הקרב על התודעה שיכריע את המלחמה באסלאם

כאשר התורה מספרת על בריאת האדם, היא אומרת כי הוא נברא ב"צלם אלהים". ייחודיותו של האדם היא ביכולת שלו להכיר את ה' ולהיות עמו בתקשורת. כדי להבין את טיבה של תקשורת זו, ניתן להשוות אותה לסוגי הקשרים הקיימים בין בני אדם. ישנם קשרים רדודים שאינם פונים אל האישיות, בדומה קצת לקשר בין בעלי חיים המגיבים זה לזה אך אינם מדברים. לעומתם, קיימת תקשורת אנושית מפותחת, ששמה דגש על הבנה מעמיקה של רצון הזולת ועל פנייה אישית בדיבור ישיר.

באופן דומה, כך גם מול ה'. יכול להתקיים קשר בסיסי, שעיקרו הוא חוסר התעלמות מנוכחותו, אך הוא אינו מתפתח לקשר של ממש. לחלופין, יכול להתפתח קשר אמיתי, העוסק בבירור מתמיד של רצון ה' ומתאפיין בדיבור הדדי.

במהלך ההיסטוריה, צורת הקשר של האנושות עם ה' נטתה להישאר ברמה הרדודה, מכיוון שהדגש לא היה על פיתוח קשר אישי אלא בעיקר על הישרדות ותגובה לנוכחותו.

התורה מספרת שלפני שה׳ נתן את התורה לעם ישראל, עם ישראל אמרו "נעשה ונשמע", כלומר שהם הביעו את רצונם בקשר אמיתי ומפותח – קשר שבו הם רוצים לשמוע מה ה' רוצה מהם, והם מצדם, יפנו אליו ויבקשו את רצונם ממנו. כעת, כשהאנושות מתפתחת ומגיעה לבשלות, עליה לפתח את הקשר שלה עם ה' כמו הקשר של עם ישראל שרק הוא הקשר הרצוי בין האנושות לבין ה'.

כדי להבין טוב את הטעות של הקשרים הלא נכונים עם ה' עד היום, נסתכל על ארבע התפיסות השגויות העיקריות: אלילות, כפירה, נצרות, איסלאם.

   |שלב ראשון: הפחד, ההיגיון והזלזול באלוהות

בראשית דרכה, עמדה האנושות קטנה וחסרת אונים מול איתני הטבע. סופות, רעידות אדמה, שיטפונות הצורך הקיומי בהשגת מזון והשרדות – כל אלה ועוד עוררו אצל האדם פחד מן העתיד לבוא. הדבר דומה לתלמיד שבמקום לראות אצל המורה את הרצון ללמד, מסתכל בצורה ילדותית על כל המערכת כריבוי חוקים ומגבלות שצריך להסתדר איתם ומתעלם מהאישיות של המורה שמנסה לפנות אליו וללמד אותו. האדם הפריד את הכוחות השונים של הטבע לאלילים שונים ורבים, אל המים, אל המלחמה, אל השמש - לכל תופעה אל משלה. כך נולדה האלילות, כשיח בוסרי ראשוני של האדם עם אלקים והופעתו בטבע.

המהפכה הגדולה הגיעה מיוון העתיקה. היוונים, שעסקו במדע ובפילוסופיה, החלו לחקור את הטבע ללא פחד. הם חזו תופעות טבע, הבינו את חוקיהן, וכך תחושת התלות והפחד פינתה את מקומה לסקרנות ואף לתחושת שליטה. התפיסה הזו, הובילה לכך שיש לאדם הבנה בטבע וממילא באלקים. האלים באולימפוס הפכו לדמויות אנושיות – עם יצרים, קנאה ותככים. היוונים השתעשעו בסיפורי מלחמות האלים, ובכך רוקנו אותם מתוכן. המהפכה היוונית שינתה מן היסוד את תפיסת העולם הרוחנית: במקום לראות באלים כוחות חיים אלקיים שמניעים את הטבע ומחייבים יראה ועבודת קודש, החל האדם להסביר את העולם באמצעות היגיון ומדע. בכך ניטל מהאלים תפקידם המרכזי, והאנושות נותרה עם שתי אפשרויות בעייתיות – או כפירה גמורה באלילים שביטאו את תפיסת האלקות, או המשך קיומם כדמויות תרבותיות וסמליות, שלא עומדות עוד במרכז של אמונה חיה. בעצם, היוונים חשבו שהאדם האמין באלים דמיוניים, סתם הפחיד את עצמו, ולא פיתח שום קשר עם אלקים.

על רקע הריק הזה, צמחה הנצרות עם צורת תקשורת חדשה. היא לא ביקשה להחזיר את דמות האלים המפחידים שקדמו ליוונים, היא החליטה לפנות אל אלקים ככזה שרוצה לתקשר עם האדם. מתוך הרצון לקשר, אלקים נתפס כאנושי, רחמן, ומזדהה עם מצוקותיו ויצריו של האדם הקטן.  תפיסת המציאות הקשה גרמה לאדם לרצות אל ש"יורד" אליו בדמות אדם ומזדהה עם סבלו. ההזדהות של אלקים יצרה את התפיסה שהאדם הוא יצור מסכן, שכל קיומו מבוסס על חיפוש חמלה על חטאיו והתנצלות על יצריו. כאשר היצרים נתפסים כמצוקה שיש לרחם עליה ולא ככוחות חיים שיש לנהל, נוצרת חברה שמקדשת קבלה והזדהות. בעקבות התפיסה הנוצרית של הקשר עם אלקים, התפתחה תרבות בה האל חדל מלהיות מלך ודיין, והפך למלווה רגשי שתפקידו לאשר את תחושות האדם ולחזק את דימויו העצמי. במקום שהאדם יעבוד את האל, מצופה מהאל "לעבוד" עבור צרכיו הנפשיים של האדם – ובכך הוא מצטמצם למשרת רגשי של הבריאה.

   |שלב שני: מהפכת האיסלאם – האל כל-יכול

האיסלאם הופיע על רקע שתי התפיסות הללו וראה בשתיהן קשר מעוות עם אלקים. הוא ראה לעג וזלזול בכוחו של האל בתרבות היוונית, וראה הקטנה נוראית של האל בתפיסה הנוצרית את האלקים בדמות אדם. בתגובה, האיסלאם הציג מהפכה אדירה: אלוקים הוא חזק, מוחלט ובלתי נתפס. כל הטבע, כל המציאות הגשמית, כל מה שאנו רואים וחווים – הוא כאין וכאפס לעומתו. המציאות כולה היא כמעט דמיון חולף ביחס לאמת האחת והיחידה: קיומו של אלוקים הכל-יכול.

מכאן נובעת עוצמתה של האמונה האסלאמית. האמונה באלוקים כל-יכול משמעותה שהאמונה באל יותר מציאותית מהמציאות עצמה. זוהי האמת המוחלטת, והיא נחשבת לאמונה האמיתית ביותר מכיוון שהיא אינה מנסה להאניש את האל או להגביל אותו בשום צורה. היא רק מגדילה אותו עד אינסוף, עד שהאדם והעולם מתגמדים לחלוטין.כיוון שהאמונה הזו נתפסת כאמת היחידה והמוחלטת, היא בהכרח מחייבת.

החיוב אינו נובע רק מנכונותה, אלא מציווי אלוהי ישיר: אלוקים עצמו רוצה שהאנושות כולה תקבל על עצמה את האמת הזו. זו הסיבה, שלא קמה דת גדולה ומשמעותית אחרי האיסלאם , לא היתה הבנה חדשה של האמונה – כי האיסלם מייצג את שיא ההפשטה בקשר עם ה׳, את התפיסה שהכי פחות "הגשימה" והאנישה את האלוקות.

השלכה ישירה של תפיסה זו היא חלוקת העולם לשניים: אלו שמאמינים, משלימים ונכנעים לאלוקים (מוסלמים, מלשון "השלמה"), ואלו שלא. הג'יהאד, מלחמת הקודש, אינו רק מלחמה פוליטית אלא ביטוי עמוק של האמונה. הוא נועד להביא את האנושות כולה למצב הטבעי והאמיתי היחיד – כניעה מוחלטת בפני אלוקים. המילה "איסלאם" עצמה משמעותה "השלם!", "היכנע!". האכזריות והכוחנות, שמאפיינות את הג'יהאד, הן ביטוי לרצון להמחיש עד כמה הכניעה צריכה להיות טוטאלית וללא תנאים. באותו אופן, גם תרבות החנופה וההתרפסות כלפי בעלי שררה בעולם המוסלמי ובעיקר כלפי אלקים היא ביטוי נוסף של אותו עיקרון – הבעת כניעה מוחלטת.

   |שלב שלישי: התיקון היהודי – לא כניעה, אלא קשר

תפיסת האמונה היהודית מציעה תיקון עמוק. במבט ראשון, היהדות קרובה מאד לתפיסת האיסלאם ברצונה העז לא להגביל או להגשים את האלוקות. הרמב"ם, לדוגמה, שלל כל תואר גשמי מה', בדומה – להבדיל -לתפיסה האסלאמית. אך כאן בדיוק טמונה נקודת המחלוקת והתיקון: היהדות טוענת שהאיסלאם, בלהט שלו להגדיל את אלקים, דווקא כן הגביל והגדיר אותו – הוא הגדיר את אלוקים כמי שכל מהותו היא הרצון שיכנעו בפניו.

התפיסה היהודית שונה בתכלית. היא בנויה על כך שאין לנו, כבני אדם, שום יכולת או זכות להגדיר את מהותו של ה'. ה' הוא אינסופי ובלתי מוגדר. אם כך, מדוע נתנו התורה והמצוות? בגלל הרצון שלנו. אנחנו עם ישראל רצינו ורוצים שה' יתגלה אלינו ויהיה לנו קשר קרוב איתו. וה', מצדו, נענה לרצון הזה. כלומר, התורה והמצוות אינן מגדירות את ה' בעצמו, אלא מגדירות את צורת הקשר בינינו לבינו – קשר שהוא עצמו הסכים לו מתוך היענות לרצוננו.

זו המשמעות העמוקה של "נעשה ונשמע" לפני מתן תורה. עם ישראל הכריז על רצונו הפעיל בקשר "נעשה ונשמע" ורק אז ה' התגלה וציווה. הוא רוצה ומצווה אותנו לא כי טבעו הוא להיות "מצוה", אלא כי הוא נענה לרצוננו בקשר ונותן לנו את הכלים לממש אותו.

   |ההשלכות במציאות: מלחמת הקודש מול לימוד התורה

ההבדל העצום הזה בתפיסת האמונה בא לידי ביטוי מוחשי במציאות ימינו. ניקח לדוגמה את איראן, המנהיגה כיום את האיסלאם הרדיקלי. מנהיגיה הרוחניים עוסקים בעיקר בטיפוח הצבא, בחשיבות המלחמה ובפיתוח נשק. המלחמה והכוח הם העיסוק המרכזי, כי הם הביטוי המעשי של הכנעת העולם בפני אללה.

לעומת זאת, אצלנו, מנהיגי היהדות עסוקים בעיקר בתורה – בניסיון מתמיד להקשיב ולהבין מה ה' רוצה מאיתנו דרך התורה שנתן לנו. הם לא עסוקים בהשלטה של אמונתם, בוודאי לא בכח. הוויכוח על "חוק הגיוס" אינו ויכוח פוליטי גרידא, אלא ביטוי עמוק לתפיסה זו. הרצון הוא למעט ככל האפשר את העיסוק במלחמה (שהיא הכרח המציאות) ולהגדיל ככל האפשר את לימוד התורה – העיסוק ברצון ה' - בקשר איתו.

אמונה זו של האיסלאם בכוח ובכניעה המוחלטת מסבירה גם את תפיסת המציאות שלהם. כאשר הם מפסידים בקרב, זהו לא הפסד אמיתי. בעיניהם, הניצחון הצבאי של הכופרים הוא "דמיון", אשליה חולפת, כי המציאות האמיתית היחידה היא כוחו של אלקים והמאמינים בו. לכן, לשקר לציבור ולספר על ניצחונות מדומיינים אינו נחשב "שקר", אלא "הסברה נכונה" – חיזוק האמונה באמת המוחלטת ודחיית האשליה של המציאות הנראית לעין.

בסופו של דבר, מה שמכריע באמת הוא אופי הקשר עם ה'. לא הכניעה העיוורת ולא החנופה מתוך פחד הם שמקרבים את האדם, אלא הרצון הפנימי, הבחירה, והאמירה "נעשה ונשמע" – מתוך אהבה והתמסרות. כשאדם באמת רוצה את הקשר הזה, ה' נענה לו. כל הניסים שה׳ עשה במלחמה האחרונה ועושה כל העת, הם הדרך של ה׳ להראות את שמחתו בכך שאנחנו בוחרים בקשר איתו באמת. ה׳ אוהב את הרצון הזה ומתגלה דרכו.

אם כאשר אנחנו מנצחים, אנחנו טוענים שהניצחון הוא לא בעזרת ה׳, אלא נצחון שלנו בזכות שאנחנו חכמים וגבורים, מאמיני האיסלם ימשיכו לחשוב שבעצם אנחנו נלחמים נגד אלקים. אלקים בודאי יותר חזק וכל חכמה לא תופסת אצלו מקום, ולכן כל ניצחון כנגדו הוא זמני וחולף, ויבוא היום שהוא ינצח וכולם יכנעו בפניו.

כדי שמאמיני האיסלם יפסיקו לראות בנו אויב מוחלט של אלקים וממילא שלהם, ויעזבו את הלהט להלחם בנו, הם צריכים להרגיש שאלקים נמצא בצד שלנו ולא בצד שלהם. הדבר הזה אפשרי רק אם נתלה את הניצחון שלנו בעזרת ה׳. העזרה של ה׳ היא לא הענות לחנופה או עזרה למי שמכניע את העולם תחת אמונת המאמינים באלקים - כמו בתפיסת האיסלאם. העזרה באה מהרצון של ה׳ לעזור למי שרוצה לגלות בעולם שה׳ רוצה ונענה לאלו שרוצים את הקשר איתו.

נסי ה׳ צריכים להביא אותנו יותר ויותר להכרה שאנחנו רוצים את הקשר עם ה׳, אמירת נעשה ונשמע צריכה להמשך כל הזמן, וביתר שאת, היא מה שה׳ הכי אוהב אצלנו. זו גם הסיבה שהתואר הכי חשוב של המשיח לו אנו מצפים הוא ׳עבד׳ - ״הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד״.

לתגובות