לאחרונה נתקלתי בסרטון המדבר על כך שיש דתיים שלא "נפרדים" מהסמארטפון בשבת, ועל כך שזה תופעה נרחבת.
אווירת הסרטון הייתה מאוד נינוחה ומאוד תואמת את המציאות "המכילה" בה אנו חיים היום, כי הרי "לשמור שבת הפך לאתגר מסובך" וכבר "המון דתיים נכנעים לטכנולגיה בסופי שבוע" וכמובן "שהכל בסדר" ועוד כל מיני משפטים צורמים כאלה ואחרים שיצאו מתוך הסרטון הזה.
חנוכה,חג שחרט על דגלו את המעט מול הרב, החלש מול החזק. ומתוך כך ביקשתי לכתוב ובכלל לא על אלוקים, תורה או חילוניות. אלא על כאב חולשה וניוון.
איני בא להטיף מוסר לאיש כי אם לדבר על עצמי ועל מה שכואב לי.
אני לצורך העניין לא מסמס בשבת וכרגע עוד נמצא בצד ששבת זה זמן החסד הזה
שבו אפשר וצריך לשים את "הסמרטפון" עמוק עמוק בארון ולהיזכר שיש חיים אחרי הסמארטפון. (שאגב זו חולשה בפני עצמה והיא כואבת ביותר). האמת שאני לא דתי או חילוני או שומר תורה ומצוות.
אבל אני כן חי.
לפחות רוצה לחיות.
להיות דתי מצריך בעיקר כיפה על הראש וחיבוב מסויים של הפולחן הדתי.
להיות שומר תורה ומצוות מצריך רק הליכה רובטית אחר קווים וחוקים והתמצאות מנימלית בין איפה אפשר לדרוך ואיפה לא.
להיות יהודי חי - זה כבר סיפור אחר, פה אתה צריך לשים את הלב שלך, המחשבה שלך, והרצון שלך. בכל פרט. מהגדול ביותר לקטן ביותר. מהקימה בבוקר, דרך הפקק ברמזור, השווארמה בדרך הביתה וחזרה למיטה.
מתיש נכון? בהחלט! קשה? הכי בעולם! אבל לכל אחד ניתנה הבחירה איך להעביר את הזמן שלו על הבמה הזאת שנקראת "החיים". ולי הכאילו לא עושה את זה. האמת שזה הרבה יותר 'מלא עושה לי את זה'. זה גורם לי להעדיף את המוות על פני החיים. זה אני.
אני חושב שבעומק הדברים זה לא החפיפנקיות שאוחזת בנו. כי למען האמת מי שנוח לו עם החפיף, זה יעבור לו יום אחד, ברגע שיתקל במשהו שבאמת ייגע לו בלב. משהו שיעיר אותו מתרדמת השגרה שלו.
מה שאוחז בנו, זה הפחד מלהכיר בקושי, מלהסכים לקבל אותו כדבר שראוי ונכון שיהיה על השולחן.
לשאת בקושי מבלי להסכים לשאת אותו, הופך את הקושי לכפול ומכופל ממה שהוא באמת. וכמה קשה לנו היום להוציא את המשפט הזה מהפה, שתי מילים, חמש אותיות "ק-ש-ה ל-י".
כשהלב יבש, המיתרים לא מכוונים. זה נשמע נורא, לא כו"כ עושה חשק לנגן את החיים. ולכן צריך את התחליף, ולכן לרגע נראה שהחפיפנקיות זה אחלה פתרון, האם כך? תמיד חשבתי על זה שמתיוון מתנגן ומזכיר את המילה ניוון. כשהלב מתנוון באמת קשה להיות חי או לרצות חיים. בטח שלא להיות יהודי חי!!
אז כמו שאמרתי כבר אני לא בא לדבר פה דווקא על דת ואלוקים אלא על המקןם הזה שנוח לנו למצוא תחליף במקום לצעוק את לב העניין. אחד הדברים הנפלאים שהביאה איתה רוח היהדות הארצישראלית היא היכולת והצורך הגלוי לדבר דוגרי, בגובה העיניים, לא לוותר על הכנות לא לטשטש את האמת.
תחיו את החיים בעוצמה, תהיו חזקים,בריאים, מלאי יצירה. תהיו הכל, רק אל תסכימו לגוף והנפש שלכם להתנוון.
נכתב בהשראת מאמרו של הרב בנימין זאב כהנא הי"ד (מלחמת תרבות) השבת ימלאו 17 שנה להירצחם של הרב בנימין וטליה כהנא. יהי זכרם ברוך.
אהבתי כל מילה 2 ח' טבת תשע"ח 08:26 יצחק
אלישוב אשריך צדיק!! 1 ז' טבת תשע"ח 22:56 רוצה הכי טוב!!