פרשת השבוע מתחילה בסיפור השליחות של משה בהבאת בשורת הגאולה לפני בני ישראל.
הפסוקים פותחים בתיאור מפורט של הבשורה- סוף לסבל במצרים! סוף לעינויים! התרסקות של ממלכת מצרים ונקמה מהמצרים ולא רק זה אלא שכל המציאות עתידה להתהפך ומציבור של עבדים יצמח כאן עם בעל ארץ משלו וממלכה משלו...מה צריך יותר מזה??! לכאורה זו התגשמות משאת ליבם, ד' שמע את הצעקה שלהם ועוד מובטח להם עתיד טוב יותר- מי היה מאמין?!
במציאות הדברים קורים אחרת מהמצופה, במפגש בין משה רבינו לעם יש קצר לא מובן, משה אומר את המילים הנכונות אבל אף אחד לא מאמין לו, "ולא שמעו.. מקוצר רוח ומעבודה קשה.."-מתייחסים אליו כהזוי, תלוש ולא מעניין.. ויותר מזה מאיים ("אשר הבאשתם את ריחנו בעיני פרעה ..לתת חרב בידם להורגנו").
מאז שד' מטיל על משה שליחות כמנהיג לפני הסנה הבוער, עולה שוב ושוב הטענה של משה, שאין לו פה לדבר את מה שד' רוצה ממנו. "הן בנ"י לא שמעו אלי ואיך ישמעני פרעה..","אני ערל שפתיים" וכדו'
השורש של המילה דיבור הוא ד.ב.ר, לשון הנהגה (כמו בביטוי "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור" דבר= מנהיג). המבחן לדמותו של המנהיג האמתי הוא ביכולת התקשורת שלו.
בתחילת דרכו משה נתקל בקשיים לקשר ולהוות ממוצע מחבר בין דברי אלוקים לעם ולמציאות.
עניינו של משה הוא לתקן את דמויות המנהיגים שהיו לפניו כמו נוח, שהיה צדיק בדורו ובמשך 120 שנה הוא פונה אל בני דורו ומתרה בהם שאם לא יחזרו בתשובה, הם עתידים להמחות. 120 שנה נוח מטיף מוסר ומה יצא מזה? כלום! אין אדם אחד שהשתכנע מהדיבורים האלה והניצולים היחידים בתיבת נוח הם בני משפחתו.
לעומתו, עומדת דמותו של יונה הנביא, שבא לפני תושבי נינווה העיר הגדולה ואמר לפניהם בסה"כ חמש מילים, "עוד ארבעים יום ונינווה נהפכת" וכולם נכנסו לפאניקה, עשו צומות, תפילות וחזרו בתשובה שלימה, אפילו הבהמות עשו תשובה. איך זה יכול להיות? יש הרבה דרשות בעניין,
אך לפני הדרשות צריך לומר פשט אמיתי מאד– שאם אתה אומר את מה שיש לך לומר ממקום של אמת, אז ממילא מקשיבים ומאמינים לך ("ויאמינו אנשי נינווה באלהים").
ולעומת זאת, אם אתה בעצמך, לא מאמין למה שאתה אומר, אז לא מאמינים לך! כמו שנאמר על נוח- 'נח מקטני אמונה היה', הוא בעצמו לא האמין במה שאמר.
אפשר להטיף מוסר יומם ולילה, אבל, כל עוד מה שאומרים, בא מרבדים חיצוניים יותר של הנפש, זה לא נשמע! רק כשהדברים שאומרים, נוגעים לעומק היחידה שבנפש, על זה נאמר שיש ברית ש'דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב ופועלים את פעולתם'.
אם מה שאומרים לא פועל את הפעולה, ולא נכנס ללב השומע- לזולת, סימן שזה לא יצא מהנקודה הכי פנימית של לב המשפיע, לכן תמיד המשפיע צריך לקחת אחריות ולהאשים את עצמו אם דבריו אינם מתקבלים על לב הצבור.
שתי דמויות-
יונה-בסיפור השליחות המטלטל שעבר, עם כל הייסורים שהיו מנת חלקו, נוצקו בפיו חמש המלים שיצאו מהלב ונכנסו אל הלב.
נח-120 שנה של הטפת דברי מוסר שלא פעלו שום דבר.
ומתוכם צומחת דמות שלישית משה רבינו שהוא התיקון של דמותו של נוח, שעיקר גילוי מסירות נפש שלו כלפי העם הוא באמירה לפני ד' "מחני נא מספרך". מה שמבטא, בצורה ברורה שאין לו עניין להתקיים לעצמו, אלא רק בהקשר של מציאות העם בכללו.
כמה שהדברים אקטואליים לימינו- אדמו"ר הזקן, שההילולא שלו היתה השבוע בכד' טבת, אמר, שבסוף הגלות תהיה גלות יהודים בידי יהודים. גלות מצרים בתוך ארץ ישראל. איך אפשר לכבוש את הארץ מידי אחינו היהודים? לכבוש את המציאות? ע"י הדבור.
בפרט נאמר את הדברים לנשים שבינינו- שידוע שהדיבור הוא כוח נשי בולט, כח הדבור הוא הכח להרות משהו באופן פנימי וללדת אותו במציאות.
האשה יודעת לומר דברים בצורה שיבינו אותם והם יתקבלו על הלב וזהו כוח המנהיגות המיוחד לה. היא יודעת לפתות, פיתוי חיובי, לשכנע ולדובב את המציאות, לעשות את מה שהיא מעוניינת לקדם.
| מלכות – דבורה- תיקון הדיבור
דבורה הנביאה, היתה דמות של מנהיגה נשית מרשימה, היא זכתה למדרגה גבוהה מאד -נבואה. ומכאן שמה המיוחד- דבורה- משרש ד.ב.ר –לשון דיבור ולשון מנהיגות.
דבורה, היא היחידה מבין כל שבע הנביאות שהיתה גם נביאה וגם מנהיגה.
חז"ל הסבירו שהיא נקראת דבורה על שם החיה, הדבורה, שמייצרת דבש. לדבורים יש מלכה וכל הפועלות שלה הן גם נקבות-נשים. נמצא שממלכת הדבורים, ממלכת הדבש, היא ממלכה נשית לחלוטין, ממלכה של דברים-דבורים המתוקים מדבש.
שנזכה לגאולת הדיבור לומר את הדברים הנכונים המתוקים והנשמעים
ולגאולה שלמה ע"י משיח צדקנו, שמתקן את המציאות ע"י שיח נכון ופורה!
