ממדבר שממה להיכל הפלא

נולדתי בפתח תקוה וימי ילדותי ונעורי עברו עלי באילת המדברית השוכנת לחוף ים סוף. בגיל הנעורים חלמתי לצאת מהפרובינציה הדרומית לכיוון המרכז. למדתי במגמה ריאלית-פיזיקלית ללא נקודה אחת לרפואה במקצועות ההומניים. מיד לאחר מבחן הבגרות במתמטיקה, עליתי, יחד עם חברי הטוב אייל, על המטוס הממריא לתל אביב, עיר האורות, שם היתה להורי בשכונת גבעת עמל דירת קרקע הסמוכה לסבי וסבתי.

משם המשכתי לטיול רכבות של חודשיים באירופה ולאחר מכן התגייסתי לצבא, ושרתתי בחיל המודיעין בהרצליה. בתחילה שימשתי בתפקיד מבצעי מעניין ביותר והכל הלך מחיל אל חיל, עד שיום אחד החליט המפקד שלא הפעלתי שיקול דעת נכון בעניין כלשהו, הדיח אותי מתפקידי וריתק אותי לבסיס למשך שלושה שבועות.

רוח באישון ליל

זו היתה תקופת משבר. מהתפקיד המבצעי המרתק עברתי לעבודה משעממת בבית דפוס, מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. בימים הייתי מדוכא, ובלילות, בעת שהייתי בשמירה, התגלגלו לידי שני ספרים. אחד של הפילוסוף היהודי מרטין בובר והשני ספר ביקורת ספרות מאת דן מירון. ואז, באישונם של הלילות, נפגשתי לראשונה בשני תחומים שכמעט לא הכרתי לפני כן: היהדות והספרות היפה.

לאחר שסיימתי לקרוא בשקיקה את הספרים, כתבתי לראשונה בחיי יומן מיוחד. לא היה מדובר ביומן רגיל, אלא במין זרימת מילים, השתפכות הנפש, מין שירה גולמית ולא מלוטשת. הכל היה על סף המודע, נוגע ולא נוגע.

לאחר שהסתיימה תקופת השירות המייגעת, נסעתי בשנית לאירופה לטיול נוסף ובסופו החלטתי שאני רוצה ללמוד באוניברסיטת תל אביב. התלבטתי בנפשי מה ללמוד. מצד אחד התמצאתי בעבר במקצועות הריאליים, אבל המופשטים ולא הטכניים, ומאידך, נפשי השתוקקה לביטוי עצמי.

מה עושים? משום מה בחרתי להאמין בדרך שעוקפת את כל הלבטים ופניתי אל גרפולוגית אחת מרמת גן. שלחתי לה את כתב ידי וקבענו להיפגש. הגרפולוגית נתנה לי סקירה קצרה של תכונות נפשי ובסופו של דבר הכריעה שעלי ללמוד מקצועות ריאליים עם עדיפות למתמטיקה.

כאשר חזרתי לביתי, התרחש בנפשי דבר משונה. דווקא מפני ש"חרצה את גורלי", התמרדתי מבפנים, ובמקום לקבל את דבריה המתקבלים על הדעת, עלתה בי מחשבה שעלי ללכת דווקא בכיוון ההפוך. ואז התיישבתי בגפי בגן העדן הקטן שבחצרי עם הפרוספקט הענקי של אוניברסיטת תל אביב, שבו היו רשומים כל הפקולטות, החוגים והקורסים שישנם. דפדפתי עד שהגעתי לפקולטה לאמנויות, ואז צדה עיני דווקא את החוג לקולנוע. מבלי לחשוב הרבה, נרשמתי לחוג לקולנוע והתחלתי ללמוד.

פלא הספרות היפה

במשך השנה הראשונה הרגשתי שהקולנוע לא מדבר אלי כל כך. לעומת זאת למדתי באחד מקורסי ההעשרה 'מבוא לספרות כללית' עם פרופסור מנחם פרי וחשתי שדווקא הספרות כובשת את נפשי.

פרי הסביר את ההבדל שבין מציאות החיים לבין המציאות המתוארת בספרות היפה. במילים מלומדות הסביר, שבמציאות החיים (שמאחוריה לא עומד כמובן אף אחד ח"ו) אין פלא ואם כבר מתרחש בה דבר מופלא, הרי שהוא מקרי בהחלט, ולעומת זאת ביצירת ספרות, שמאחוריה "מסתתר" הסופר החכם, הפרטים השוליים מלמדים באורח "פלא" על העלילה המרכזית. כאשר העורב צורח מעל לראשו של הגיבור שעומד לעבור תאונה, אין זה מקרי. את התיאוריה הדגים להפליא בסיפורו הקצר של עגנון 'פנים אחרות'.

סוף סוף גיליתי עולם עם משמעות, עם סדר והגיון פנימי. בניגוד לעולם החיצוני חסר המשמעות, ניצבה יצירת הספרות רבת הפלא והמשמעות האנושית.

לקראת השנה השנייה נרשמתי לחוג לספרות כללית. השיעור המרכזי היה מבוא לשירה עם ד"ר בועז ערפלי. המרצה עבר על חוברת השירים העבריים וגילה בכישרון רב את המשמעות הגנוזה בהם. נוכחתי לדעת שאם בספרות ישנו פלא, הרי שבשירה ישנו פלא פלאים. אט אט ראיתי את עצמי נכנס לעולם הקסום והעמוק של הספרות והשירה.

אלף אורות

בחופשת הלימודים בין השנה השנייה לשלישית אירע הבום העל קולי. היה לי חבר ילדות מאילת בשם מיכה, שלא ראיתיו כבר כמה שנים. שמעתי שהוא חזר בתשובה, לבש שחורים ונבלע בין חומות מאה שערים.

ערב אחד כאשר ערכתי מפגש חברים בביתי, צלצל הטלפון. מהעבר השני היה מיכה. הרגשתי שהוא מתקשר אלי מהחלל החיצון, ממקום לא צפוי ולא נודע. הוא אמר שהוא מתגעגע ורוצה לבקר. זה היה כה מרוחק ממני עד שנשמע כמעט אקזוטי. לא הרגשתי בתחילה בסכנה האורבת ואמרתי: "יופי, תבוא!", אם חבר רוצה לבוא, בבקשה! קבענו יום ושעה אחר הצהרים.

ככל שהתקרב מועד הפגישה, התחלתי להרגיש שזה לא משחק וכבר היו אנשים רציניים כמו אורי זוהר שנפלו בפח התשובה. הבנתי שאני עומד בפני התמודדות. השגתי כמה חוברות של הפילוסוף הצרפתי ז'אן פול סארטר ואת הספר 'המיתוס של סיזיפוס' של אלבר קאמי. כאשר הלכתי לישון חרשתי את הכתובים. קאמי הסופר התיישב איכשהו בלבי ואילו סארטר הפילוסוף ריחף מעל מוחי. הכל הסתובב סביב המילה האחת שאורכה כאורך הגלות: אקזיסטנציאליזם, שתרגומה קיוּמיות, ומשמעותה: אפשר לסמוך רק על מה שקיים בחושינו והניסיון לחפש משמעות מטאפיזית למציאות הינו שקר.ובפשטות הכי גמורה: זה מה יש.

בבוקר יום המפגש עם מיכה, התעוררתי בתחושה מוזרה. ריח נורא מילא את חלל החדר. הרגשתי שאני עומד להקיא את נשמתי. כאשר הבטתי למרגלות מיטתי, חשכו עיניי: שלולית פרש כיסתה את חוברותיו של סארטר. כלבו של אחי, ששמו בישראל אטרש, נבח מכיוון הסלון. הוא נתקף בקלקול קיבה חמור ועשה את צרכיו על האותיות העומדות ברומו של עולם.

סילקתי את הכלב לחצר והתחלתי לנקות את הטינופת. כאשר השלכתי את ערימות נייר הטואלט הספוגים בצואה בפח הזבל הגדול בחוץ, שמעתי את הכלב מייבב מתוך המחסן. כנראה שבלע רעל עכברים. לאחר מכן יצא בריצה מטורפת עד שהגיע לפינה נסתרת של גרוטאות ושם נפח את נפשו העלובה. איזו מתקפת טרור על הבוקר!

חיכיתי עם אייל למיכה, כשאנחנו אפופים בעשן הסיגריות המגולגלות. הוא נחת בזמן שקבענו לפנות ערב. הדלת נפתחה ומיכה ניצב בפתח: מגבעת, חליפה, זקן ארוך ופיאות ארוכות. מתוך מראהו המלאכי בקע חיוך רחב. הוא הוציא מתחת לבית שחיו ספר קודש מעוטר בצבע זהב לבן בשם 'אמת ואמונה' והניחו על השולחן ליד 'המיתוס של סיזיפוס', בו נראה האדם המיתולוגי עולה אל ההר כשסלע ענקי שעוּן על כתפו המבריקה מזיעה.

זו היתה קבלת התורה בברקים ורעמים.

מיכה דיבר הרבה דיבורים של קבלה וחסידות, הרבה אורות. לפתע זה נתפס, לפתע התגלה בנפש חור שחור שהיה צמא לאור הקדום הזה. לפתע גיליתי שמדובר כאן בָּאמת, בלי הסברים וסיבובים למיניהם.

אז קלטתי שהדתיים לא מאמינים סתם כך באמונה עיוורת, אלא יש כאן אור עצום! פרט לכך הבנתי שהם מאמינים באמת ובתמים שהעולם נברא לפני פחות מששת אלפי שנים, ושיש להם היסטוריה אלטרנטיבית.

הדבר העיקרי שהמחיש לנו מיכה, היה פלאיותם של ספר תורה ושאר כתבי הקודש. הוא הדגים לנו כל מיני פלאות הגנוזים בתורה, הדגים את המשמעות שטמונה מאחורי הדמויות הגשמיות. אברהם הוא מידת החסד, יצחק - מידת הדין, יעקב - רחמים וכך הלאה. בכל אות נעוצה משמעות אינסופית. אין שום דיבור סתמי.

כך חלף לו הלילה המואר. לא חשתי שום טעם להראות למיכה את דבריו של אלבר קאמי, שלא לדבר על החוברות של סארטר... נקודת האמת חדרה לנפשי. בעל כורחי נכנעתי, אלף אורות נכפו עלי באותו לילה של קבלת התורה המחודשת והפרטית. כל התמימות ששקעה בתהום נפשי כאילו התפרצה ברגע הנכון. לא שאלתי דבר ולא נלחמתי. מיכה ישב על קצה הספה האדומה-דהויה, ופשוט "הוריד" לנו עולמות עליונים. אפילו הוא בעצמו נדהם מהכח שקיבל באותו לילה.

האוטובוס האחרון העולה לירושלים יצא מזמן, אך מיכה נותר עדיין עמנו. בעלות השחר השתרענו על מזרונים ברחבי הדירה. אז קרה דבר שלא אשכח לעולם. כנראה שהייסורים שעברתי באותו היום, סילקו ממני את עקמומיות הלב. התורה הבְּרָקִית שירדה אלינו מילאה את נפשי. התחלתי לפנות אל הבורא בשנתי הטרופה והתפללתי כמתוך חלום.

שבועה פנימית

בבוקר הקצתי ונדהמתי למראהו של מיכה. הכל נראה לי לפתע כה משונה. הוא נפרד מאתנו בברכות חמות, השאיר את 'אמת ואמונה' של רבי נחמן ליד 'המיתוס של סיזיפוס' ויצא לדרכו אל עיר הקודש. שוב קפצה המועקה הקודמת, אפילו ביתר שאת. החרדה מאפשרות החזרה בתשובה שיתקה אותי. ידעתי בתוכי שהכל יהיה אחרת מאותו לילה,ובכל זאת היה לי כבד מנשוא לעשות את הצעד המכריע. הדבר הקשה מכל עבורי היתה המחשבה שלא אוכל לעסוק עוד בספרות, וגרוע מכך - בשירה. אז נפלה לי מחשבה נוספת. הרי נוכחתי בלימודים שגדול הסופרים העבריים - עגנון - וגדול המשוררים - ביאליק, הם בעצם יהודים מאמינים הגדושים במקורות הקודש. אמנם היתה להם ביקורת, מרומזת או אף נוקבת, כלפי מצב היהדות בזמנם, אבל מבוע יצירתם היה יהדותם. פלא התורה האינסופי היה מקור ההשראה של הפלא המוגבל שביצירתם. הבנתי שפלא התורה עולה באין ערוך על הפלא שביצירותיהם, והרגשתי שפלא ההשגחה הפרטית בחיי היומיום עולה על הכל. הבנתי שכל האוצרות נמצאים ביהדות ואם ברצוני להיות סופר או משורר, אני מוכרח להכיר את מקורותיה. השבועה הפנימית הזאת נתנה לי את הכח לשים תרמיל על שכם ולעלות לירושלים מתוך תקוה כמוסה שביום מן הימים אזכה גם לשורר ולספר על כך.

תיכנס למוחין דגדלות!

נכנסתי לישיבת 'לב יהודה' ברסלב בשכונת מוסררה בירושלים. הכרתי את היהדות ואת חסידות ברסלב בעת ובעונה אחת. זו היתה תקופה גדושה ובלתי נשכחת. היהדות נגעה בלבי. כאשר קראתי בפרשת שבוע (שלא זכרתי כלל מלימודי התנ"ך) את סיפור יוסף ואחיו, בשיא הדרמה ממש הזלתי דמעה.

אחרי שבעה חודשים התחתנתי עם תמר שלמדה בפנימית 'אילת השחר', המדרשה המקבילה לבנות.

בשנת תשמ"ט עברנו מירושלים לישוב עמנואל בשומרון. זה היה פרק חדש במסעי הרוחני ברחבי ברסלב. השתייכתי לחבורה איכותית של חוזרים בתשובה חסידי ברסלב, שנימנו עליה בין השאר הרב עודד ניצני, הרב עופר גיסין, הרב משה ארז דורון ורבים וטובים נוספים.

התקופה הזו פתחה את נפשי. התחלתי לצאת מהצמצום שחוויתי כחסיד ברסלב בירושלים. נפתחו לי אופקים חדשים, חזרתי קצת לאהבת השירה והספרות, נפתחתי קצת לזרמים נוספים ביהדות - טיפת חב"ד וחסידויות נוספות ואפילו הרב קוק.

ליל שבועות אחד זכור לי במיוחד. נתקלתי בבית הכנסת שלנו, 'משיבת נפש', ששכן בקצה העיר, בספר עב כרס שנקרא 'סוד ה' ליראיו'. לא הכרתי כלל את מחברו, הרב יצחק גינזבורג. עלעלתי בו, וממש נדהמתי לראות מבנים רוחניים קדושים כל כך נפלאים. פתאום ראיתי במוחש את ההיגיון האלוקי שיש בכל מערכת קדושה, איך שהכל הוא בעצם שם הוי"ה.

במקום לקרוא את התיקון הרגיל של שבועות, התעמקתי בספר וממש התמוגגתי. אחד החברים ראה אותי קורא ואמר לי: "תזרום עם עצמך, צא מהצמצום, תיכנס למוחין דגדלות!".

לא היה לזה המשך מיידי. בסופו של דבר החבורה הזו לא החזיקה מעמד ביחד מפני שלא היה לה רב. כמובן שכולם היו נאמנים לרבי נחמן, אבל לא היה מנהיג אחד בשטח.

אחרי עמנואל עברנו לעיר ביתר עילית שרק נוסדה. עברתי תחנות נוספות ברחבי ברסלב ועדיין לא מצאתי את מקומי.

הרבי של ארץ ישראל

בגיל 35, אחרי עשר שנים בתשובה, נקלעתי למשבר. היה לי קשה עם העולם החרדי. התחלתי להבין שהעסק אינו פשוט כל כך, ולא מדובר בחלוקה פשוטה של צדיקים - העולם החרדי, בינוניים - העולם הדתי לאומי, ורשעים - הציבור החילוני, אלא במציאות הרבה יותר מורכבת. בעולם החרדי מצאתי יראת שמיים וקיום מצוות, אבל דרך הארץ היתה חלשה ולא מצאתי שם ביטוי אמיתי לנפשי.

אורו של הרב קוק החל לזרוח בחיי. עד אז היה ברור לי שהעולם הדתי לאומי הוא איזו פשרה בין חילוניות לחרדיות, אנשים שרוקדים על שתי חתונות, ולפתע התגלה לי שמדובר במשנה שלמה וסדורה ועמוקה שמנוסחת על ידי ענק רוח - הרבי של ארץ ישראל - הראי"ה קוק.

התחלתי להתוודע לכתבי הרב קוק, והבנתי שהתורה אינה מחייבת הסתגרות והתבדלות, ושבעצם הדברים הרבה יותר מורכבים ממה שנדמה לי. באמצע שנת הלימודים עזבתי עם אשתי וחמשת ילדיי את ביתר עילית ועברנו לקריית משה בירושלים, שם ניסינו לאמץ את אורח החיים הדתי לאומי.

הרווחנו את הנורמליות, את הדרך ארץ, אבל איבדנו את הטוב שרכשנו בשנים שבהן היינו חסידי ברסלב. מצאתי את עצמי באמצע החיים עוסק במלאכות פשוטות כמו הדבקת כריכות והגהת חוברות קודש.

קול פנימי מאוד

הייתי קשור ל'מכון מאיר' והתחברתי עם מישהו שהציע לי לקרוא את הספר 'שברי אופק' שכתב אילן נוב מבת עין. אותו יהודי מאוד התלהב מהספר וקרא בו שוב ושוב. השגתי את הספר וקראתי על אמן חוזר בתשובה בשם אמוץ, שמתלבט לגבי מציאת זיווגו - האם להתחתן עם חוזרת בתשובה כמוהו או לחזור לאישה שאהב פעם ולילדם המשותף. ברקע ריחפה השאלה: איזו נפש צריך החוזר בתשובה לאמץ לעצמו, נפש טבעית ואמיתית או נפש קדושה בסממניה, אבל מלאכותית? כל הספר היה שזור בקטעי פנימיות התורה מאוד חכמים ועמוקים שאמוץ שומע בווקמן כל הזמן. הם נשמעו לי כמו קול פנימי מאוד אמיתי וחכם מאוד, שמאיר את דרכו של אמוץ.

התברר לי שהתובנות ודברי התורה הללו לקוחים מתוך שיעוריו של הרב יצחק גינזבורג.

באותה עת יצרה אשתי קשר עם חברת ילדות מרמלה, בשם נעמי שסל, שסייעה לה לחזור בתשובה. נעמי היתה חסידת חב"ד וקשורה לרב גינזבורג. היא אמרה לה איך ליצור עמו קשר וקישרה אותנו עם הרב עודד כי טוב, תלמיד ותיק של הרב המתגורר בגבעת שאול.

תחילה התוודעתי לרב עודד, בנו של רבי אליהו כי טוב, מחבר 'ספר התודעה', 'איש וביתו' וספרים נוספים, שכולם ליוו אותי בראשית דרכי ביהדות. הכרתי תלמיד חכם מיוחד עם חשיבה מאוד מקורית, צעיר מהרב גינזבורג בשנתיים בלבד ובכל זאת תלמידו המובהק. התארחנו אצלו ואצל אשתו אסתר וילדיהם בשבת.

בין השאר אמר לי הרב עודד דבר מאוד מעניין מתורתו של הרב גינזבורג. הרב התבונן ב-3 הבהמות הטהורות וב-7 החיות הטהורות - איל, צבי, יחמור, אקו, דישון, תאו וזמר - שאותן הקביל אותן לשבע הספירות התחתונות. לאחר מכן הקביל את הספירות לשבע הדרכים הכשרות ביהדות: חסד כנגד המקובלים לובשי הלבן, גבורה כנגד הזרם הליטאי, תפארת כנגד חב"ד, נצח - הרב קוק, הוד - תנועת המוסר, יסוד - החסידות הכללית, ומלכות כנגד ברסלב. למדתי שהרב מאמין שהעניין של דורנו זה לעשות ייחודים בין הזרמים הכשרים כדי להגיע לאיחוד אמיתי בעם ישראל.

הכי חשובה לגבי היתה העובדה שהרב כלל את דרך הרב קוק במערכת היהדות יחד עם החלקים ה'חרדים' בדרך כלל. זו היתה הפעם הראשונה שבה ראיתי צדיק שיכול להכיל את שתי הדרכים העיקריות ביהדות.

מבלי להגזים ניתן לומר שהתובנה הזאת הצילה אותי. לראשונה פגשתי בתורה שמתבוננת על החיים במבט על חדשני ודינמי, המעוגן לגמרי בתורה. זה היה בדיוק מה שחיפשתי. במקום להיכנס לאיזה נתיב, שיש לו יתרונות חלקיים ומכריח אותי לחשוב שהאמת אצלו, ראיתי סוף סוף את המפה כולה.