גילוי לב כואב לרב אליעזר מלמד שליט"א

הרב אליעזר

הברכה והשלום

אפתח ואומר כי אני קטן וצעיר ואולי אפילו קל דעת, ובכל שנותיי -אלה שחלפו, ואלה שיבואו כנראה לא יתקרבו למעט מעשייתך למען התורה והתיישבות בשומרון ובנחלת יוסף הצדיק בפרט. ויש שיאמרו שמכתב זה עלול להתפרש כחוצפה אך אין זה כוונתי כלל וכלל, לב יש בקרבי והוא כואב וברצוני לכתוב לך את כאבי וזעזועיי ממכתב שהתפרסם היום ושמך חתום עליו.

אני בן 26 גדלתי ללא משפחה ונאלצתי לעבור תחנות רבות בחיי. בגיל 16וחצי הגעתי לגבעות- החיבור העמוק לאדמה היה בשבילי לבית, לפינה חמה בעולם, אז, זה אולי היה הפעם הראשונה שהרגשתי שצמחו לי שורשים, דלתות בתים רבות נפתחו בפניי של אנשים טובים ואוהבים ובכל בית קבלתי שיעור על מהו חסד ומהי אהבת הארץ ומסירות נפש של ממש וכיצד בכלל נראית משפחה יהודית לתפארת בדור של גאולה.

כיום אני עובד כמדריך טיפולי לנוער בסיכון באחת מן הפנימיות בארץ. אני נפגש עם מקרים כואבים שאין באמת מילים לספר ולתאר, עם זוגות רבות של עיניים שרק מבקשות שיאמינו בהם ומתחננות שיעזרו להם להאמין בעצמם, ומעל כל זה מבקשות אישור לכך שהם טובים על אף כל מה שהם עברו ועשו.. והעבודה היא רבה- להשתיק את הקולות האלה שצורחים להם דרך קבע בראש ובלב. ולפעמיים ברגעים של כישלון הם מתכווצים ומפוחדים מאימת המציאות בחוץ המטיחה בהם את הפחד הגדול ביותר שלהם- שהם רעים ורחוקים מכל סוג של תקנה, ושמחשבות על הווה ועתיד פשוט לא בשבילם.הם אומרים הרבה "המשחק מכור" ואני אומר "יש בכם לב יהודי וחלק אלוקי, מכור או לא מכור? בידכם הדבר.

וביני ובין עצמי בלחש נרקמת הודיה לבוראי שאני זכיתי!!!
שאהבת הארץ והגבעות שמרה עלי מן הרחובות הקרים והסמטאות החשוכות
ושקולו של השטן המבקש לרמוס את לבי ונשמתי נעלמו בתוך הד ההרים והמרחב הפתוח ולחשה לי שאני טוב ואהוב גם בזמנים הקשיים ביותר.

קראתי את המכתב בוודאי יחד עם רבים מ"עמך ישראל", והרגשתי איך המילים נהפכות לחיצים וכל שרציתי לעשות, הוא לאסוף את כל הילדים ונערים שהתכוונת אליהם במכתבך, לחבק אותם חזק ולספוג במקומם את אותם חיצים. ודיממתי עת קראתי את דברייך ואני עוד מדמם, מנקה מן הדף המוגש לך את כתמי הדם. דם לבי, דם נפשי, דם אחיי וחבריי, דמם של אלו הילדים.
הם יאמרו שהם כבר רגילים שמדברים עליהם כך, אך שמעתי רבות את המשפט הזה מחניכיי בכפר הנוער ולמדתי להבין כמה שהקשוח ביותר, ליבו עדין ורך.

בשמם ובשמי רוצה אני לומר כי כבוד גדול אני חולק לך, ישנם חילוקי דעות, ובתי מדרשות שונים אך כמו שפתחתי אני קטן ועפר לרגלייך אך דווקא בגלל זה אני זועק ואומר: הכפשת את שמנו, ורמסת את כבודנו!! במילים לא מדויקות ובעובדות לא עובדות, דווקא בזמן שבו העם כולו ובפרט אלה הילדים זקוקים לחיבוק וחוסן.

נכון סיפור חייהם רחוק מלהיות דומה לאותם נערים יקרים שאני זוכה לעבוד עמם בכפר נוער וכמו שכתבת "בחורים ממשפחות טובות" אז מה כן קורה? איפה ישנם דברים שנכונים בכל מצב, לכל נער ואדם?!
וברשותך אגע גם בנקודות שציינת.

ילד בגבעה- זו אינה תרבות רעה. תרבות רעה- זה ילדים שנשפכים ברחובות כשריח אלכוהול נודף מהם ואינם מצליחים לענות לך איך קוראים להם? או היכן הם גרים? תרבות רעה - זו נערה תמימה שהיא כולה חסך אחד גדול של חום ואהבה, ומתוך כך מגיעה למקומות נמוכים ושטופים בגועל וזימה, מנוצלת כואבת, אך סופגת ובלבד שתשמע שהיא יפה ורצויה. תרבות רעה- אלה מסכי הטלוויזיה שתולשים מילדנו ומעצמנו את התמימות והקדושה זו תרבות רעה זהו טרור רוחני.

דברת על כך שהם בזים לבני גילם לומדי התורה והמשרתים בצבא, הידעת כי אחד הנערים שהיה במרתפיי השב"כ במשך חודש ימים ושוחרר ללא כלום (מלבד נפש פצועה) רצה להתגייס על אף קולות חבריו שהתנגדו?!?!
נכון, אחרי כל הסיפור והתעללות שווא הזו ספק עם עוד הרצון רלוונטי..
האם שמעת על יצהר קלמנוביץ שגם הוא שהה במרתפי השב"כ ושוחרר ללא שום אשמה (ושוב עם שלל צלקות בנפשו) שעלה בגפו ארצה ללא שום משפחה ושירת בצה"ל 3 שנים. אלה אולי לא דוגמאות רבות אבל מספיקות בהחלט.

אהבת תורה יש בי ובהם, אהבה הספוגה היטב בכל רמ"ח אברינו ושס"ה גידנו, חונכו היטב, ואיני מסתיר או מכסה, מאורעות העבר והשברים הלאומיים- פגעו בנו וגרמו לנו ולרבים להטיל ספק הן בממסד, ולצערי, גם בתלמידי חכמים.. והדבר בהחלט זקוק לתיקון וטיפול גדול!
אך לא בדין אלא, בחסד גדול ובזהירות רבה כשנוגעים בפצעים שממאנים להגליד .( בעקבות המציאות שחוזרת על עצמה שוב ושוב רק בלבושים שונים וזמנים אחרים)
אך גם בזאת צריך לבוא חידוד האם ישנו פשע בלומר איני ציוני? ואם הם אינם משרתים בצבא הם פחותים? פושעים? האם בכך שהם בחרו בדרך השקפתית אחרת מהוריהם הם עוברים על כיבוד הורים? וכן, גם ובעיקר אם יש מחלוקות.

דברת גם על עין הציבור כולו, ואני שואל מהו עין הציבור? עדשת המצלמה? כותרות העיתונים שמלאים במסרים שונאים וסמויים? האם כבוד הרב חשב לבוא ולפגוש את נערי הבלאדים לדוגמא? ולהתכבד בכוס תה חם מן המדורה או בחלב עיזים שבהן הם מטפלים במסירות והשקעה בשלג ובקיץ, ואולי אף להזמין אותם לביתך ולשוחח עמם, לחזק את הטוב ולדבר על הרע..
אך במקום זה קראת לנו רשעים, קבעת כי אין אלוקים בקרבנו, ובכך אני חש כי חיזקת והצדקת את הפשע שאנו עדים לו בחודש האחרון שהוא רחוק ממוסר וצדק וכולו רדיפה ואכזריות וסופו לפגוע בציבור כולו.

ציינת גם את עניין המחלוקת על רבנים- מה שגרם לי לחשוב על ההבדלים הגדולים בינינו לבין הציבור החרדי ומדוע הם כ"כ גדולים?
האם באמת ציבור הכיפות הסרוגות משקיע את מירב כוחו בנושא הזה מתוך הבנה שזה העיקר?
האם אולם שבו מתקיימת שיחה עם מפקד בסיירת מטכ"ל יתמלא כמו באולם שבו יש שיחה של צדיק או תלמיד חכמים חשוב?
האם הריבוי בבתי מדרשות מעיד על גיוון או שמא אולי בלבול וקושי ציבורי כללי לקבל דעת יחידים?

דברים רבים זקוקים לליבון ובירור נוקבים גם לגבי נוער הגבעות והנוער הגדל ביהודה ושומרון ואולי גם לגבי הנוער בכלל. איך מרפאים פצעים של שנים? איך וכיצד נגשים ונוגעים בצלקות טראומתיות? איך משקמים אמון שנקרע לגזרים? אך מחנכים לאהבת תורה וכבוד תלמידי חכמים באמת?
לצערי המכתב של הרב והדברים הכתובים בו משרתים אך ורק את הרוח שכבר נושבת בכלי התקשורת, המבקשת דבר אחד: לזרוע מחלוקת ושנאה בנינו, מתוך הבנה, שכוחנו באחדותנו ורק כך, נוביל לשינוי. ואם אנו מפורדים ומפוזרים אנו מנוצחים.

המכתב והדברים הכתובים בו אינם מסייעים לנו ליישב דעתנו לחשיבה מחודשת או מסייעים לנו לחבוש הפצע ולנסות להיות קשובים או בכלל לרצות לדון ולהשמיע את קולנו הוא מרחיק ורק מוסיף עוד בלבול והתנגדות.

כואב אני את ההרגל להכיל כמעט הכל מלבד היכולת להכיל את מה שקורה בתוך ביתנו ומחננו.
האם גם לאחינו החילונים "המדרדרים לתרבות רעה ומקולקלת" היית קורא בריש גלי רשעים וטיפשים? או "שאין אלוקים בקרבם"?
האם גם לגבי התרבות החילונית היית מסביר ש: "לעתים מטוב לב או חוסר דעת אנו נוטים שלא לחרוץ עמדה כלפי מעשים רעים ודעות רעות. זה לא נעים להגדיר בחור שמתפרע ומתחצף כרשע, במיוחד כשלטענתו הוא צדיק ומקדש ?שם שמיים. אבל המחיר החינוכי של חוסר ההגדרה הוא כבד"

בכאב גדול ובתפילה
שנדע להבחין בין טוב לרע באמת

החותם בכאב בשמי
ובשם כל נערי הגבעות