החיים שאחרי הפגישה עם המוות והשכול

בעקבות התכיפות של הפיגועים, לא עלינו, עולה שוב ושוב השאלה- איך מדברים על המצב עם הילדים? איך מדברים איתם על הפחד, על המוות ועל האנשים שהם מכירים שעוברים עכשיו ימים לא קלים? ומאיזה גיל מדברים איתם על הנושאים האלה? כמובן, כמו כל דבר בחינוך, השאלה מופנית בחזרה אלינו- איך אנחנו מסתכלים על הדברים. איך אנחנו מתייחסים אל המוות? איך אנחנו מתייחסים לאובדן??

ביום השישי לבריאת העולם, מתבונן הקב"ה בברואיו ואומר

"וירא א-להים את כל אשר עשה והנה טוב מאד" ומסבירים לנו חז"ל מה פירוש המילה טוב מאד (מובא בבראשית רבא) טוב מאד זה המוות.

מה יכול להיות כל כך טוב במוות? ומה מהטוב הזה אפשר להטעים לילדים? אולי דווקא נתחיל מהשלילה- איך לא מדברים עם ילדים על מוות - לא מראים להם תמונות מזעזעות, לא נותנים להם לקרוא כתבות מזעזעות רוויות מסרים על חיים שנקטעו באיבם בטרם עת וכל מיני ביטויים מפחידים ומאימים. עלינו להיזהר ולסנן היטב את המסרים, שמעבירים לנו אנשי המדיה והתקשורת.

צורת הסתכלות כזו, דומה לאדם שמספר לילד קטע מעלילה מסעירה, קטע דרמטי מפחיד, שמופיע באמצע הסיפור, בלי לספר את נקודת ההתחלה ובעיקר בלי להגיע אל הסוף הטוב.

נקודת ההתחלה של ההסתכלות על המוות היא האמונה, אמונה שיש בורא לעולם והוא המנהל את העולם כולו, ודואג לטובתנו, טובת כל יחיד ויחיד ולא רק לטובת הכלל. האמת שבשכל זה לא ברור כלל, זה ממש בלתי נתפס איך מציאות כזו תתכן, הרי כל מי שנמצא בתוך מערכת ניהול יודע שלא פעם הפרטים סובלים בגלל איזו בעיה כללית, אבל אצל הקב"ה זה לא כך. כל פרט בתוך המציאות נלקח בחשבון לטובתנו האישית ובאותה מידה למען טובת הכלל וזה לא סותר. ריבון העולם הוא מנהל אמיתי, שרואה את כל הצדדים שבמציאות ומתייחס לכל צורך ועניין.

נקודה נוספת שקשורה לראיה החלקית שלנו כבני אנוש. כשאנחנו מסתכלים על מה שקורה אצל אחרים רב הנעלם מהנגלה. כמו שכבר אמרו בעתות טובה, הדשא של השכן נראה ירוק יותר ובעתות רעה הניסיון אצל האחר נראה קשה ביותר, לא פעם כשאנו מסתכלים על המציאות מבחוץ, נראה לנו שאין דרך להתגבר ולהתמודד עם מציאות נוראה כזו, זה גורם לנו להעצים ולהתמקד בכאב ובפחד ואז באמת אין לנו דרך לשאת אותו ולהירגע. צריך לדעת שבתוך המציאות הנוראית והקשה הקב"ה, אב הרחמים, נמצא ודואג למשפחה הפגועה בכל מיני דרכים שונות ומשונות, הוא מראה להם פעם אחר פעם כמה הוא נמצא איתם משגיח ושומר. ואת הכאב שלנו צריך לתעל לעזרה למשפחה ולקהילה.

המוות הוא לא סוג של חור שחור, שאסור לדבר עליו או להזכיר אותו. להיפך צריך לפתח שיחה כזו ובוודאי לאפשר לילדים לספר את אשר על ליבם. כשאני מדברת עם הילדים על המוות אני משתמשת בביטוי- ללכת לחיבוק של ד', מי שמת ואפילו אם הוא נפצע וסבל לפני מותו אחרי המוות הוא כבר לא סובל, הוא מסתכל עלינו מלמעלה נמצא ליד מקור הטוב וטוב לו. מלמעלה יש לו גם את היכולת להתבונן ולראות את התמונה השלימה של המציאות ולא קרעי קרעים כפי שאנו רואים ומלמעלה הוא דואג לנו ומתפלל עלינו. מי שסובל בעיקר זה מי שנשאר כאן חש את הכאב של האובדן והגעגועים.

המוות הוא הסמל של הסופיות בעולם. המוות משקף עבורנו את קטנות האדם ואפסותו בלי קשר למה שהצליח להשיג בימי חייו. אין שום אדם עלי אדמות, (שאנחנו מכירים לפחות..) שהצליח לברוח מן המוות, האנשים הטובים כמו גם הרעים, העשירים והעניים, וכמובן אנחנו בעצמינו -כל אחד יבוא יומו. זה לא דבר רע זו עובדה וזה חשוב לדעת את זה. אומנם אנחנו מתפללים שנזכה לאריכות ימים ובריאות אבל אין לנו יכולת לקבוע מה יהיה, אחרי שמילאנו את המשימה והשליחות שבשלה באנו הנה אנו עוברים לעולם אחר. המוות בעצמו מגדיר לנו מחדש את החיים, המוות נותן תוקף ועוצמה לחיים שלנו. משמעות לשליחות והמשימה שעלינו למלא בעולם.

חשוב מאד למצוא את ההזדמנויות לדבר עם הילדים על המוות, זה נושא שיחה לגיטימי ועם כל ילד עלינו לדבר לפי רמתו, וגם לפי מה שהוא מעלה ומרגיש. אפשר לדבר על המוות גם דרך פרח יפה שנובל, או כל דבר אחר שקמל ונגמר.

חשוב לא פחות, לספר לילד בתוך הכאב והגעגועים לאדם קרוב או מתוך הרחמים שמתעוררים בקרבו לסבל של האחר, שבסוף כל המתים עתידים לקום מקברם ותהיה תחיית המתים ויתרחש איחוד משפחות מחדש ואנו מקווים ומתפללים יום יום שזה יקרה בקרוב, שיבוא המשיח וכל המציאות תתהפך לטוב אמיתי ומוחלט והרצח ושפיכות הדמים תעלם ויבוא שלום של אמת ושלווה.

אין לשער כמה הידיעה הזו מרגיעה את הילדים. מעבר לזה, הכאב הוא כמו קול פנימי שקורא לנו לשים לב, להתעורר להביט סביבנו מה אנחנו יכולים לעשות למען המשפחה, מה אנחנו יכולים לעשות כדי שהחיים שלנו יהיו יותר משמעותיים ומלאים בעשיה.

קצת בנימה אישית אחד מהפיגועים האחרונים התרחש מאחורי ביתנו, לו זה היה תלוי בי לא הייתי לוקחת ילדים ללוויה, אבל כאן זה לא היה נתון לבחירתי כיוון שהלוויה הייתה בדשא מאחורי ביתנו והקולות והבכיות נשמעו היטב בתוך הבית. זה חייב אותנו לנהל שיח פתוח עם הילדים בנושא. עם כל אחד מהם לפי עניינו. דברנו על מצוות לווית המת שזוהי אחת מהמצוות הכתובות בתורה ובדר"כ ילדים לא מקיימים אותה, אבל מה המשמעות של המצווה למה צריך ללוות את המת? קודם כל, זו הדרך שלנו לכבד את המת על המעשים שעשה בימי חייו. לכבד את המשפחה ובעיקר זהו מסר עבורנו בדר"כ אנחנו נוטים לשכוח את העובדה שאנו פה על תקן זמני וזהו הצו של המתים אלינו נצלו את הזמן נצלו את החיים לאהוב ולתת, לעשות דברים טובים. תראו איך האדם אחרי מותו לא לוקח עימו דבר לא כסף ולא רכוש מה שנשאר אחריו זה רק שמו הטוב, הצאצאים שהשאיר אחריו, ומפעלי חיים שפעל.

שנזכה לשמוע בשורות טובות לכל בית ישראל ונזכה לראות בגאולה השלמה ונזכה שיקיצו וירננו כל שוכני עפר.