התשובה שלי • לכבוד שבת 'קדושים'

אנו דור של תשובה – תשובה שהיא מפתח הגאולה. התשובה צריכה להקיף את כולם, אף אחד אינו פטור ממנה, וכל אחד צריך לעשות תשובה בנקודה החלשה שלו.

שלשה חגים – שלשה עיקרים

בלוח השנה שלנו בולטים שלשת הרגלים: פסח, שבועות וסוכות. שלשה זמנים אלו מקבילים באופן מובהק לשלישיה הידועה: הקב"ה, עם-ישראל ותורת-ישראל – עליהם נאמר בספר הזוהר הקדוש "שלשה קשרים הם, הקב"ה התורה וישראל"[1], ואפשר לקרוא להם שלשת עיקרי היהדות.

חג הפסח, "זמן חרותנו", הוא חג האמונה בה'. הגלות במצרים לא היתה רק שעבוד הגוף אלא גם, ובעיקר, מחנק לנפש הנתונה במיצר. מצרים סוגדת לכוחות הטבע העיוורים ומכחישה את קיומו של האחד והיחיד שמעל הכל, כדברי פרעה "לא ידעתי את הוי'"[2]. מנטליות זו חלחלה לתוך הנפש שלנו, וכעבדים לפרעה לא יכולנו לפנות ישירות אל ה'. ביציאת מצרים, התחלנו לנשום אויר נקי, וכבני חורין התוודענו אל ה' הגואל אותנו. המצה נקראת בזוהר "לחם האמונה"[3], וטעמה העדין פותח לנו ערוץ תקשורת ראשוני וטהור עם ה', כמו תינוק האומר בפעם הראשונה 'אבא'. האמונה הגיעה לשיאה בקריעת ים-סוף (ביום השביעי של פסח), שבה נאמר "ויאמינו בה' ובמשה עבדו"[4], והפה נפתח בשירה גדולה.

חג השבועות, "זמן מתן תורתנו", הוא חג התורה, כמובן. לאחר ההכרות הראשונית עם ה' ביציאת מצרים, ממשיכים לעלות בסולם בן ארבעים-ותשע שלבים, ימי ספירת-העומר, עד שמבינים שלא יצאנו ממצרים כדי להיות סתם "עם חופשי", אלא עַם שיש לו יעוד מיוחד, עם שנכנס לברית גורלית עם ה' המתבטאת בקבלת עול תורה ומצוות. בעמדנו לרגלי הר סיני, ה' מציע לנו "וְאַתֶּם תִּהְיוּ לִי מַמְלֶכֶת כֹּהֲנִים וְגוֹי קָדוֹשׁ"[5], ואנו עונים בשמחה פה אחד "נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"[6].

חג הסוכות, "זמן שמחתנו", הוא החג של עם ישראל עצמו. בסיום שלשת הרגלים, ולאחר ימי התשובה והכפרה האישית והציבורית, אנו נאספים בחג האסיף אל הסוכה שיש בה מקום לכווולם, "ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[7]. ובמצוות נטילת לולב אנו מצרפים יחד את כל המינים והסוגים – מהאתרוג הצדיק, העסוק בתורה ומצוות, ועד הערבה הפשוטה שאי אפשר בלעדיה, כולם אהובים וכולם מרשרשים באחווה בסבך הירוק. כשמדגישים את המעגל הפנימי החם של אהבת ישראל, אפשר להתייחס באופן מתוקן גם לאומות העולם, שגם להן יש ביטוי בחג הסוכות[8]. לחג הסוכות ניחוח "ארץ ישראלי" מיוחד, שהרי העם היהודי צריך להיות נטוע בארץ הקודש שניתנה לו לנחלת עולם.

השלישיה הזו היא תמצית עולמו של היהודי: אמונה בה', תורה ומצוות, והיחס לעם ישראל כולו.

שלש תשובות לשלשה יהודים

אנו דור של תשובה – תשובה שהיא מפתח הגאולה, כדברי הרמב"ם "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין"[9]. התשובה צריכה להקיף את כולם, אף אחד אינו פטור ממנה, שהרי "אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא"[10], וכל אחד צריך לעשות תשובה בנקודה החלשה שלו.

בהקשר שלנו, שלשת הרגלים מובילים שלשה סוגים שונים של תשובה. התשובה בכלל שייכת לממד הזמן – כמו בביטוי התנכ"י "תשובת השנה"[11] – שכן הזמן הוא משתנה והולך, ואוי לו למי שאינו צועד לטובה עם הזמן אלא עומד במקומו, כמו השקוע בעבֵרה שלמעשה שקוע בעברו. בתוך השנה, שלשת הרגלים הם שלש פעימות של תשובה, וצעדת העלייה לרגל היא עליה של תשובה: בפסח צריך לשוב אל האמונה בה'; בשבועות לשוב אל התורה והמצוות; ובסוכות לשוב לעם ישראל.

במבט אקטואלי, כל אחד משלשת הרגלים מתאים במיוחד למגזר מסוים במרחב הציבורי של היום.

נפתח בחג השבועות (שכן הוא הבא בתור בלוח השנה) – זהו החג של היהודי הקורא לעצמו "חילוני" (או "מסורתי", בסגנון לא מחויב). האמת היא שעצם ההגדרה "חילוני" אינה נכונה – והרבי מליובאוויטש הקפיד בעקשנות לא להשתמש כלל במונח הזה – שכן לכל יהודי באשר הוא יש נשמה קדושה, ואין יהודי ריק לגמרי מתורה ומצוות. ובכל זאת, מי שמכנים אותו כך שייך במיוחד לתשובה של חג השבועות. יתכן שהוא מגדיר את עצמו כאדם מאמין, וכמי שמחובר מאד לעם ישראל – מה שמתבטא ברגישות לצדק חברתי, חוש אחריות, ורוח התנדבות – אבל עליו להבין שלהיות יהודי באמת פירושו לשמור תורה ומצוות וליטול חלק פעיל בשלשלת הדורות מהר סיני ועד היום, להבין שנשמת אפו של העם היהודי ככלל היא התורה, "אין אומתנו אומה אלא בתורתה"[12], ושהאמונה הנכונה אינה ערטילאית אלא יורדת עד לפרטי הפרטים של החיים.

נחזור לחג הפסח: זהו החג של מי שמכנים אותו "דתי לאומי" (גם כאן, המושג אינו מוצלח במיוחד, שהרי אם הלאומיות הנכונה היא חלק מהתורה – ואכן כך היא – מדוע צריך להדגיש אותה בפני עצמה?). יתכן שזהו יהודי הלומד תורה ושומר מצוות בהידור, וגם עם זיקה עמוקה לעם ישראל כולו – אבל הוא עלול להגיע לעיוות מסוים בתפיסת-העולם ולראות במדינת ישראל, על כל הממסד שלה, מעשיו ושליחיו, את התגלמות הקדושה והצדק המוחלט בכל תנאי. היהודי הזה צריך לחגוג במיוחד את הפסח, לעשות תשובה ולהכניס לראש (ולבטן) את ההכרה הפשוטה שהאמונה בה' היא מעל הכל, ושכל ממסד ושלטון – גם ממלכת דוד מלך ישראל – נמדד ונשפט לפי מדת נאמנותו לה' ולתורתו. ממילא, ברור שאסור לנו להסתפק בקיים, אלא לפעול למען מדינה יהודית מתוקנת, כזו שהיסוד שלה הוא נאמנות לה' הבוחר בעמו ישראל.

ומה עם חג הסוכות? זהו החג של היהודי הנקרא "חרדי" (המושג הזה דוקא מצלצל טוב, שכן הנביא מזכיר לטובה את "החרדים אל דברו"[13], אלא שבמשמעות הרווחת היום מתלווים לו הקשרים שליליים). גם מי שחרד לדבר ה' צריך לחזור בתשובה. גם אם אתה חדור אמונה בה', גם אם אתה איש תורה  השומר תרי"ג מצוות בכל רמ"ח ושס"ה – עדיין יתכן שאינך מספיק חדור אחריות לעם ישראל כולו. מתוך החלטה מודעת, או מתוך מוסכמה חברתית, התייאשת מהיהודי שמימין ומשמאל. אינך רואה כיצד אפשר להביא את התורה אל המרחב הציבורי, ולכן אתה מסתגר בתוך הקהילה, ואומר לעצמך: כאשר הדתיים יהיו הרוב במדינה אז... אבל עכשיו... גם אם כל החשבונות נכונים, הרי בפועל נוצר כאן נתק מסוים בין היהודים, לא כולם יושבים באותה הסוכה, וטוענים נגדך שאינך שותף לשוויון בנטל (כי יש בעיה אמתית ליטול חלק בנטל כפי שהוא מצטייר בידי הקול השולט). צריך להכיר בחסרון ולשאוף למלא אותו, לחבר מחדש את כל ארבעת המינים, כי בסופו של דבר המטרה אינה לתקן רק את המגזר שלי, "אנשי שלומנו", אלא להגיע לתיקון העם כולו, ולכל אחד חלק בדבר, "ישראל ערבים זה בזה"[14].

כאשר נחבר יחד את שלש התשובות – תשובה לה', תשובה לתורת ישראל, תשובה לעם ישראל – תצא מכולם תשובה אחת שלמה, תשובה שתביא את הגאולה.

מתוך התוועדות ח"י ניסן תשע"ד