- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בפרק הקודם סקרנו את מסמך המדיניות שהכין משרד היועץ לענייני ערבים בשנת 1965 לקראת דיון של בכירי המדינה בנושא. מדובר כשנתיים לפני מלחמת ששת הימים וזמן קצר לפני ביטול הממשל הצבאי. הנחת היסוד של מחברי המסמך הייתה שלא ניתן לסמוך על כך שהערבים אזרחי ישראל יהיו נאמנים למדינה, ומנגד, שהניסיונות לעודד הגירה ערבית לא השיגו את התוצאות הרצויות.
על רקע ההערכות הללו, ולבקשת ראש הממשלה לוי אשכול, התכנסו בכירי המדינה לדיון שנועד לגבש מדיניות ארוכת טווח כלפי ערביי ישראל. הפרוטוקול חושף שורת מחלוקות בדרך להתמודד עם הבעיה שעליה היתה הסכמה כמעט מקיר לקיר.
בדיון השתתפו ראש השב"כ יוסף הרמלין, ראש המוסד מאיר עמית, ראש אמ"ן האלוף אהרן יריב, מפכ"ל המשטרה פנחס קופל ומנכ"ל משרד הביטחון משה קשתי. לצדם השתתפו ראש הממשל הצבאי יהושע ורבין, היועץ לענייני ערבים שמואל טולידנו וסגנו אהרן ליש, נצ"מ אהרן שלוש שעמד בראש מדור המיעוטים במשטרה, ראובן אלוני ממינהל מקרקעי ישראל, שמואל בן־דור, המשנה למנכ"ל משרד ראש הממשלה, ונציג משרד החינוך, הסמנכ"ל יוסף גדיש.
בראש הישיבה עמד זאב שרף, מזכיר הממשלה הראשון, ששימש באותה תקופה יועץ כללי לראש הממשלה.
שרף הציב את השאלה המרכזית: האם הבעיה הערבית היא בראש ובראשונה בעיה ביטחונית, כפי שנתפסה בתקופת הממשל הצבאי, או שמדובר ב"בעיה ציבורית־פוליטית חברתית אשר יש לה השלכות בטחוניות חמורות"?
לשאלה הזאת הייתה משמעות מעשית. אם מדובר בעיקר באיום ביטחוני, יש הצדקה להמשך הגבלות התנועה והפיקוח של הממשל הצבאי. אולם אם הבעיה המרכזית היא התגבשותה של תנועה פוליטית לאומית, היו שטענו בזמנו שההגבלות תורמות להיווצרותה של הנהגה ערבית עצמאית שתהווה איום חברתי מבפנים.
הראשון שהציג את עמדתו היה מפקד הממשל הצבאי, אל"מ יהושע ורבין. הוא לא המעיט במילים כדי לתאר את גודל הבעיה.
"הבעיה הערבית מסובכת. אין קיימים שום רצפטים [מרשם, מ"א] בידי אלה שאני מכיר, איך לפתור אותה. הנחת היסוד היא שהבעיה הערבית הולכת ומחמירה".
ורבין התנגד לתפיסה שלפיה עצם האזרחות הישראלית והשתלבותם של הערבים במדינה יביאו אותם להזדהות עמה.
"כל הניסיונות לבוא ולחשוב שערביי ישראל הם אזרחי ישראל, הם יהיו חושבים באותה צורה אבל ימשיכו להיות ערבים עם הדת הערבית — זה יהיה שקר עצמי והשליה עצמית. הערכה כזאת חייבת לרדת מהפרק משום שהיא איננה ניתנת לביצוע".
לצד החשש הביטחוני הציב ורבין את האיום הדמוגרפי. לדבריו, "האוכלוסיה הערבית הולכת ודוהרת לקראת שוויון עם האוכלוסיה היהודית במדינה". הוא הזהיר כי במבט ארוך טווח מדובר בבעיה ביטחונית ממדרגה ראשונה.
התחזית השחורה לא התממשה. גם כיום חלקם של ערביי ישראל באוכלוסייה רחוק משוויון עם האוכלוסייה היהודית, בין היתר בשל הירידה בילודה הערבית ובהמשך גם בעקבות גל העלייה של יהודי ברית המועצות. אולם באותה נקודת זמן הנתונים עוררו דאגה רבה בקרב בכירי הממסד.
ורבין התנגד בתוקף לביטול הממשל הצבאי. הוא הגדיר את אחת ממטרות המדיניות במילים "לא להגדיל את מספר הערבים על ידי מניעת כניסה ועידוד יציאה של אלה הרוצים לצאת".
לדעתו, המדינה הייתה צריכה לשמור על יכולתה לשלוט בתנועתה ובפיזורה של האוכלוסייה הערבית, ולמנוע רצף של יישובים ערביים, בעיקר באזורי הגבול.
ראש השב"כ יוסף הרמלין הרחיב את הגדרת האיום הביטחוני. הוא הבהיר כי הסכנה בעיניו איננה רק האפשרות של מרד אלים, אלא גם התפתחותה של תנועה פוליטית ערבית שתערער על אופייה היהודי של המדינה.
"האינטרס שלנו - לשמור על מדינת ישראל מדינה יהודית. זאת הבעיה המרכזית. כאשר אנו אומרים 'בטחון', הכוונה לזאת, לאו דווקא למהפכה על ידי הערבים".
מכאן נגזרה עמדתו שיש למנוע כל התארגנות ערבית ארצית, גם כאשר אינה עוינת את המדינה באופן מוצהר.
"שלא תהיה התארגנות ערבית, התארגנות ארצית. הכוונה לא רק להתארגנות בלתי חוקית, מחתרתית או קשרים לסניפים של 'אל פתח' וכד'. [...] לדעתי, החתירה למניעת התארגנות צריכה ללכת בכל המישורים, גם כאשר לכאורה ההתארגנות הזאת איננה על בסיס עוין למדינה".
במילים אחרות, מבחינת ראש השב"כ, עצם היווצרותו של כוח ציבורי ערבי מאורגן הייתה סכנה שיש לפעול למניעתה, גם כשלא מדובר בפעילות בלתי חוקית.
הרמלין התייחס גם לאיום הדמוגרפי והתנגד להשלמה עם כישלון הניסיונות לעודד הגירה ערבית. הוא סבר שיש להמשיך לפעול לעידוד עזיבתם של ערבים את הארץ, בין היתר באמצעות הרעת תנאי חייהם. בהקשר הזה דיבר במפורש על "הרצון שלנו שמצבו של הערבי יהיה רע".
בשאלת פיזור האוכלוסייה הציע ראש השב"כ לעודד מעבר של ערבים לערים המעורבות, במקום לאפשר את התרחבות הכפרים הערביים. לצד זאת ביקש "לשבור את הרציפות הטריטוריאלית של הישובים הערבים", באמצעות הקמת יישובים יהודיים, שיכונים, תחנות משטרה ומחנות צבא בתוך המרחבים הערביים.
כדי להמחיש את הבעיה תיאר הרמלין אזורים שבהם הערבים כמעט אינם פוגשים יהודים ולכן, לדבריו, "מרגישים עצמם בבית".
הוא סיפר על הפגנה שהתקיימה באום אל־פחם, שבה צעדו ילדים וקראו "יחי עבדול נאצר", כשהם נושאים בובה בדמותו של ראש הממשלה לוי אשכול ומציגים אותה כאילו מת.
"וכל זאת מבלי שהמשטרה מופיעה במקום או הצבא. זה היה כמו בביתם הם", התקומם ראש השב"כ.
אחרי הרמלין דיבר נצ"מ אהרן שלוש, שעמד בראש מדור המיעוטים במשטרה. שלוש הציג תפיסה שבמבט לאחור מזכירה את הקונספציה שעמדה שנים מאוחר יותר מאחורי היחס הישראלי להתארגנויות האסלאמיות ברצועת עזה: ההנחה שחיזוק הכוחות הדתיים והמסורתיים יחליש את הכוחות הלאומניים. בעזה עודדה ישראל בהמשך את פעילותן של מסגרות אסלאמיות כמשקל נגד לאש"ף, כך הקימה ישראל במו ידיה את חמאס.
שלוש סבר שיש לחזק את מעמד החמולות ואת ראשי המשפחות, כדי למנוע את התפתחותה של הנהגה לאומית ארצית. הוא הציע להפוך את ראשי החמולות למתווכים בין האוכלוסייה לשלטון, למשל בהגשת בקשות לרישיונות, ולתמוך בסולחות ובמסגדים כדי לחזק את המסגרת המשפחתית.
"על אף זאת שהמסגד נעשה למרכז הסתה, על אף זאת שהדת המוסלמית גם מטיפה ללאומיות — אני חושב שעצם התמיכה בדת תחזק את המסגרות המשפחתיות ובסופו של דבר תהיה נגד התנועה הלאומית הערבית, גם המוסלמית".
בכל הנוגע להתארגנות ארצית, שלוש הסכים עם ראש השב"כ ואף הרחיק לכת. לדבריו, יש לפעול נגד הקמת ארגונים ערביים ארציים, גם כאשר מדובר בארגוני תרבות וספורט.
"ארגונים ערביים ארציים זה טרף. זה טרף בין שזה ארגון ספורטיבי או ארגון תרבותי. כל הארגונים הספורטיביים כאשר הם ארציים צריכים לחסל אותם בעודם באיבם".
שלוש הודה שיהיה קשה להסביר לציבור מדוע המדינה מונעת התארגנויות שאינן עוינות אותה באופן מוצהר, אך עמד על כך שאין לוותר בנושא.
"אני לא יודע איך נוכל לעמוד בפני הציבור ולהסביר מדוע אנו מתנגדים לאיגוד ארצי [...] אבל אין לנו ברירה. [...] על נושא זה לא יכולים לוותר. מוכרחים ללכת עד הסוף".
לעומת זאת, בשאלת הפיזור הגיאוגרפי התנגד שלוש לעמדת ראש השב"כ. הרמלין ביקש לעודד מעבר של ערבים לערים המעורבות, ואילו שלוש הזהיר שהחיכוך היומיומי בין יהודים לערבים יחזק את הלאומנות ויקשה על הפיקוח הביטחוני.
כך התברר שגם כאשר הבכירים הסכימו על עצם הסכנה, הם נחלקו בשאלה אם הפתרון הוא הגברת המגע בין יהודים לערבים או דווקא שמירת ההפרדה ביניהם.
אחת ההתבטאויות המפתיעות בדיון הגיעה מראובן אלוני, בכיר במינהל מקרקעי ישראל ובעלה של שולמית אלוני, שלימים הייתה ממנהיגות השמאל הישראלי.
אלוני הציג את הטרנספר כפתרון לבעיה הערבית, והביע אופטימיות שבעשר עד עשרים השנים הבאות תיווצר הזדמנות לממש אותו בעקבות מלחמה או אירוע דומה.
הוא לא הציג את הטרנספר כרעיון חדש, אלא כפתרון שלדבריו העסיק את ראשי המדינה במשך שנים.
"מאז ועד היום חשבנו על הפתרון הזה יום יום, ואני מקווה שכולנו תומכים בו".
עד שתיווצר הזדמנות כזאת הציע אלוני לסיים את הממשל הצבאי במתכונתו, ובמקביל לפעול במרץ להרחבת ההתיישבות היהודית בתוך האזורים הערביים.
"ליישב יהודים בכל המקומות האלה שנקראים גלילי הגויים — הגליל, ואדי ערה והמשולש. בנו זה תלוי. ולא מפחיד אותי אם אין מתיישבים. נרכז את הסוכנות, נדרש, נשיג, ניצור — זה תלוי רק בנו".
אחרי אלוני דיבר עזרא דנין, איש הש"י, שירות הידיעות של ההגנה, ומי שעמד בעבר בראש המחלקה הערבית שלו. בהמשך שימש יועץ לענייני ערבים.
דנין ביקש להדגיש את הסתירות שבין הפתרונות השונים שהועלו בדיון. "לכל צעד וצעד נעשה יש פנים לכאן ולכאן", אמר.
כך, למשל, בתגובה להצעה להעניק לפרט זכויות שוות, העלה את שאלת נאמנותם של מורים ערבים למדינה. הוא התייחס גם לאפשרות לכוון את ערביי ישראל להכשרה מקצועית במקום להשכלה גבוהה, אך הזהיר מפני התלות ההולכת וגדלה של ענפים שלמים במשק בעובדים ערבים.
"אם רוב פועלי הבנין הם ערבים ואם בחקלאות הם מהווים אחוז פנטסטי — מה אנו עושים? אם מחר יהיה ענין כמו שאתה מתאר אותו, הרי מחר נעמוד בפני ענפים שלמים בכלכלה שלנו שיהיו משותקים לגמרי".
דנין הזכיר את המוסכים ואת התחבורה בחיפה, שלטענתו התבססו במידה רבה על עובדים ערבים. הוא חשש שבמקרה של מלחמה או משבר ביטחוני תיפגע יכולתם של ענפים חיוניים במשק לתפקד.
נציג משרד החינוך, יוסף גדיש, הציג הערכה חמורה עוד יותר. לדבריו, הסכנה הנשקפת מהאוכלוסייה הערבית בשנת 1965 הייתה גדולה מזו ששררה בשנים הראשונות לאחר קום המדינה.
"המיעוט אשר ישנו במדינת ישראל לא רק שלא יגיעו ללויאליות, אלא הוא טומן בחובו סכנות לקיומנו אנו כמדינה ריבונית בארץ הזאת אשר יושבים בה כרגע".
גדיש הזהיר כי הדורות הצעירים של ערביי ישראל נושאים בקרבם "כיסופים לקראת חיסולה של מדינת ישראל", והתנגד לצמצום אמצעי הביטחון, ובהם הממשל הצבאי.
אבל את עיקר הביקורת שלו הפנה דווקא כלפי הציבור היהודי. "בעיית הערבים בכלל איננה בעיה ערבית אלא בעיקרה היא בעיה יהודית בתוך מדינת ישראל".
לדבריו, במשך 17 שנות קיומה של המדינה, המדיניות כלפי המיעוט הערבי הושפעה ממה שהגדיר כ"תסביך של מיעוט" שהיהודים נושאים עמם במשך אלפי שנים.
גדיש הזכיר שורה של דוגמאות שלדעתו המחישו את ההתעלמות מהסכנה הביטחונית. הוא התקומם על כך שהשמירה בשדות באזורי הספר הופקדה בידי ערבים, והזהיר גם מהעסקתם בבניית ביצורים ומקלטים.
"השמירה בהרבה מקומות בארץ נתונה בידי ערבים [...] האם זוהי התודעה הבטחונית שלנו, שאנו מוסרים את השמירה בלילות בשדות, אשר בהם עוברים מסתננים ומרגלים, לערבים?"
לדבריו, בענפים מסוימים של המשק הגיע שיעור העובדים הערבים ל־30%–50%. הוא הזהיר במיוחד מפני העסקתם בעבודות ביטחוניות.
"שמעתי אפילו שביצורים ומקלטים במקומות מסויימים עשו ערבים באיזורי הספר. עד היכן הגענו? [...] שמעתי שמעסיקים אותם גם במחנות צה"ל".
גדיש העלה גם את האפשרות של פגיעה מכוונת בכלי רכב צבאיים המטופלים במוסכים שבהם מועסקים עובדים ערבים.
"בזמן שלום, הכל בסדר. אבל עצם העובדה שכל הפועלים במוסכים הם ערבים — אתם יודעים איזה סבוטז'ה הם יכולים לעשות מאותו רגע שהמכוניות תצאנה מהמוסך עד הכנס לקרבות בצבא?"
בדומה לשלוש, גם גדיש התנגד להצעה לעודד מעבר של ערבים לערים המעורבות. הוא סבר שהמגורים המשותפים יגבירו את החיכוך בין שתי האוכלוסיות.
"פחות גרוע שהם ישבו שם מאשר אם הם ישבו אצלי בתוך תל־אביב. כאשר הם יושבים בתוך תל־אביב ההתנגשויות בין שני העמים הן התנגשויות יומיומיות ואנו איננו יכולים לעמוד בהן".
גם בתחום ההשכלה הגבוהה הציג גדיש דילמה. לדבריו, מספר הסטודנטים הערבים באוניברסיטאות הלך וגדל, אולם המשק הישראלי לא היה מוכן לקלוט את הבוגרים.
"מדי שנה בשנה גומרים עשרות ערבים ואילו המשק הישראלי לא יקלוט אותם — ראשית, משום שהחברה לא רוצה לקלוט אותם; שנית, ישנם מקומות עבודה הקשורים בעקיפין או במישרין עם זרועות הבטחון".
מצד אחד, עידוד השכלה היה עשוי לקדם מודרניזציה ולצמצם את הילודה. מצד שני, גדיש חשש שהשכלה גבוהה ללא אפשרויות תעסוקה תייצר שכבה של צעירים משכילים ומתוסכלים, שתהפוך להנהגה לאומית.
הוא הבהיר שהיה מסכים להרע את תנאי חייהם של הערבים אילו הדבר היה מביא לעזיבתם את הארץ. אבל אם הם ממילא נשארים, הסתייג ממתן תמריצים שיעודדו השכלה גבוהה בלי פתרונות תעסוקה.
ראש אמ"ן, האלוף אהרן יריב, הציג הערכה דומה באשר לשאיפות הלאומיות של ערביי ישראל.
"אני מאמין שבלבם של הערבים מקננת התקווה שעוד אפשר יהיה להכריע את מדינת ישראל. או במלים אחרות, הערבי הממוצע גם בחוץ וגם בפנים עוד לא השלים עם קיומה של מדינת ישראל".
לדבריו, גם אם הערבים אינם יודעים כיצד ומתי ניתן יהיה לחסל את המדינה, התקווה הזאת ממשיכה להתקיים.
אולם בניגוד למשתתפים שביקשו להחליש את הלאומיות הערבית באמצעות מדיניות ממשלתית, יריב סבר שאין אפשרות אמיתית לעשות זאת.
"המאבק שלנו נגד הרגשות הלאומיים אין לו סיכוי אפילו לטווח יותר ארוך", קבע.
גם בשאלת הפיזור הגיאוגרפי הציג יריב עמדה שונה מזו של ראש השב"כ. הוא העדיף שהאוכלוסייה הערבית תישאר מרוכזת, ובלבד שכוחות הביטחון יוכלו לפעול בתוך הריכוזים הללו.
"מוטב לנו שהערבים יהיו מרוכזים כמובן ובתנאי שבריכוזים הערביים יהיה לנו ריכוזי כוח".
לצד ההצעות להגבלת התארגנות, עידוד הגירה וחיזוק המסגרות המסורתיות, היו מהדוברים שראו בהתבוללות את הפתרון והעלו בדיון גם האפשרות שחלק מהערבים ייטמעו לאורך זמן בחברה היהודית.
נצ"מ אהרן שלוש מתח ביקורת על הרבנות שמחמירה בהליכי גיור, והציע להקל על ערבים המבקשים להתגייר ולהשתלב בחברה היהודית.
גם עזרא דנין הציע לבדוק את האפשרות של היטמעות באומה הישראלית־היהודית. לדבריו, ישנם ערבים המעוניינים בכך, ויש לבחון את שאלת נישואי התערובת ואת מעמדם של הדורות הבאים.
גישה שונה הציג ראש המוסד מאיר עמית, שהציע לפתח בקרב ערביי ישראל תפיסה של "נאמנות כפולה".
עמית ביקש למצוא דרך שתאפשר לערבים לשמור על זיקתם הלאומית לעולם הערבי ובמקביל לפתח נאמנות למדינת ישראל. הוא אף העלה את האפשרות שערביי ישראל ישמשו "גשר של הדברות בינינו לבין העולם הערבי".
ההצעה עוררה התנגדות חריפה מצד מפקד הממשל הצבאי יהושע ורבין.
"יש לי הרושם שהגיבורים עייפים. ההתרשמות שלי מדברי מאיר שהוא עייף ממה שהיה עד עכשיו", הטיח ורבין בראש המוסד.
ורבין התנגד להנחה שהלאומנות הערבית נובעת בעיקר מתחושת קיפוח, ולכן תיחלש ככל שהמדינה תשפר את יחסה לאזרחים הערבים. לדבריו, המציאות מוכיחה דווקא את ההפך.
"דור המדבר הולך ומת. אלה שהצקנו להם, אלה שלקחנו להם את בתיהם, אלה הם הטובים, אתם אנו מסתדרים, הם אינם מצביעים למק"י והם לויאליים ואצלם אנו רואים נאמנות כפולה".
לעומתם, טען, הדור הצעיר, שנולד לאחר קום המדינה ולא חווה באופן אישי את אירועי מלחמת העצמאות, הוא דווקא הגורם הלאומני יותר.
"מי הגרוע ביותר היום? זה אותו ילד שנולד עם קום המדינה, או היה בן 2–3 שנים עם קום המדינה, אשר חינכנו אותו [...] הממשל הצבאי לא הציק לו, אבל כאשר זורקים אבן על המשטרה, הם אשר זורקים את האבנים".
ורבין הזכיר גם את הסטודנטים הערבים באוניברסיטה העברית בירושלים, שלדבריו הפכו למוקד של פעילות לאומית.
"באוניברסיטה בירושלים יש בה כמה מאות סטודנטים, יש בה קן צרעות, קן ללאומנות. והם לא סבלו מהממשל הצבאי, לא סבלו ממצוקה, הם לא סבלו מחוסר רשיונות".
מבחינתו, העובדה שדווקא צעירים משכילים שלא חוו באופן אישי את הממשל הצבאי בשנותיו הראשונות נושאים את הדגל הלאומי, הייתה הוכחה לכך שהלאומיות הערבית אינה רק תוצאה של מצוקה כלכלית או אפליה.
אולם ורבין הציג גם הסבר אחר, שנגע לזיכרון ההיסטורי של מלחמת העצמאות.
"אנו גרשנו כחצי מיליון ערבים, שרפנו בתים, שדדנו קרקעותיהם - מבחינתם", אמר.
ורבין ביקש להמחיש את הפער שבין נקודת המבט היהודית לזו הערבית. אזרח ערבי שבני משפחתו נותרו בירדן ושקרקעות משפחתו הופקעו לטובת הקמת יישוב יהודי, לא יראה את פעולות המדינה כפי שהמדינה עצמה רואה אותן.
מה שהמדינה רואה כ"גאולת הגליל", אותו אזרח עשוי לראות כאובדן אדמות משפחתו. הדרישה שיקבל את פעולות המדינה ואף ישמש גשר בינה לבין העולם הערבי נראתה לו משום כך בלתי מציאותית.
לקראת סיום הישיבה התייחס גם אהרן ליש, סגן היועץ לענייני ערבים, לשאלת ההגירה. ליש ביקש להדגיש כי גם הגירה מצומצמת יכולה להיות בעלת משמעות, אם מדובר במשכילים ובבעלי מקצוע שעשויים להפוך בעתיד למנהיגי האוכלוסייה הערבית.
הפגישה הסתיימה ללא הכרעה מדינית ברורה. זאב שרף סיכם כי יוקמו ועדה אחת או שתיים להמשך בחינת הסוגיות. לא ברור אילו מההמלצות אומצו בהמשך ואילו נותרו בגדר הצעות.
בשנת 1966 בוטל הממשל הצבאי על ערביי ישראל. שנה לאחר מכן, בעקבות מלחמת ששת הימים, התחדש הקשר בין ערביי ישראל לערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה. בשנים הבאות התחזקו הזרמים הלאומיים בקרב ערביי ישראל והתגבשו מסגרות פוליטיות ארציות, ובהן ועדת המעקב העליונה שהוקמה בהמשך.
במבט לאחור, הפרוטוקול חושף עד כמה היו ראשי המדינה מודעים למורכבות הבעיה, אך חלוקים בשאלת הפתרון. כמעט כל צעד שהוצע נשא עמו חשש מפני תוצאה הפוכה: השכלה עלולה לחזק את הלאומיות, השתלבות כלכלית עלולה ליצור תלות ביטחונית, פיזור האוכלוסייה עלול להגביר חיכוך והפרדה עלולה לחזק התארגנות לאומית.
ייתכן שדווקא האופן שבו התמודדה המדינה עם השאלה היה חלק מהבעיה: הדיונים התנהלו בחדרי חדרים, בעוד שהסכנות והדילמות כמעט שלא הוצפו לדיון ציבורי גלוי. האם הניסיון לנהל את הבעיה מאחורי הקלעים, מבלי להציבה במלוא חומרתה בפני הציבור, תרם לכך שלא גובש לה פתרון?
יותר משישים שנה אחרי אותו דיון, השאלות שהעסיקו את ראשי המדינה ממשיכות להעסיק אותה גם היום.
