- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בשבוע שעבר פרסמנו במגזין את הכתבה על העלייה של הליברלים בפעילות. כעת אנחנו מבקשים לעשות צעד נוסף, ולהתמקד בסיפור היותר מורכב של "ברית המשרתים". כאן הדגל הליברלי המופשט לא מונף לבדו; השפה היא שפה של "שוויון בנטל" - ברמה הכלכלית, וגם מלאה הרבה אמוציות בכל מה שקשור לדם ולמלחמה. זאת גם הסיבה שלנושא הזה יש פוטנציאל סחיפה של חלקים נרחבים בציונות הדתית, שלאו דווקא רואים עצמם כ"ליברלים", אך מרגישים את כובד האלונקה על הכתפיים.
אבל יש כאן מיתר רגשי נוסף שגם אליו צריך לנסות להיות מודעים - באופן מסורתי הציוני דתי רואה את עצמו לא פעם מגדיר את עצמו בלעומתיות מול החרדי. התודעה הזאת גורמת לשיח מול החרדי לחרוג מהמחלוקת העניינית. זאת סיבה נוספת שהחרדים הם קלף פוטנציאל לפילוג לא רק בחברה הישראלית בכללה, אלא לפעמים אף יותר בתוך הציונות הדתית.
לצורך הכנת הכתבה ערכנו שיחה ארוכה למדי עם עוז בן נון, הדמות שמובילה את "ברית המשרתים" ומרכז "ריבוא". אבל עוד לפני שנצלול לשיחה איתו, חשוב להבין את מסגרת הדיון.
התמונה הפוליטית שהלכה והתחדדה בשנים האחרונות אינה רק פופוליסטית אינטרסנטית אלא במידה רבה מאוד גם משקפת למעשה שתי בריתות מתחרות על דמותה של ישראל:
האחת היא "הברית האזרחית" או כפי שהיא מכונה בכתבה הזאת "ברית המשרתים" בעלת אופי מערבי-רפובליקני, ששמה דגש על חובות, זכויות ושותפות בנטל הקיומי.
השנייה היא "הברית היהודית-מסורתית" שאולי ניתן לקרוא לה "ברית הזהות", ואנחנו חשבנו אולי גם על השם "ברית סיני" - ברית ששמה דגש לא רק על שותפות גורל היסטורית אלא גם על ייעוד משותף. ייעוד לא רק אנושי אלא אלוקי-נשגב.
אבל הוויכוח הזה גם חושף שתי דרכים הפוכות להסתכל על הציבור החרדי, מעין "ניתוח שוק" של העתיד הישראלי:
האגף החילוני שאליו חבר למעשה האגף הדתי הליברלי רואה בחרדים "מנייה בירידה" הם משתמשים במושג סכנה קיומית. לתפיסתם, החברה החרדית לא רק קורסת לתוך עצמה אלא מאיימת להקריס את המדינה כולה - כלכלית וביטחונית. מבחינתם, זהו נטל אקוטי שחייבים לפרק עכשיו כדי להציל את הספינה.
לעומתם, האגף התורני-מסורתי רואה בחרדים דווקא "מנייה בעלייה". הם מביטים לטווח ארוך ורואים שם עתודה אסטרטגית. לתפיסתם, בעוד הפוסט-ציונות החילונית עלולה להתנוון (ילודה נמוכה, שחיקה במוטיבציה, ירידה מהארץ), העולם החרדי עובר תהליכים איטיים אך בריאים של ישראליזציה מתוך תורה. בסופו של תהליך ארוך, דווקא הם עשויים להביא את הברכה ולהחזיק את הלפיד.
במובן הזה כמו בוויכוחים רבים - לא בטוח שהמספרים הקונקרטיים והעובדות הם העניין, נראה שגם בוויכוח הזה, ממש כמו בשוק ההון - ההשקעה מונעת לא פעם מרגשות ואמונות.
הפער הזה - בין החרדה לקריסה מיידית לבין התקווה לתקומה ארוכת טווח - הוא הלב של השיחה הזו.
כדי להבין את "ברית המשרתים", צריך קודם כל להבין את האיש שדוחף אותה קדימה. עוז בן נון הוא לא טקטיקן פוליטי רגיל. הוא מדבר בשטף, משלב באופן מרשים בין מושגים מהפילוסופיה הפוליטית לבין פסוקים מהתנ"ך. הוא חובש כיפה, מדבר בשפה של בית מדרש, מצטט פסוקים ופרשנויות בקצב מסחרר, אבל המסקנה שלו היא רפובליקנית-חילונית כמעט: בלי שותפות בנטל, אין זכות מוסרית להנהגה. אם תרצו, זוהי "ברית המשרתים" על רגל אחת.
כשאני מנסה למסגר את השיחה שלנו סביב המושגים המוכרים של הרב סולובייצ'יק - "ברית גורל" ו"ברית ייעוד" - בן נון עוצר אותי. הוא לא מוכן לשחק במגרש הזה. מבחינתו, עצם ההפרדה הזו היא שורש הבעיה.
"הרציונל בגדול הוא רציונל מאוד פשוט," הוא פותח, "בפלספנית מכנים אותו רפובליקניזם ישראלי. בן-גוריון הפך אותו לממלכתיות... והרציונל אומר שמי שמוביל מדינה, צריך שתהיה לו אחריות בסיסית. הוא צריך להתייחס אליה כפרויקט שחשוב לו, כמולדת, ולא כבופה של 'אכול כפי יכולתך'. זה רעיון בסיסי ואינטואיטיבי: אין שום סיבה שמישהו שהרצון היחיד שלו זה אך ורק להשתמש במשאבי מדינה - יקבל החלטות על גורל מדינה".
כשאני שואל אותו אם לתפיסתו לרוב החרדים לא אכפת מגורל המדינה הוא מספר על שליח חב"ד שפגש בארה"ב, שלימד אותו שיעור יפה ב"כמה אכפת לך".
"הוא נתן לי משל... כמה אכפת לך? 10 דולר אכפת לך? 20 דולר אכפת לך? דברו איתי בדולרים. דברו איתי בלהתגייס. הדיבור של 'אה, אכפת לנו' לא מעניין. יש לזה השלכות קונקרטיות. אכפת לך לשלוח את הבן שלך לצבא? אכפת לך לשלם מיסים?".
השאלה היא אם המקום הזה הוא מדינה שנועדה לקלוט את היהודים באשר הם, או שזאת מדינה עם ייעוד יהודי… אני מנסה להבין.
התשובה שלו מפתיעה. הוא למעשה הופך את "ברית הגורל" עצמה לייעוד, ושולל את הלגיטימציה של קיום יהודי שמנותק מהגורל המדיני: "לא לא לא. אני לא מקבל את ההבחנה הזאת... הפרויקט הציוני הוא פרויקט שהגורל והייעוד בו עובדים ביחד. כלומר, הנחת המוצא היא שמדינה שלא שומרים עליה, שלא מקריבים עבורה, לא תהיה קיימת... ולכן גם ייעוד לא יהיה".
הוא מסמן את מה בעיניו היא הסכנה האמיתית: לא רק החרדים, אלא חלחול של תפיסה חרדית-גלותית לתוך הציונות הדתית: "זאת תפיסה שחדרה... שאל את ינון מגל. הוא אמר בפטריוטים שחור על גבי לבן, שיש פרויקט יותר חשוב ממדינת ישראל שנקרא 'היהדות', והוא היה לפניה והוא יהיה אחריה".
"השאלה המהותית היא, האם הציונות כפרויקט, היא אירוע טרנספורמטיבי? האם היא אירוע שמשנה גם את האופן שבו אנחנו חיים כיהודים? או שהיא בסך הכל עוד אפיזודה". בשינוי פאזה חד, "הליברל" שמדבר על רפובליקניזם עובר לדבר בשפה דתית לחלוטין. הוא לא מצטט את הרצל או ז'בוטינסקי, אלא את ספר בראשית ואת שירת דבורה: "בגדול, בתוך היהדות, עוד מאז אדם וחווה וקין והבל, הייתה חלוקה מאוד בסיסית בין מי שאומר 'השומר אחי אנוכי', לבין מי שאומר 'הנני'... הסכנה תמיד הייתה שבמדינת ישראל ה'הנני' הזה יהפוך להיות 'הנני' עבור השבט. או לחילופין, אם אתה בכלל משתמט, אז פשוט הנביא יקלל אותך. נכון? קללת מרוז המפורסמת… כי לא באו לעזרת השם בגיבורים".
בחלק הבא של השיחה שלנו אני מנסה להבין מעוז אם הוא מעריך באו
פן כלשהו את המפעל החרדי על כל מגרעותיו, הרי מבחינת החרדי הממוצע, הוא לא "פרזיט"; הוא נושא בנטל הרוחני של העולם.
"יוסף, אתה פוסט-מודרניסט?" הוא משתמש באנטיגוניזם המובנה של האגף הדוס כלפי המושג "כי אני לא. ולכן לא מעניין אותי תודעה של בן אדם. יש דרכים מדידות לדעת את האמת בעולם הזה".
אבל החרדי אומר לך: יש אצלנו יותר שעות לימוד ויותר תלמידים מכל מגזר אחר עלי אדמות. הרי בישיבת מיר לבדה יש בערך את כמות התלמידים בכל מפעל הישיבות הציוני - זה לא נחשב?
"לא, זה לא נכון. קודם כל, תורה שמוחקת באופן רשמי את הפסוק 'לא תעמוד על דם רעך' מספר התורה שלה - לא מעניין אותי כמה אנשים ישבו שם. ואגב, צריך להגיד את האמת: בזמן מלחמה, כשהם טענו שלימוד התורה שלהם מגן ומציל, הם לא ויתרו על 'בין הזמנים'. זאת אומרת שגם הם בעצמם לא מאמינים בזה באמת. אז אין סיבה שאני אאמין לזה".
האם המפעל החרדי ייצר משהו בעל ערך? יש מי, ואני בתוכם רואים במפעל לימוד התורה החרדי משהו בלתי נפרד מחוסנה של מדינת ישראל.
כאן בן-נון שולף את המספרים. הוא מצטט נתונים ממחקרים של חברת 'שלדור' ופורום 'קהלת', ומבחינתו זו השורה התחתונה שאין בלתה. "אני אוהב מספרים. על פי המחקרים, לאורך חיים שלמים, יהודי לא-חרדי משלם למדינת ישראל כמעט מיליון שקל. לעומתו, יהודי חרדי עולה למדינת ישראל כמעט מיליון שקל. זה יחס של אחד על אחד. כל חודש משפחה חרדית מקבלת מהמדינה אלפי שקלים נטו, בעוד משפחה אחרת מפסידה. וזה לא העניין של אי השיווין שמטריד אותי אלא הפער העצום. אז מה אתה אומר לי? שיצרנו מוסדות של פרזיטיות מוחלטת, ואני צריך לבוא ולהגיד להם 'וואו, כל הכבוד'?"
אני לא מחפש שתגיד 'וואו'. אני שואל שאלה קרה: האם למפעל החרדי יש תרומה מכרעת לקיומה של מדינת ישראל? כן או לא.
"אני לא נביא, אני לא יודע איך הדברים עובדים בחשבונות שמיים. אני כן מסתכל על מספרים וכלכלה וכוח אדם, ואני יודע שאם המפעל הזה ימשיך להצליח כמו שהוא מצליח – לא תהיה מדינת ישראל ב-20 שנה הקרובות. זהו. זאת התשובה".
אם המדד היחיד הוא תרומה פונקציונלית – נשיאה בנטל וכלכלה – מה נשאר מהזהות היהודית? האם אנחנו ממירים את ברית הייעוד בברית אזרחית יבשה?
אני שואל את עוז - כל הסיפור של 'ברית המשרתים' בעצם ממיר את הזהות הלאומית בזהות אזרחית. הוא הופך את המדינה למקום פונקציונלי שהוא למעשה מדינת אזרחים ולא מדינת לאום.
"ממש לא. הטענה שלי היא שבתוך המסורת היהודית, הערבות ההדדית היא לא מרכיב אזרחי - היא המרכיב הכי דתי שיש. יהודי שרץ לעוטף להקריב את חייו למען אחיו הוא גיבור תנ"כי. לקרוא לזה 'אזרחי' זה מחטיא את המהות".
נניח שמגיע לכאן אוקראיני, גוי גמור, אבל פטריוט שנלחם, מציל חיים ומשלם מיסים. ולעומתו עומד יהודי חרדי שלא מתגייס. האם לאוקראיני יש 'כרטיס כניסה' לברית שלך, ולחרדי אין?
"תן לי לענות לך בשאלה משלי: מה היחס בתנ"ך בין יעל אשת חבר הקיני לאנשי מרוז?. יעל הרגה את סיסרא, אנשי מרוז קוללו כי לא באו לעזרת ה'. יעל לא הייתה יהודיה, אבל היא גיבורה. אנשי מרוז היו בשר מבשרנו, והם קוללו... האוקראיני הזה יוזכר כחסיד אומות עולם, ולצערי חלק מהקולקטיב החרדי יוזכר כמי שלא בא לעזרת ה' בגיבורים".
יש הבדל עצום בין קללה לבין להוציא מהאומה. ויש הבדל גדול בין גוי חסיד ותומך לבין הכנסה לתוך העם.
"אני רוצה להעביר את השיח הישראלי מ'פוליטיקה נוצרית' ל'פוליטיקה יהודית'. מהי פוליטיקה נוצרית? הנצרות התפצלה סביב אמונות: האם ישו הוא בן האלוהים או לא? היהדות, לעומת זאת, התפצלה סביב מעשים – סביב הלכה... הפוליטיקה שלנו היום היא 'נוצרית'. אנשים שואלים: 'האם אתה ימני? האם אתה מאמין בארץ ישראל השלמה?'. אבל מה אתה עושה בשביל זה? כלום... הפונקציה הזאת שאתה קורא לה 'כרטיס כניסה', היא בעצם קיום המצווה של לקיחת אחריות על העם היהודי".
בסוף אתה אומר לחרדי אמירה בלתי נתפסת 'זה שנולדת לאם יהודיה זה נחמד, אבל אם אתה לא מביא קבלות של צבא וכלכלה – אתה בחוץ.
עוז: "אין 'בחוץ'. הם כבר פה... השאלה היא מי מחזיק את ההגה... מי שהילד שלו לא בקו המגע, מי שלא נושא בנטל באופן אקטיבי, לא יכול להבין את כובד המשקל. מדינה לא יכולה לשרוד כשמי שמנווט אותה מתייחס אליה כ'בופה של אכול כפי יכולתך'".
אני מנסה להוריד את בן נון למעשים קונקרטיים ולהבין כיצד כל התפיסה הזאת תיראה במציאות הפוליטית.
מה אתה רוצה שנתניהו יעשה אחרת? הרי נתניהו הוא אלוף העולם בפוליטיקה של אפשרויות.
"חלום חיי, לקבל טלפון מבנימין נתניהו, שאומר לי "עוז", בקול הבריטון שלו, "אני חושב שאתה צודק".
ואז חלק מההוראות שאתה נותן לו: "אתה צריך עכשיו לבנות קואליציה בלי החרדים"? אגב הוא ניסה את זה לא פעם.
"נכון. המפלגות החרדיות במצבן הנוכחי הן פסולות חיתון. אגב, בעזרת השם תקום מפלגה חרדית ציונית, ואז בטח ובטח. זה לא עם החרדים כציבור. החרדים הם 'הרואין פוליטי'. למה? כי מבחינה פוליטית הם כמו טופו. הרבה יותר קל להעביר להם כסף מאשר להתפשר על ערכים עם מפלגה אחרת. אז אתה לוקח עוד מנה ועוד מנה, וזה הרבה יותר כיף מלעשות סלט, אבל בסוף אתה מתמכר ושוקע. זה נחמד בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך זה הורג את המדינה".
"אז אתה בעצם אומר: תפרק את 'גוש הימין האמוני'. הם לא שותפים טבעיים".
"הם לא שותפים טבעיים, ואין גוש כזה. שותף טבעי הוא מי שרוצה לנווט איתך את הספינה, לא מי שקודח בה חור. אני לא סופר מנדטים. אני מנסה לעשות שינוי רעיוני בשפה התרבותית שאנחנו מדברים, בשפה החברתית, ביחסי ה"אנחנו והם".
את אותו משפט אתה גם אומר על המפלגות הערביות, נכון?
"כן. אין אף אחת מהן שנכנסת. כן. תשמע, אם עכשיו, קם מנסור עבאס ואומר לא רק בהצהרה אלא כמו יוסף חדאד מצהיר "אני ציוני" זה משהו אחר. אותו דבר גם אם יקום נציג חרדי שיבוא ויגיד "אני ציוני".
אני מנסה לבחון עם עוז איך התפיסה הזאת באה לידי ביטוי במדיניות בפועל. כמו לדוגמה משילות בנגב.
"הבעיה המרכזית שמונעת מאיתנו משילות, בין אם בנגב ובין אם בכלל, היא הנטייה שלנו להתפרק לשבטים – מה שאני מכנה 'סקטוריאליזציה'. נוצר מצב שבו למדינה הזאת אין אבא ואמא. האליטה הישנה שוקעת, החדשה עוד בחיתולים ועסוקה בלהאשים את ה'דיפ-סטייט' או את יריב לוין, והתוצאה היא שאיש הישר בעיניו יעשה. בנגב למשל, נדרשת עבודה סיזיפית של פירוק הפשע המאורגן, אבל לפוליטיקאים הרבה יותר כיף להביא כותרות ולדאוג למגזר שלהם. ככה זה נראה: סמוטריץ' אומר 'לא יהודה ושומרון – לא מעניין', גולדקנופף אומר 'לא ישיבות – לא מעניין', ואנחנו כיתומים היינו".
"המדיניות צריכה להתבסס על אנשים שרואים במדינה מולדת אהובה. יש מרחבי הסכמה אדירים שאפשר לקדם מחר בבוקר: ברפורמה המשפטית יש תמיכה רחבה למהלכים שמשלבים בין הגישות, וביהודה ושומרון – הימין פשוט עיוור לזה שהרעיון שלו ניצח. מדינה פלסטינית היא 'מאן דכר שמיה'. המלחמה האמיתית היום היא על שלילת ה'צומוד' הפלסטיני ומלחמת זכות השיבה, וזה מהלך שמשותף לימין ולשמאל הציוני - מאבק בקטר, פירוק אונר"א וריסוק התשתית הכלכלית שמנציחה את הפליטות האינסופית".
רגע לפני שאנחנו נפרדים, אני מבקש מבן נון לחדד את ההבדל בינו לבין תנועת "הרבעון הרביעי". על פניו, שניהם מדברים על תיקון החברה הישראלית. בן נון מספק אבחנה חדה ואמיצה יש לומר:
"אנחנו באנו לפלג והרבעון הרביעי באו לאחד. הם מנסים לאחות את הקרעים. אנחנו באנו לחלק מחדש את החברה הישראלית, על פי קווי השבר שאנחנו חושבים שהם הנכונים".
במילים אחרות: האיחוד המזויף הוא הסכנה. בזה גם האגף הדוסי שננזף על פלגנות יוכל להסכים עם עוז.
ולבסוף, שאלת המימון. מי עומד מאחורי "ברית המשרתים"? בחיפוש שעשינו לא מצאנו את השקיפות שהייתה מתבקשת וגם בשיחה הזאת השאלה הזאת לא מקבלת מענה מלא.
"אנחנו נתמכים על ידי 'קרן גוונים' " מסביר עוז - "בגדול - תורמים ישראלים, פרטיים. העיקרון שלי היה ברור: לא כסף שמזוהה עם המחאה".
יש שמות?
"הלוואי שידפקו על דלתי להביא לי כסף... הקווים האדומים שלי הם: אנשים פרטיים ישראלים, ושזה לא יהיה קשור לאירוע של פורום העסקים או אחים לנשק. לי זה קו אדום".
"חלק מהם ימינה ממני וחלק שמאלה ממני. בכל אופן - כל מי שמאמין בחזון ברית המשרתים, ולא צבוע פוליטית כשמאל לוחמני כמו המחאה, אנחנו שמחים לקבל ממנו תמיכה".
למה אנחנו צריכים את החרדים כדי להישאר אנחנו - עיבוד שמרני-תורני
את התיזה של עוז בן נון ודומיו על "ברית המשרתים" קל מאוד לדתי הלאומי לקנות. היא מחמיאה לאגו, היא מלטפת את הכתף מתחת לאלונקה, והיא מציעה דיל מפתה: בואו נבנה כאן עתיד ישראלי יצרני ולוחם עם אחינו לנשק מהשמאל והמרכז, ונשאיר בצד את ה"משתמטים" מבני ברק. השיחה עם הרב אליאב תורגמן מנסה להסביר מדוע בפועל, זוהי מלכודת דבש שלא מתכתבת עם העתיד ואפילו עם החוסן של המדינה שעליו עוז בן נון מדבר.
"הבעיה ב"ברית המשרתים", טוען הרב תורג'מן "היא שהיא מבוססת על עיוורון ליברלי בסיסי כלפי מה שמחזיק באמת את הקיום היהודי. הצד הליברלי, זה שמושיט לנו יד כעת, מודד את העולם במושגים של "Doing" – עשייה. הוא מעריץ את הטייס, את ההייטקיסט, את מי שמייצר, בונה ונלחם. במשקפיים האלה, החרדי הוא במקרה הטוב תקלה במערכת, ובמקרה הרע טפיל.
"הם רואים חרדי יושב ולומד", אומר הרב תורגמן, "והם רואים בטלנות. זה שריר שבעולם שיונק את ערכיו מהמערביות אין בנפש".
"הליברליות הישראלית חיה את ה"כאן ועכשיו", את הסטטיסטיקה הכלכלית ואת הניצחון הטקטי הקרוב. אבל הסיפור היהודי הוא ריצה למרחקים ארוכים, והדלק שמניע את הריצה הזו הוא לא רק ה-F35, אלא "בית המדרש הישן". אותה גחלת של ישיבת וולוז'ין שלא נכבית לעולם. החרדים הם אלו ששומרים על "התדר". הם מזכירים לנו שאנחנו לא רק ישראלים חדשים, אלא קודם כל יהודים של דוד המלך ושל רשב"י".
"אנשי הציונות הדתית אוהבים לספר לעצם שאפשר גם וגם - גם להיות סיירת מטכ"ל וגם גדולי הדור, גם להוביל את המשק וגם "לתקן עולם במלכות שדי". המציאות מציבה מולנו מראה אכזרית: אנחנו משלמים מחיר.
"בחרנו במשימה של העלאת החול אל הקודש", מסביר הרב תורגמן, "אבל זו משימה שגובה מחיר רוחני מטורף". תלמיד ישיבה שהולך לצבא ולעולם המעשה, בהכרח יוותר על מדרגות מסוימות של תלמיד חכם. כשאנחנו משתלבים, אנחנו גם נשחקים. תופעת הדתל"שים, השחיקה הרוחנית, הבלבול - כל אלו הם תוצרי הלוואי של הדרך הנועזת בה בחרנו.
"הדמויות המדהימות שחיברו בין תורה לבין המלחמה שיצאו מבית המדרש הציוני דתי שגילינו במלחמה הן אדירות בחול ובקודש ובכל זאת בית המדרש שממנו יצאו לא יצר מפעל תורה עצום במימדיו כפי שהקים הציבור החרדי".
אז למה אנחנו בכל זאת מרשים לעצמנו להסתער על המשימות הלאומיות האלה? התשובה של הרב אליאב מפתיעה: "בזכות החרדים. אנחנו מעזים לעשות את המשימה ה"מדומיינת" והגדולה הזאת, רק כי יש לנו את היתד החרדי. הידיעה שיש בבני ברק ובירושלים ציבור ששומר על התורה בטהרתה, ללא פשרות, היא זו שמאפשרת לנו לצאת להרפתקה הציונית-דתית מבלי להתנתק מהשורש. אם לא היו חרדים, היינו נבלעים לחלוטין בתוך הישראליות החילונית".
אך מעבר לטיעון הרוחני, ישנו גם העניין המעשי ואפילו ניתוח העובדות. נביאי "ברית המשרתים" מזהירים אותנו מקריסה כלכלית אם נמשיך לתמוך בחרדים. אבל מי שמסתובב בשטח עם עיניים פקוחות מגלה תמונה הפוכה.
הרב תורגמן חזר לאחרונה מ"אקספו הבנייה" בגני התערוכה בתל אביב, כנס הדגל של עולם הנדל"ן והתשתיות של העולם החרדי, ויצא בהלם. לא משגיחי כשרות ולא מחלקי קמעות מילאו את ההאנגר, אלא יזמים, קבלנים ואנשי עסקים חרדים ממולחים. "הם כובשים את המשק", הוא מתאר, "הם נמצאים 20 שלבים לפנינו בעולם העסקי".
בעוד התקשורת מדברת על "נטל", בשטח מתרחשת מהפכה שקטה. ישנם עשרות אלפי חרדים יצרניים שמניעים את גלגלי המשק.
הרב יהושע שפירא מדבר על כך שהוא צופה שחלקים גדולים מהמשק הכלכלי עתידים להיכבש על ידי הציבור החרדי דווקא. זאת תחזית הפוכה לחלוטין ממה שחבריו של עוז חוזים ומעניין לגלות בעוד עשור מי יתגלה כזה שצדק.
בסוף הדיון עולה השאלה המתבקשת: האם כל ההגנה מהאגף החרד"לי על החרדים נובעת מרצון להיות חרדים? התשובה היא לא.
העולם החרדי מלא בחולאים קשים מאוד וממש לא רק בתחום הכלכלי אלא אפילו במקומות תיאולוגיים. לאגף החרד"לי יש מחלוקות אדירות עם העולם החרדי בכל הקשור לאחריות לאומית. אין היום מי שלא מכיר גם את המחירים הרוחניים של השיטה הזאת עד לרמת המידות האישיות של שוליים שמגיעים למחוזות קשים במיוחד. אבל נכון, כשאתה בוחר לך בן ברית אתה פחות עוסק בלהכות על החזה שלו ומניח לו לעשות את התהליכים שהוא צריך לעשות בקצב וביכולת שלו.
הדרך הדתית-לאומית היא לא פשרה של בינוניים, אלא הימור תיאולוגי אדיר: לרומם את ה"חול" ל"קודש". לייצר ממלכת כהנים מתוך הכלכלה, הצבא והפוליטיקה. זו משימה כמעט אוטופית, זה חזון מעשי שבמובנים רבים "מקדים את הזמן" של המציאות, ולכן הציבור הזה גם חוטף את האש הראשונה ומשלם מחירים רוחניים. זהו "מס הממלכתיות".
אבל כדי להצליח במשימה הזו, הרב תורג'מן מציע לאמץ תרגיל רוחני שהתקבל מהרב קוק. "במשך מאה שנה, הרב קוק לימד אותנו להביט על החלוץ החילוני, אוכל הטריפות, ולראות בו קדושה של "בונה הארץ". את אותה "עין טובה" בדיוק, עלינו להעתיק כעת אל המעשה החרדי".
אבל יש עוד נקודה אחת שחייבת להיאמר, לאורך כל השיחה, בן נון מציג את עצמו כקול של הריאליזם, של המספרים ושל העתיד, בעוד הצד השני נתפס כמי שנשען על מיסטיקה, תפילות ונוסטלגיה.
ה"ריאליזם" של בן נון והמחנה הליברלי נשען על הנחה שגויה: הם רואים את החברה החרדית ואת הציבור האמוני כגורמים שצריך "לסחוב" או "לתקן", אחרת הספינה תשקע. אבל המציאות הדמוגרפית והחברתית מספרת סיפור אחר.
הקואליציה הישראלית האמיתית - זו שמורכבת מהציבור הדתי-לאומי, המסורתי והחילוני ה"רך" (זה שמחובר לזהות) - היא הרוב המוצק והיציב של ישראל. הקבוצה הזו חזקה מספיק כדי להחזיק את המדינה ביטחונית וכלכלית, גם בתקופות המעבר עד שהחברה החרדית תשלים את תהליכיה גם בתחומים האלה. הם לא "אבירים שמתים על משמרתם" תוך כדי ניסיון נואש להציל גחלת של עבר; אלא העתיד הפורח של המדינה.
וכך יצא שאחת התקופות היותר משגשגות כלכלית של מדינת ישראל מתרחשת תחת ברית סיני ולא תחת ברית המשרתים שפוליטית לפחות לא נראה שמחזיקה מעמד.
בסופו של יום, אנשים מצטרפים לצד המנצח. והצד המנצח בישראל הוא לא זה שחרד מקריסה ורואה שחורות, אלא זה שרואה את העולם הולך ומתחבר לזהות, למסורת ולמשמעות. "ברית המשרתים" מציעה פתרונות חירום לטווח הקצר מתוך תחושת מצוקה. "ברית המאמינים" מציעה אורך נשימה, ביטחון עצמי ואופטימיות ריאלית מאוד. שמצליחה באופן מפתיע לקצור הצלחות גם בטווח הקצר.
