בע"ה י"ח כסלו תש"פ
הרשמה לניוזלטר שלנו

Close

רק היום • מאמר לשבת

עיקר עבודת השם להתמקד ברגע ההווה, לכרות ברית ולהמליך את ה' כאן ועכשיו

  • הרב יצחק גינזבורג
  • כ"ד אלול תשע"ד - 12:30 19/09/2014
גודל: א א א

פרשת נצבים, שנקראת תמיד לפני ראש השנה, פותחת ביחידה של ששה פסוקים, המהווים מעין כותרת לכריתת הברית הבאה בהמשך, כאשר המוטיב החוזר בהם הוא המלה "הַיּוֹם":

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב. וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת. כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם".

ההדגשה העיקרית היא שהכל מתרחש היום, כאן ועכשיו, ברגע זה ממש, לא אתמול ולא מחר. פתגם ידוע אומר: "העבר – אין. והעתיד – עדיין. וההווה – כהרף עין"... – התבוננות זו על הזמן החולף ואפסות הקיום צריכה להביא אותנו למסקנה חיובית בונה, שמה שיש הוא רק ההווה. אל תהיה 'תקוע' בעבר, ואל תשגה בדמיונות על העתיד – כל זה אינו, אפס, גורנישט. עכשיו הזמן לעבודת ה', לעשות ולעבוד, לתקן ולהתגבר. בכל "הרף עין" של הווה תתמקד במקטע-הזמן הנוכחי ותחיה אותו כראוי. "ואם לא עכשיו – אימתי?", שהרי אין כלום מלבד העכשיו. ובאמת זה לא קשה, רק הרף-עין, למצמץ ולעבור...

ציר הזמן נדחס בהווה

בלשון המדקדקים, הזמן ההווה נקרא גם זמן בינוני – אותו הרף-עין שבין העבר ובין העתיד. כל אחד מאיתנו צריך לראות את עצמו, ולשאוף להיות, במדרגת ה"בינוני" (לא בינוניות מתפשרת, אלא) כפי שמגדיר בעל התניא בספרו, הנקרא "ספר של בינונים", אחד שכל הזמן הוא 'עובד', בלי יומרות ובלי רמאות-עצמית, בכל רגע נתון הוא נכון-לקרב במלחמת היצר, שולט על עצמו ב"סור מרע ועשה טוב" ועובר הלאה... זוהי התודעה של "הַיּוֹם"!

אמנם בתוך ההווה, בתוך 'הַיּוֹם' עצמו, ניתן לראות את העתיד, ההווה והעבר: האתמול שבהיום, ההיום שבהיום, והמחר שבהיום. נחזור לפסוקים שהבאנו קודם ונשים לב שששת הפסוקים מתחלקים מבחינת התוכן לשלשה חלקים, כל אחד בן שני פסוקים, המעבירים אותנו בציר הזמן ה'נדחס' לתוך ההווה:

העתיד שבהווה

נתחיל משני הפסוקים האחרונים: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת... כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם" – הברית נכרתת היום גם עם הדורות הבאים, "ואת אשר איננו פה – ואף עם דורות העתידים להיות" (רש"י).

אין הכוונה שהברית של עכשיו ממשיכה הלאה במהלך הדורות, כמו בירושה, ומחייבת את הדורות הבאים – אלא שהעתיד נמצא ממש עכשיו, בתוך ההווה, כל נשמות ישראל איתנו כאן ברגע זה. זאת משום שבשעת כריתת הברית מתעלים לנקודת מבטו של ה' שאצלו העבר, ההווה והעתיד נמצאים בו-זמנית. גם בעבודה האישית, כל העתיד שלי נמצא כאן עכשיו, הכל מוטל כעת בכף-המאזניים שעלי להטות לטובה.

ההווה שבהווה

שני הפסוקים האמצעיים מתארים את "ההווה שבהווה", מה מתרחש עכשיו: "לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם...". ברגע ההווה אנו עומדים לפני ה' ומתקיימים (כפירוש רש"י: "למען קיים אותך לפניו לעם"), מכח הברית שיש לנו איתו, ברית שהיא קשר בל-ינתק של הנשמה היהודית, ואף הגוף היהודי, בכל אשר ילך – עם ה'.

זוהי החוויה היהודית הקיומית – אני מתקיים ברגע הזה כבעל-ברית של ה' יתברך, זהו טעם הקיום וזהו עצם הקיום. וכאמור, זהו יסוד עבודת השם – לחיות בכל רגע את הברית המחייבת עם ה'.

העבר שבהווה

שני הפסוקים הראשונים מתארים את כל חלקי העם הנצבים בכריתת הברית, "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם...", מראשי העם ועד לפשוטים ביותר. אך למרות החלוקה המפורטת למעמדות שונים ההדגשה היא שבסופו-של-דבר הברית מקיפה את כולם, "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". המעמדות אינם נמחקים, אבל כולם מסתדרים יחד בהרמוניה ומהווים "שיעור קומה" שלם של עם ישראל, כאשר מבחינה מסוימת הראש והרגל שוים, כמו במעגל ענק (וכמו מעגל השנה שאנו עומדים בסופו), "מבלי אשר ימצא ראש וסוף".

כשנעמיק נבין שכל חילוקי המדרגות והמעמדות מייצגים את "העבר שבהווה". גם כשאני מתבונן בעצמי, הרי כל הגדרה אפשרית שלי, כל תדמית עצמית שיש לי לכאורה – הכל הוא פרי העבר. כל מה שעברתי עד היום, כל מה שרכשתי והשגתי, כל העליות וכל המורדות – הכל צובע את האישיות שלי ברגע ההווה, משייך ומגדיר אותה. אבל באמת "העבר איִן", ואסור להיות משועבד לתדמית-האישית שלי. העיקר הוא שאני עומד היום, איש יהודי לפני ה', ערום כביום היוולדי, ללא שום לבוש. לכן, עם כל הכבוד לעבר, עכשיו עומדים כולם כאחד לפני ה', ומכוח זה יכולים לבוא בברית.

היום – בראש השנה

והנה מבואר בחסידות (על פי דברי הזוהר), שהפסוק "אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם" רומז לראש השנה, שפרשת נצבים נקראת תמיד בשבת שלפניו (או כפרשה בפני עצמה, או מחוברת יחד עם פרשת וילך). אכן, יש קשר בולט בין הפרשה לחג: פרשת נצבים עוסקת בכריתת ברית וגם ראש-השנה הוא יום כריתת הברית עם ה', כמו שאנו אומרים בחתימת ברכת 'זכרונות' – "זוכר הברית".

אך בנוסף לזה, ראש השנה הוא "הַיּוֹם", בה"א הידיעה, של כל השנה. "זֶה הַיּוֹם תְּחִלַּת מַעֲשֶׂיךָ זִכָּרוֹן לְיוֹם רִאשׁוֹן" – ראש השנה הוא יום בריאת האדם (דהיינו היום השישי לבריאת העולם), והוא זכרון לראשית הבריאה בכלל ("יום ראשון"). ביום זה נוצרה המודעות האנושית החווה את רצף הזמן, עבר הווה ועתיד (שכן הזמן עצמו הוא נברא, עד כמה שקשה לנו לתפוס זאת, ומי שמודע לזמן הוא האדם), ובכל שנה בראש-השנה אנו חוזרים לנקודת הראשית הזו, ראשית הזמן. לכן ראש השנה הוא המתאים ביותר להקרא "הַיּוֹם" – כי בו מרוכז כל הזמן של הבריאה, בנקודת ההווה שנבראה יש-מאין.

לקראת ראש-השנה עלינו לשנן את פסוקי פרשת נצבים וללמוד מהם כיצד לקפל את העבר ההווה והעתיד לתוך נקודת ההווה.

היום אני בינוני

כיון שראש השנה הוא יום הדין, הפותח את עשרת ימי תשובה – נוסיף להתבונן במושגי הזמן בהקשר לחלוקה הידועה של ישראל ל"צדיקים בינונים ורשעים" (הרמוזים בראשי תיבות צִבּוּר):

הצדיק האמיתי (כהגדרת ספר התניא) הוא זה שכבר התגבר על יצרו הרע ו'הרג' אותו לגמרי. אין לו את ההתמודדות התמידית הרגילה המוכרת לנו (אם כי בהחלט לא משעמם לו...). אפשר לומר שהצדיק הזה חי בעתיד. הוא יכול להרים את העינים מעבר לד' אמות הקרובות אליו, ולחוש את העתיד הטוב, את העולם הבא הצפון לצדיקים.

לעומתו, הרשע שייך לעבר. אולי הוא חושב שכל העתיד לפניו, אבל באמת הוא כבול ומשועבד לעבר. העבריין הוא איש העבר. התאוות והיצרים, המדות הרעות, הקנאה והכבוד, ומה לא... – הכל משתלט עליו והוא עבד לתדמית האישית שלו, ללא יכולת להשתחרר 'היום' מדפוס ההתנהגות שלו מאתמול. לפעמים הרשע עצמו מרגיש את שעבודו, "רשעים מלאים חרטות", אך לפעמים הוא כל כך שבוי עד שאינו מרגיש את רוע מצבו, וזה הכי גרוע...

צדיקים ובני-עליה הם מועטים, לא כל אחד זוכה למתנת שמים זו. רשעים – איננו רוצים להיות. נותרה לנו האופציה להיות בינונים. הבינוני חי את ההווה – אין לי ביטוח על מחר, ואין לי עניין במה שהיה אתמול. רק 'היום' אני עומד לפני ה', עובר בבריתו, ורוצה לעשות את רצונו. זוהי תמצית עבודת ראש השנה! בהמשך לזה מתבקש לומר ששלש-עשרה הפעמים שהמלה 'היום' חוזרת בפרשת נצבים רומזות לשלש-עשרה מדות הרחמים, המאירות ומתגלות בימי הרחמים והסליחות.

לשמוע קול שופר היום

והנה מסופר בגמרא שרבי יהושע בן לוי פגש את המשיח ושאל אותו "אימתי קאתי מר [מתי יגיע אדונִי]"?, והמשיח השיב, "היום"! כשעבר אותו יום והמשיח לא הגיע, התלונן רבי יהושע בן לוי בפני אליהו הנביא שהמשיח משקר... הסביר לו אליהו הנביא: "כך אמר לך, 'הַיּוֹם – אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ'".

כעת נוכל לפרש: לא רק שהמשיח יבוא 'היום' אם נשמע בקול ה', אלא המשיח יבוא 'היום' אם נשמע היטב את משמעות המושג 'היום', "היום אם בקולו [של 'היום'] תשמעו". עלינו לשמוע את 'היום' של פרשת נצבים, הוא 'היום' של ראש השנה, והוא היום של עבודת ה' עכשיו, ברגע זה ממש. אם ננהג כך, נזכה שגם הגאולה תגיע 'היום', כמו שאנו מבקשים, שכל העתיד יגיע אל ההווה. "ישועת ה' כהרף עין" – באותו "הווה כהרף עין".

זהו גם המסר העמוק של קול השופר. מתבקש לומר שהפסוק "הַיּוֹם אִם בְּקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ" רומז לשמיעת קול השופר – המצוה המובהקת ביותר של שמיעה (כמבואר בהלכה שגדר המצוה הוא לשמוע את קול השופר, כמו נוסח הברכה "לשמוע קול שופר"). "מצות היום בשופר": קול השופר עצמו אומר "הַיּוֹם" – היו מרוכזים ברגע הנוכחי, אין עבר ואין עתיד. "הַיּוֹם" – קול-השופר קורא להתעורר לתשובה, "שפרו מעשיכם" ברגע זה. "הַיּוֹם" – עכשיו כורתים ברית עם ה', בפועל ממש ובצוותא חדא ("מצות היום" מלשון צוותא). "הַיּוֹם" – המשיח יבוא היום, כמו ההבטחה "משיח now".

ואם בכל ראשי-השנים שעברו היה קול שופרו של משיח בבחינת "קלא פנימאה דלא אשתמע [קול פנימי שאינו נשמע]" החבוי בתוך קול השופר שלנו, הרי הפעם הזאת הוא ישמע לפתע בקול גדול וחזק מאד, "וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל", שופר של גאולה, ביום הזה ממש.

נערך על ידי הרב יוסי פלאי, מתוך הספר הממד הפנימי
תגובות (1) פתיחת כל התגובות כתוב תגובה
מיון לפי:

האינתיפאדה המושתקת


6 אירועי טרור ביממה האחרונה
האירועים מה- 24 שעות האחרונות ליומן המתעדכן > 32 מהשבוע האחרון

סיקור מיוחד