מחשבות פוליטיות על חג מתן תורה

את הטור הזה ערב שבועות, חג מתן תורה חשבתי להקדיש לוויכוח הפוליטי סביב היחס ללימוד תורה. ויכוח פוליטי על לימוד תורה? על פניו זו היתה יכולה להיות סוגייה לא פוליטית בעליל, אבל רצה הבורא לסובב את המקרה שלימוד תורה והאופן שבו הוא צריך להיראות עומד במוקד השיח הציבורי והפוליטי משתי סיבות. הראשונה היא כמובן סוגיית הגיוס - הציבור החרדי טוען שמי שלומד תורה לא צריך להתגייס ואין זה משנה כרגע האם זה טיעון אמיתי או טיעון קש שמכסה על סיבות אחרות לאי גיוס (צביון רוחני ו/או יחס למדינה). הסוגיה השנייה קשורה לעולם הכלכלי, כאשר אורח החיים החרדי, של מה שמכונה "חברת הלומדים" שנשען על כספים מהמדינה או מתורמים, מעורר דאגה לגבי העתיד הכלכלי של המדינה.

שני הדיונים הללו, עומדים כל אחד בפני עצמו, ומתנהלים לא רק בין הציבור החילוני לציבור החרדי, אלא גם בתוך הציבור הדתי. מהו הערך של לימוד תורה בתוך תפיסת העולם הדתית? האם לומדי תורה אכן צריכים להיות פטורים משירות צבאי, גם במציאות רגילה שבה יש באופן יחסי חיילים, ועל אחת כמה וכמה בזמן מלחמה. והאם אכן מודל "חברת הלומדים" שבה השאיפה של כל אחד היא ללמוד תורה כל עוד הוא יכול במגבלות עול הפרנסה היא באמת השאיפה של היהדות, ואיך מתנהלת מדינה יהודית עצמאית, שבה הכלכלה איננה רק עניין אישי שמתחלק בין הכרח למותרות, אלא עניין ציבורי שבו הצריכה הכלכלית של כל אחד היא מנוף שמשפיע על החוסן הכלכלי של המדינה כולה.

למרות הבעיות הכרוניות שהחרדיות פיתחה

אני אודה על האמת, באופן אישי עזבתי את עולם הישיבות, על רקע תהיות דומות. חוויה שעולם הישיבות מציג צורה שהיא תוצר דיעבד של ריחוק מהעולם של "בכל דרכיך דעהו". ומהאופן שבו התורה עצמה מתארת את החיים היהודיים ואת חובת האדם בעולמו. ממילא, אורח החיים החרדי שהתפתח בעקבות כך, עם הזמן פיתח בעיות כרוניות.

כמו כל יהודי, כל אחד מחפש את דרכו, בין לימוד תורה לבין דרך ארץ, בין ביטולה של תורה לפעמים שהיא קיומה. בין ד' אמות של הלכה, ל"ששת ימים תעבוד". אלא, שבבסיס התפיסה היהודית היא כך או כך, קיומו של העולם תלוי בתורה, היא לא תפיסה שיכולה להיות שנויה במחלוקת בתוך העולם הדתי. הנגזרת הראשונה של האדם המאמין, מהאמונה בכך שיש בורא לעולם, היא האמונה שיש מטרה בבריאת העולם, ושהיא מניעה את חובת האדם בעולמו. כל יהודי קורא קריאת שמע פעמיים ביום ומאמין כמושכלת יסוד בכך שקיום מצוות ושינון התורה היא תנאי יסוד לקיום על האדמה. שהיו השמים והארץ תלויים ועומדים עד יום השישי בסיוון.

עדיפות התורה: מצווה שאפשר לעשותה על ידי אחרים

הגמרא דנה בסתירה לכאורה בין שני פסוקים בספר משלי, שמרבה לתאר את חשיבות חכמת התורה פסוק אחד אומר "כל חפציך לא ישוו בה" - כלומר ענייני האדם, ענייני העולם הזה, פסוק אחד אומר "כל חפצים לא ישוו בה" - משמע, גם דברי תורה. התשובה מחלקת בין "מצווה שאפשר לעשות על ידי אחרים" למצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים. המשקל העצום שנותנת הגמרא לעדיפות שיש לתורה, מתארת גם את קיום המצוות, לקיחת האחריות על המציאות, כפרמטר התלוי בשאלה האם יש אופציה אחרת.

"ברית המשרתים": משיח של שליחות לתחושת נטל

אלא שלאחרונה בתוך הדיון הפנים-דתי הזה, ועל רקע הכעס בציונות-הדתית על התנהלות הציבור החרדי, פלוס הסחף של השיח התקשורתי התפתחה תפיסה נוספת, כזו שאימצה את הנרטיב החילוני, שתולה את הקיום במימד הפיזי בלבד, ואף לועג לתפיסה שהקיום הפיזי תלוי בפעולה רוחנית. התפיסה הזו היא שהולידה את מה שמכונה "ברית המשרתים", תפיסת עולם שבה נתפס הקיום של עם ישראל כקיום פיזי בלבד, וממילא יצירת ברית שבה התורה והזהות היהודית הם לכל היותר העדפה אישית של הדתיים, עניין שהוא בינם לבין עצמם.

לתפיסה הזו יש גם משמעות נוספת - כל עוד אדם חי באופן שבו הבחירה שלו לקום ולפעול במציאות בין אם מדובר במלחמת מצווה, בין אם מדובר בעבודה לצרכי פרנסה, בלימוד מדע או כל פעולה אחרת בתוך העולם הזה, כאשר אדם חי שהוא פועל כך כחלק ממצווה. כלומר הקיום האמיתי תלוי בקשר עם הקב"ה, אלא שהקב"ה ציווה אותנו בין אם בציווי מפורש, או שאנחנו לומדים מתוך התבוננות בדרך שבה הוא מנהיג את העולם. השיח הוא שיח של שליחות, אבל מרגע שהאדם חי באופן שהמציאות היא זו שמכופפת אותו, הפעולה הופכת לפעולת חוסר ברירה, וממילא, גם אם היא מלאה בחווית שליחות ואחריות היא גורמת לכבדות ועייפות, שכן היא חלק מעולם שמושך אותנו למטה, ממילא החוויה היא של "נטל" שהולך ונעשה כבד, ושיח הנטל מחליף את שיח הניצחון והמשמעות.

בלעדיה אין לנו קיום

כאמור, השאלה הזו אינה שאלה של הכרעה במציאות - גם מי שחלוק מאד על אורח החיים החרדי ומאמין ש"לא תהו בראה - לשבת יצרה", שהקב"ה מצפה ורוצה שנפעל במציאות, ושלימוד התורה יהיה באופן של הנהג בהם מנהג דרך ארץ. חי באופן שכל זה רק בגלל שזו מצווה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, וממילא אם ימצא שאפשר בלעדיו יחזור לתורה ש"כל חפצים לא ישוו בה". ובכל זאת זה שונה מאד ממי שתפיסת העולם החילונית - התופסת את העולם כעולם של חולין התגברה עליו.

תמיד היה בשולי הציונות הדתית קבוצות שוליים שתפיסת העולם וצורת הראייה שלהם את העולם הייתה חילונית במהותה, בסיס עולם הערכים היה ליברלי-חילוני ואילו קיום המצוות היה כתוספת ועל גבי זה, אבל נדמה שהיום זה הולך ומתרחב גם במיינסטרים בחסות הערבוב שבו "הימין" כולו הפך לעיסה אחת דביקה. צריך להיות ערנים שבחסות להט הוויכוח בשלל הנושאים לא מתפספס היחס הבסיסי לתורה כדבר הכי חשוב בעולם, שבלעדיו אין קיום לשום דבר.

לא תמיד תפסה ככה הציונות הדתית את היחס לתורה. מספיק לראות דברים למשל שכתב הרב משה צבי נריה במאמר שלו על גיוס בני ישיבות - "ראשי הישיבות מאמינים באמונה שלמה שאין קיום לעם־ישראל בלי תורה, ואין משמעות לארץ ישראל ולמדינת ישראל בלי בנים בונים לומדי תורה, הדבקים בכל לבם ובכל נפשם במשימתם בכל אורח חייהם. הם סבורים כי אנו זקוקים להגנה רוחנית רבה. כי לא רק על גבולות גיאו־פוליטיים יש צורך לשמור. סכנות רוחניות אורבות לנו, ורבה המסירות וההקרבה אשר יהיה עלינו להשקיע בכדי להתגבר על משברי הדור, על אתגרי התקופה. מבחינת קיום האומה - ההתבוללות רוחנית אינה פחות חמורה מהשמדה פיזית".