהו הנביא בתחילת מסכת ברכות (ג ע"א), שאומר כי בכל פעם שאנחנו אומרים יהא שמיה רבא בכוונה זו, אנחנו מעוררים את רצון ה' לגאולה: "בְּשָׁעָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לְבָתֵּי כְּנֵסִיּוֹת וּלְבָתֵּי מִדְרָשׁוֹת וְעוֹנִין, 'יְהֵא שְׁמֵיהּ הַגָּדוֹל מְבֹרָךְ' הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְנַעְנֵעַ רֹאשׁוֹ וְאוֹמֵר, אַשְׁרֵי הַמֶּלֶךְ שֶׁמְּקַלְּסִין אוֹתוֹ בְּבֵיתוֹ כָּךְ. וּמַה לּוֹ לָאָב שֶׁהֶגְלָה אֶת בָּנָיו לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים. וְאוֹי לָהֶם לַבָּנִים שֶׁגָּלוּ מֵעַל שֻׁלְחַן אֲבִיהֶם".

"וּבְגִין דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אִסְתַּלָּק בִּיקָרֵיהּ בִּקְדוּשָׁתָא דָּא, לָאו אִיהִי אֶלָּא בַּעֲשָׂרָה. וּבְלִישָׁנָא דָּא, עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ, וְאִסְתַּלָּק יְקָרָא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְתָבַר מַנְעוּלִין וְגוּשְׁפַּנְקָן וְשַׁלְשְׁלָאן תַּקִּיפִין, וּקְלִיפִּין בִּישִׁין, וְאִדְכַּר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא לִשְׁמֵיהּ וְלִבְנוֹי. זַכָּאִין אִינּוּן עַמָּא קַדִּישָׁא דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יָהַב לָן אוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, לְמִזְכֵּי בָּהּ לְעָלְמָא דְּאָתֵי". בגלל שהקב"ה מתעלה בקדושה הזאת של הקדיש, אין לאומרה אלא בעשרה ואין לאומרה אלא בארמית שהוא לשון הסטרא אחרא, כדי לשוברה בעל כורחה. "עַל כָּרְחֵיהּ דְּסִטְרָא אַחֲרָא אִתְכַּפְיָא, וְאִתְתְּבָר חֵילֵיהּ" שיישברו כל המנעולים, השרשראות הקשות והקליפות הרעות על כורחה של הסטרא אחרא. ויזכור ה' לטובה את שמו ואת עם ישראל (וזה מה שכתוב בסידורים כי אנו אומרים קדיש כמה וכמה פעמים בתפילה כדי לעלות את האדם מעולם לעולם. וכיוון שבכל עלייה רוחנית שלנו יש מקטרגים, אנו אומרים קדיש גם להעלות את עצמנו וגם לסלק את המקטרגים).


שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ

תיקון בין המצרים – לרצות בית המקדש

כדי להבין כמה חשוב להדר בקדיש, במיוחד בימי בין המצרים, ראוי לקרוא מה שכתב האר"י ז"ל ב"שער הכוונות": "עניין בֵּין הַמְּצָרִים והם עשרים ואחת ימים שבין י"ז לתמוז עד תשעה באב. מנהג טוב וכשר הוא מאד לכל בעל נפש לשבת באבלות אחר חצי היום בכל אלו הימים ולבכות בכייה ממש על חורבן הבית". וכל זה הוא מלבד העניין המיוחד שיש בתקופה זו יותר מכל השנה כולה לומר "תיקון חצות" בחצות הלילה. "ודבר זה עושה תועלת גדולה בנפש האדם". כי כשהאדם מבין את ערכו הגדול של בית המקדש ומתפלל עליו הוא זוכה להיות שותף בגאולה ונאמר בו: "שִׂמְחוּ אֶת יְרוּשָׁלִַם וְגִילוּ בָהּ כָּל אֹהֲבֶיהָ, שִׂישׂוּ אִתָּהּ מָשׂוֹשׂ כָּל הַמִּתְאַבְּלִים עָלֶיהָ" (ישעיה סו י)

כוונה בקדיש מכפרת על חטא העגל

לכן ראוי לכוון בכל הלב בכל קדיש בתקופת זו של בין המצרים, שהכוונה בו פורעת את הפורעניות ומבטלת אותן. כך אמרו חכמינו ז"ל: "אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, כֹּל הָעוֹנֶה 'אָמֵן יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרֵךְ', בְּכֹל כֹּחוֹ, קוֹרְעִים לוֹ גְּזַר דִּינוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת בְּיִשְׂרָאֵל, בְּהִתְנַדֵּב עָם בָּרְכוּ ה'' (שופטים ה). מַה טַעַם 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'? מִשּׁוּם דְּ'בָרְכוּ ה'' (עוצרים פורענות משום שאומרים "יהא שמיא רבה"). רַבִּי חִיָּא בַר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אֲפִילוּ יֵשׁ בּוֹ שֶׁמֶץ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, מוֹחֲלִים לוֹ, כְּתִיב הָכָא, 'בִּפְרוֹעַ פְּרָעוֹת'. וּכְתִיב הָתָם (כתוב בחטא העגל) 'כִּי פָּרוּעַ הוּא' (שבת קיט ע"א). וגם את הפורענות של חטא העגל ביטלה תפילת משה בזכות קידוש ה' שיהיה בגאולת ישראל.

כוונה בקדיש מכפרת על חטא המרגלים

במקום אחר מלמדת הגמרא שהקדיש מכפר על חטא המרגלים, שמשה מתפלל בו ואומר: "וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְת". בזכות קידוש השם העתידי, אנא מחל להם. וכך בגמרא (שבת פט ע"א): "וְאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, בְּשָׁעָה שֶׁעָלָה מֹשֶׁה לַמָּרוֹם, מְצָאוֹ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהָיָה קוֹשֵׁר כְּתָרִים לָאוֹתִיּוֹת. אָמַר לֵיהּ, מֹשֶׁה, אֵין שָׁלוֹם בְּעִירְךָ? אָמַר לְפָנָיו, כְּלוּם יֵשׁ עֶבֶד שֶׁנּוֹתֵן שָׁלוֹם לְרַבּוֹ? אָמַר לֵיהּ, הָיָה לְךָ לְעָזְרֵנִי. מִיָּד אָמַר לוֹ, (במדבר יד) 'וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְת לאמר'".

מהפסוק: "וְעַתָּה יִגְדַל נָא כֹּח ה' כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְת לאמר" למד הזוהר (ג ריט/א) חובת אמירת "יהא שמיא רבה" שמגדלת את שם ה'. ובזוהר (ג' קסא/ב) למד מהמילה "לֵאמֹר" שהיכולת להגדיל את שם ה' נאמרה לכל דור ודור.

ובתיקוני זוהר (דף יב/א) למד כי בגלות נאמר: "וַיֵּלְכוּ בְלֹא כֹחַ לִפְנֵי רוֹדֵף" (איכה א ו). ובגאולה נאמר: "וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ א-דני". והכוונה למילות הקדיש "יְהֵא שְׁמֵיהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא" שיש בהן כח אותיות. וב"עוד יוסף חי" (ויחי) הביא מ"שער הכוונות" שגם בקטע הזה מן הקדיש יש כ"ח מילים: "יְהֵא שְׁמֵהּ רַבָּא מְבָרַךְ לְעָלַם לְעָלְמֵי עָלְמַיָּא יִתְבָּרַךְ. וְיִשְׁתַּבַּח. וְיִתְפָּאַר. וְיִתְרוֹמַם. וְיִתְנַשֵּא. וְיִתְהַדָּר. וְיִתְעַלֶּה. וְיִתְהַלָּל שְׁמֵיהּ דְּקֻדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. לְעֵילָּא מִן כָּל בִּרְכָתָא. שִׁירָתָא. תִּשְׁבְּחָתָא וְנֶחָמָתָא. דַּאֲמִירָן בְּעָלְמָא". וצריך לומר את כולן בכוונה בכל קדיש וקדיש.

יהא שמיה רבא עונה על יתגדל ויתקדש

ובספר "בן איש חי" (שנה ראשונה ויחי ג) הסביר הסבר יסודי, ש"אמן יהא שמיה רבה" הולך על תחילת הקדיש שאמרנו בו "יתגדל ויתקדש". וכך כתב: "מצות עניית הקדיש של 'יהא שמיה רבה מברך', הוא שישמע העונה תחלת הקדיש שהוא שתי תיבות 'יתגדל ויתקדש'. כי 'יהא שמיה רבה מברך' הוא עניה על 'יתגדל'. לכך לכתחילה ישימו כל הציבור לבם לשמוע כל הקדיש, מן תיבת 'יתגדל', כדי לכוין על מה הם עונין". ולפי זה הכוונה שבעת הגאולה יתגדל שמו של הקב"ה לעילא מן כן ברכתא תשבחתא ונחמתא שאומרים בעולם בזמן הזה.

גאולה בפתע פתאום

ומה שנאמר בקדיש בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב פירושו בפֶּתַע פִתְאֹם. כי כך מתרגם התרגום את המילה "בפֶּתַע" (בפסוק: "אִישׁ תּ֭וֹכָחוֹת מַקְשֶׁה עֹרֶף פֶּתַע יִשָּׁבֵ֗ר וְאֵין מַרְפֵּֽא" משלי כט, א. ומתרגם יונתן את המילה "פתע" במילה "בעגלא"),

ומהו הפתע הזה? יש תהליך גאולה טבעי, שאנו רואים כי לאט לאט עם ישראל עולה לארץ ישראל, ולאט לאט מתיישבת ארץ ישראל ונבנית ירושלים רחוב אחרי רחוב. וגם עם ישראל חוזר בתשובה. הכול שלב אחר שלב באורח רגיל. ואולם יש בתהליך הגאולה גם דברים של פתע, כמו שהיה ביציאת מצרים. כך אומר הנביא על ביאת המשיח, שככל שאנחנו מדברים עליו, בסופו של דבר הוא מגיע פתאום. "הִנְנִי שֹׁלֵחַ מַלְאָכִי וּפִנָּה דֶרֶךְ לְפָנָי, וּפִתְאֹם יָבוֹא אֶל הֵיכָלוֹ הָאָדוֹן אֲשֶׁר אַתֶּם מְבַקְשִׁים וּמַלְאַךְ הַבְּרִית אֲשֶׁר אַתֶּם חֲפֵצִים, הִנֵּה בָא. אָמַר ה' צְבָאוֹת" (מלאכי ג, א).

קידוש השם גדול בגאולה

ולהבין איך הגאולה מטהרת את החטאים הגדולים, ראוי לעיין בגמרא (קידושין ע ע"א) שאומרת על עולי בית שני: "וְאֵלֶּה הָעוֹלִים מִתֵּל מֶלַח, תֵּל חַרְשָׁא כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר, וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם". "תֵּל מֶלַח" - אֵלּוּ בְּנֵי אָדָם שֶׁדּוֹמִין מַעֲשֵׂיהֶם לְמַעֲשֵׂה סְדוֹם שֶׁנֶּהְפְּכָה לְתֵל מֶלַח. "תֵּל חַרְשָׁא" - זֶה שֶׁקּוֹרֵא "אַבָּא", וְאִמּוֹ מְשַׁתַּקְתּוֹ. "וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד בֵּית אֲבֹתָם וְזַרְעָם, אִם מִיִּשְׂרָאֵל הֵם", זֶהוּ אֲסוּפִי שֶׁנֶּאֱסַף מִן הַשּׁוּק, שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר לֹא אֶת אָבִיו וְלֹא אֶת אִמּוֹ. "כְּרוּב אַדּוֹן וְאִמֵּר" - אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן: אֲנִי אָמַרְתִּי, יִהְיוּ יִשְׂרָאֵל לְפָנַי חֲשׁוּבִים כִּכְרוּב, וְהֵם שָׂמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר (עז פנים בזנות). אִיכָּא דְּאַמְרֵי, אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ, אָמַר אָדוֹן: אַף עַל פִּי שֶׁשָּמוּ עַצְמָם כְּנָמֵר, הֵם חֲשׁוּבִים לְפָנַי כִּכְרוּב".

ומהו הכרוב שהם חשובים כמותו? "קדושים ככרובי הקדש כחיות הקדש דכתיב ביה (יחזקאל י) פני הכרוב" (רש"י שם). ובירושלמי אמרו על המקרא הזה: "אדן – שהיו אומרים אין דין ואין אדון, רבי חזקיה מפיק למשניה אלו שהלכו אחרי עיניהן ואמרו: אין דין ואין דיין, ואימר – שהמרו לאל במעשיהן הרעים" (קידושין פ"ד ה"א). ולמה היו חשובים לפני ה' כמו כרובים? כיוון שבזכות עלייתם לארץ ישראל נהיה קידוש השם בעולם, שמתברר שהנבואות של ירמיהו אמת ויש יכולת ביד ה' לעשות כל אשר חפץ. כך גם בימינו, עם ישראל שבארץ ישראל מקדש שם שמים בעולם כולו בעצם היותו בארץ ישראל, בזה ניכר כי ה' מֶלֶךְ, ה' מָלַךְ, ה' יִמְלוֹךְ לְעוֹלָם וָעֵד. וכל הנבואות שניבא ביד עבדיו הנביאים – כולם אמת ודבר אחד מדבריך אחור לא ישוב ריקם.

לך ה' הגדולה

אנו מזכירים לעצמנו בעת אמירת כל קדיש כי הגאולה היא דבר גדול שמביא ברכה לכל העולם, כדכתיב: "וּבָאוּ עַמִּים רַבִּים וְגוֹיִם עֲצוּמִים לְבַקֵּשׁ אֶת ה' צְבָאוֹת בִּירוּשָׁלִָם וּלְחַלּוֹת אֶת פְּנֵי ה'" (זכריה ח כב). כך מחזק הנביא חגי (ב) את העם: ואומר להם: דעו לכם שבית המקדש הוא גדול. "גָּדוֹל יִהְיֶה כְּבוֹד הַבַּיִת הַזֶּה הָאַחֲרוֹן מִן הָרִאשׁוֹן אָמַר ה' צְבָאוֹת, וּבַמָּקוֹם הַזֶּה אֶתֵּן שָׁלוֹם נְאֻם ה' צְבָאוֹת" (חגי ב ט). במהרה בימינו אמן.

תגובות (0) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


4 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 14 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד