האישה שמפצחת את קורבנות המנחה

בזמן שרבבות לומדי הדף היומי פותחים השבוע את מסכת מנחות ומתחילים לשנן מושגים כמו "סולת", "בלולה בשמן" ו"לבונה", יש אישה אחת שבשבילה המושגים הללו הם לא תיאוריה, אלא רשימת קניות. צביה סביר עוסקת כבר 15 שנה בשחזור מעשי של מנחות המקדש.

המסע שלה התחיל מתוך תחושה של חוסר. "בבתי המדרש אין מטבח", היא אומרת. "אין סולת, אין שמן זית, אין מחבתות. אמרתי לעצמי, אולי בתוך 'עגלת הגאולה' העמוסה הזו, יש מקום גם בשבילי". היא מצאה לעצמה נישה "נשית" ומעשית בתוך העיסוק הגברי בדרך כלל של קודשים: איך בפועל הופכים את הפסוקים לבצק.

"בושה תכסה את פנינו"

המוטיבציה של סביר נשמעת פרקטית אבל טומנת בתוכה אמירה עקרונית חזקה במיוחד בכל הקשור לעולם האמוני שלנו. מבחינתה, הוויכוח האם אנחנו ראויים רוחנית למקדש הוא חשוב, אבל מסתיר בעיה בוערת אחרת: חוסר המוכנות הטכנית. ובכלל אולי בכלל ההכנה הרוחנית החשובה לכל הדעות, תלויה במוכנות המעשית שלנו לכל האירוע המופשט אך מעשי הזה שנקרא עבודת המקדש. 

"בוא נגיד שאנחנו מגיעים לערב פסח, ואפילו נניח שיורד מקדש משמיים", היא מתארת את התרחיש. "מצוין. עכשיו צריך להקריב את קורבן העומר. איך עושים את זה? מה זה בכלל 'כרמל'? מה זה 'קלי'? איך נראה המוצר? אם לא נלמד להכין אותו בידיים, נגיע לרגע הגדול וכמו שכותב החפץ חיים - 'בושה תכסה את פנינו'. בתור אחת שמתפדחת, לא בא לי שבושה תכסה את פנינו. זה לא נעים".

בכל הקשור לעומר הניסיונות הראשונים היו מאתגרים. "שרפנו הרבה מאוד שעורה עד שעלינו על דרך המלך", היא מודה. היום, אחרי שנים של ניסוי וטעייה, היא יודעת להגיד שבשנת תשפ"ה הייתה פריצת דרך, ושלקראת הפסח הקרוב הם מקווים להגיע לראשונה לייצור של 2.488 סמ"ק סולת שעורים ראויה למנחה - הכמות המדויקת של "עישרון" הנדרש לקורבן.

לסביר חשוב להוקיר תודה מיוחדת לפרופ' הלל וייס "במשך עשר השנים הראשונות של המחקר, הוא היה הספונסר שלי בפועל. כשהייתי זקוקה למטחנה, דליים, קערות או מסננות – הוא הוציא מכספו וקנה כמעט הכל". לדבריה, בעוד מכון המקדש הצטרף בשלב מאוחר יותר, וייס היה "הרוח החיה" שהניעה את התרגולים המעשיים בשטח. 

סודות המטבח של הכהן הגדול

מתברר שהכנת מנחות היא מדע מדויק ומורכב. זה לא סתם לערבב קמח ומים. המשנה והגמרא מספקות תיאורים שמזכירים הוראות של שף קפדן, וסביר מנסה לפצח אותם במטבח הניסיוני שלה.

קחו למשל את ההבדל בין "מנחת מחבת" ל"מנחת מרחשת". "במחבת הבצק צריך להיות 'קשה' ולצוף, ובמרחשת הוא צריך להיות 'רוחש'", היא מסבירה. "איזה מין בצק תשים בשמן והוא יתחיל לרחוש? הרי יש לך כמות מדויקת של שמן ('לוג'), אתה לא יכול לשפוך חצי בקבוק כי בא לך סופגניות".

באחת הפעמים, בעלה (שותפה למסע ולסדנאות) שפך בטעות יותר מדי מים לבלילה. "אם לי זה היה קורה, הייתי הופכת את זה לארוחת ערב לילדים", היא צוחקת. "אבל הוא זרם עם זה, ופתאום גילינו שהשמן רוחש! הבנו שזו צריכה להיות בלילה ולא בצק קשה".

ואיך הטעם? סביר נזהרת אבל מסכימה לגלות: "מנחת מחבת, שאני מאוד מרוצה מהתוצאה שלה, מזכירה מאוד בטעם ובגודל את המלאווח. מנחת מרחשת מזכירה קצת קוסקוס, אבל לא גרגרי. צריך לזכור שאף אחד מהם לא יכול להיות חמץ".

המהפכה של שטיבל

אחד הסיפורים המופלאים שסביר חושפת הוא ההתגייסות של התעשייה הישראלית. לפני מספר שנים היא פנתה לבעלי טחנות הקמח הגדולות בארץ, "שטיבל", בבקשה שנשמעת הזויה: לייצר קו ייצור תעשייתי עבור מנחות המקדש.

"ישבנו שם בערב תשעה באב", היא משחזרת בהתרגשות. "שטיבל הזקן, בלי כיפה על הראש, הוא צדיק. בניגוד לכל הטחנות, יש לו מכשור מתקדם 'שמראיין אישית' כל גרעין חיטה ומפריד כבר בתחילת התהליך גרעינים נגועים. כשדוד פרידמן, לשעבר טכנולוג המזון הראשי של החברה, נשאל למה הם עושים את זה, הוא ענה: 'אנחנו חברה עם חזון. לעם ישראל יש חזון של הבית השלישי, ואנחנו הולכים לקחת בו חלק'".

התוצאה: השקעה של כמיליון וחצי יורו בקו ייצור ייחודי המאפשר הפקת סולת מן ה"חדש" (תבואה שנקצרה השנה) בדיוק בזמן לחג השבועות – זמן הקרבת קורבן "שתי הלחם".
מכיוון שהטחנות המסחריות לא נוהגות לטחון את 'היבול החדש' לפני שבועות כפי שההלכה דורשת, סביר לא ויתרה: היא רכשה עצמאית חצי טון חיטה אורגנית מחקלאי באזור חדרה והובילה אותה פיזית למטחנת שטיבל. בזכות הקשר האישי ארוך השנים, בטחנה הסכימו לחרוג מהנהלים ולבצע טחינה מיוחדת ומהירה, שהניבה כ-40 קילוגרם של 'סולת מן החדש' המוכנה לתרגול.

בשנה שעברה, השמועה על הסולת המיוחדת עשתה לה כנפיים. "שטיבל קיבלו מבול של טלפונים מאנשים שרצו להכין בבית חלות לחג מאותה חיטה שכשרה למנחות", מספר בעלה של צביה. הביקוש היה כה גדול, שבשנה הבאה מתכננים בשטיבל למכור את "סולת המקדש" כמוצר בוטיק לקהל הרחב.

כך יצא שבשורה התחתונה במיכון הנוכחי חברת "שטיבל" ערוכים לספק את כל תצרוכת הסולת לבית המקדש עבור נסכים ומנחות לכל השנה כולה.

הפוך על הפוך: המרדף אחרי ה"חמץ המהודר"

אחד האתגרים המפתיעים ביותר הוא דווקא הכנת "שתי הלחם" לחג השבועות. בניגוד לכל המנחות שבהן אסור שיהיה חמץ, כאן המצווה היא להביא דווקא חמץ דאורייתא. אבל מה זה בעצם אומר? מתברר שבצק שתפח סתם כך, הוא לא בהכרח "חמץ" בסטנדרט של המקדש.

"בדיוק כמו שדאגנו למצות מהודרות בפסח, כאן הדאגה היא הפוכה – שזה יהיה 100% חמץ", מסבירה סביר. "הרי במשנה מתואר שאם אישה עמדה בתור לתנור והבצק שלה תפח, היא יכולה להרטיב את הידיים במים קרים ('תטוש בצוננים'), להכניס לתנור וזה כשר לפסח. אם מים קרים יכולים לבטל את התפיחה, סימן שזה עדיין לא 'חמץ דאורייתא'. למנחת שתי הלחם אני צריכה בצק שעבר את נקודת האל-חזור הזו".

אז איך מזהים חמץ אמיתי? הגמרא נותנת סימנים ויזואליים מרתקים כמו "קרני חגבים" - סדקים בבצק שנראים כמו מחושים. "בעלי ערך ניסוי בשיא הקיץ", היא מספרת. "הוא השאיר בצק במשך שלושה ימים. בסוף, הבפנים נראה כמו ספוג, והבחוץ נסדק בצורה שבאמת הזכירה מחושים שמסתרגים זה בזה. זה החמץ שאנחנו מחפשים".

המחקר המעשי יורד לרזולוציות מיקרוסקופיות. בימים אלו סביר עובדת מול קרמיקאית ומתייעצת עם פרופ' זהר עמר כדי לייצר כלי חרס ייעודי לשאור. המטרה: ליצור כלי ברמת גימור ונקבוביות כזו שנבגי השמרים יוכלו "להתיישב" בתוך הדפנות, ממש כמו שהיה נהוג בעת העתיקה, כדי ליצור את הסטרטר האולטימטיבי למנחה. "דווקא החמץ, שמסמל את היצר הרע", היא מסכמת בתובנה של הרב מקובר, "הוא הקורבן היחיד שלא עולה על המזבח אלא רק מונף מולו, אבל מכוחו - כל המנחות של השנה כולה קרבות".

בין בלוקים למעשים טובים

למרות ההתקדמות המרשימה, סביר מודה שיש עוד עבודה רבה. תנורי האפייה של ימינו לא מגיעים לחום של תנורי העצים העתיקים, ועוד מתכוני מנחות שטרם פוצחו. היא מתייעצת עם מומחים, קרמיקאיות ופרופסורים, וממשיכה ללוש, לנסות ולפעמים גם להיכשל.

בסופו של יום, העיסוק בפרטים הטכניים הוא חלק מתמונה גדולה יותר. בסדנאות שהיא מעבירה, סביר אוהבת לשאול ילדים ממה בונים את בית המקדש. "הרוב עונים ממעשים טובים, עד שילדה אחת ענתה לי: 'מבלוקים'. והאמת היא שזה גם וגם", היא מסכמת. "המקדש בנוי מבלוקים וממעשים טובים. זה השילוב של נחלת יוסף ונחלת יהודה. אנחנו צריכים את ההכנה הרוחנית, אבל מישהו בסוף צריך לדעת גם איך להדליק את התנור".