חיי שרה – קדושת החיים והמוות

פרשה בכותרות:

האחוזה הראשונה בארץ: פטירת שרה וקניית המכפלה אברהם מתאבל על שרה, מנהל משא ומתן גלוי ומכובד מול עפרון החיתי, ורוכש בכסף מלא את מערת המכפלה בחברון כדי לקבור בה את אשתו.

השבועה והשליחות: המסע למציאת כלה ליצחק אברהם משביע את עבדו (זקן ביתו) שלא ייקח ליצחק אישה מבנות כנען, אלא ייצא למסע אל מולדתו ומשפחתו בחרן כדי לחפש עבורו שידוך ראוי.

מבחן החסד על הבאר: המפגש המדויק עם רבקה העבד מגיע לבאר ומבקש אות מה'. רבקה יוצאת, ממהרת להשקות אותו וגם שואבת מים לכל גמליו – ובכך מוכיחה שמידת החסד שלה הופכת אותה לראויה לבית אברהם.

"התלכי עם האיש הזה?": ההחלטה והברכה העבד מגיע לבית משפחתה של רבקה, מספר על ההשגחה שחווה ופורש את בקשתו. רבקה מסכימה לצאת למסע מיד, ומשפחתה מברכת אותה בברכת "אחותנו את היי לאלפי רבבה".

האוהל מואר מחדש: יצחק ורבקה נפגשים יצחק, שיוצא לשוח בשדה, פוגש את רבקה. הוא מכניס אותה לאוהל שרה אמו, נושא אותה לאישה, ומוצא בה נחמה לאחר פטירת אמו.

אחרית ימי אברהם: מתנות, פרידה וקבורה משותפת אברהם נושא לאישה את קטורה ומוליד ילדים נוספים, משלח אותם עם מתנות אך מעביר את כל ירושתו וברכתו ליצחק. הוא נפטר בשיבה טובה ונקבר על ידי יצחק וישמעאל יחד במערת המכפלה.

בחיים היהודיים יש שני אירועים שתופסים מקום ונפח יותר מכל אירוע אחר: חתונה, ו-להבדיל ל"ע – מוות. בשני האירועים מוקדשים שבעה ימים (ימי משתה או ימי אבל) לאירוע, ובעצם להתמודדות עם השינוי המשמעותי שקורה כאן – המעבר מיחיד לזוג, או – להבדיל – המעבר מנשמה בגוף לנשמה שכבר אינה בתוך גוף.

בפרשתנו, חיי שרה, אלו שני האירועים המשמעותיים: מותה וקבורתה של שרה, וחתונתו של יצחק. שני האירועים הם הפעם הראשונה בעם היהודי – ובתולדות העולם המפורטים בתורה בכלל – בה אירועים כאלה מקבלים התייחסות ומקום.

זו הפעם הראשונה בה מפרטת התורה התנהלות של קבורה ואבל, ונותנת חשיבות – שמלווה את העם היהודי בכל תוקף עד היום – לקדושת הגוף וקבורתו, וממילא לסגנון הפרידה מהמתים וצורת הקשר איתם אחרי הסתלקותם; וזו גם הפעם הראשונה בה מפרטת התורה על חיפוש והתאמה בין בני זוג, ועל הקשר שנוצר ביניהם (הפסוק "ותהי לו לאשה ויאהבה, וינחם יצחק אחרי אמו" מזכיר לא מעט את הפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו").

אם כן – יש לנו עוד צעד של עם ישראל לתוך העולם: אנחנו נכנסים לשני האירועים המיוחדים הללו ובונים יחס נכון, יחס שמבטא ומשקף היטב את האחיזה בשמיים ובארץ.

שני האירועים הללו מורכבים מאוד כאשר אנחנו צריכים לשלב בהם גשמיות ורוחניות. בשניהם הגשמיות תופסת מקום משמעותי, ולמי שנוטה לרוחניות יש נטייה להדחיק את החלק הגשמי ולהתייחס אליו כאל מיותר או לא קיים.

כאשר מישהו נפטר, ל"ע, אפשר להסתכל על הגוף כסרח העודף, כמשהו מיותר, שכעת – כאשר הרוחניות יצאה ממנו – הוא כבר לא שווה מאומה. אותנו מעניינת הרוח, והגוף, הבשר, הוא כלום. התורה מחדשת כאן – ומכאן לאורך הדורות – שלא זה היחס הנכון: הפרידה מהגוף נעשית בצורה מיוחדת שמכבדת את היותו משכן לרוח – וגם – כפי שלימדונו חז"ל – מצפה לתחיית המתים ולתחיית הגוף שנפטר כעת.

גם – להבדיל – ביחס לחתונה וחיי אישות – הפער בין רוחניות לגשמיות יוצר מתח, שלא מעט נוטים לרוחניות לא מצליחים לגשר עליו. אנחנו מכירים גישות שמתייחסות לקשר הזה כאל דבר לא טוב ולא רצוי, בדיעבד וכדומה. בפרשתנו התורה נותנת מקום חשוב ומיוחד לקשר הזה, ו"מעשה אבות סימן לבנים" ביחס לחשיבות והבנייה הנכונה של בית יהודי.

בעזרת ה' נזכה להמשיך ולאמץ את דרכי אבותינו הקדושים, ולבנות חיים יהודיים טובים שמשקפים את היכולת שלנו לבטא ולהנכיח את ה' יתברך בתוך העולם.

(הדברים מוקדשים לעילוי נשמת רות ז"ל בת הרב מאיר ורחל יבדלחט"א, שעזבה אותנו בפתאומיות, והוריה לא זכו להוביל אותה לחופה).