חזון הפרים - המרחב הדתי של הגיאופוליטיקה העולמית

חזון שבעים הפרים – אותם קורבנות שהוקרבו בחג הסוכות בבית המקדש כנגד שבעים אומות העולם – נשמע לרובנו כמו רעיון מופשט, שבינו לבין מהדורות החדשות היומיומיות אין קשר. אך מתחת לפני השטח, נדמה כי החזון הזה פועל כמעין "מערכת הפעלה" תת-מודעת של ההיסטוריה והגיאופוליטיקה. 

איפה אנחנו באמת עומדים ביחס לאותו חזון שבו הגויים יהיו מחוברים לאותה תפיסה אלוקית שהתורה הביאה לעולם, ועוד ממש כאן, בארץ ישראל?

התמונה, כצפוי, מורכבת. כשחושבים על כמויות האנטישמיות שעוד פועמות בעולם, ברחובות ארצות הברית, באירופה, ועל הרצחנות האיסלאמית - הוא נשמע רחוק מתמיד, ובכל זאת קשה מאוד להתעלם מתהפוכות תיאולוגיות עצומות שמתרחשות בכל המרחבים. החל מהעובדה שמדינות ערב מבקשות את קרבתה ועזרתה של ישראל מול האיום האיראני, ועד למגה-תופעות כמו נשיא ארגנטינה חאבייר מייליי, שאיך שלא נסתכל על זה – עומד בראש מדינה בת עשרות מיליוני אזרחים ובוחר לאמץ הלכה למעשה את האמונה ביהדות.

נדמה כי במקביל להתעסקויות ולמריבות הפנימיות שלנו, מתפתחת מחוץ לגבולותינו סוג של "מציאות מקבילה" כלל-עולמית. לא מעט כלים, יוזמות ואנשי עשייה מנסים כיום לתת ביטוי ולנתב את המשמעויות האמוניות שעוברות על העולם כולו סביב היהדות. עברנו בין כמה מהם כדי לנסות לאמוד את התמונה הזאת. לנסות לשער את היקפה ואת המגמות המניעות אותה, וגם לברר מה זה אומר מבחינתנו כפרטים וכמדינה. במילים אחרות: לברר איפה נמצאות היום אומות העולם ביחס לאלוקים המתגלה בארץ הסוערת הזאת.

הרב שמואל אליהו: "הכותל כבר קטן עליהם"

מי שמתבונן על המגמה הזו במבט על הוא הרב שמואל אליהו. מנקודת מבטו, לא מדובר רק בתזוזות תיאולוגיות שוליות, אלא בשינוי טקטוני של ממש שמתרחש ממש עכשיו, גם בעולם המוסלמי וגם בעולם הנוצרי.

הרב אליהו משתף בשיחה שקיים לאחרונה עם גורם ביטחוני בכיר לשעבר שמכיר את הזירה האזורית לפני ולפנים: "הוא אמר לי שהיום מוסכם בכל העולם הערבי, מקצה לקצה, שאלוקים נמצא עם עם ישראל". לדברי אותו גורם בכיר, ההכרה הזו – שישראל נהנית מגיבוי אלוקי – היא מפתח להבנת אירועים ביטחוניים ואסטרטגיים במזרח התיכון, וכי אויבינו פועלים מתוך הבנה שיש גבול ליכולת להתעסק עם מדינה שזוכה להשגחה כזו.

הרב אליהו מספר על פגישה נוספת עם בכיר אמירתי, "דוקטור עלי", המשמש כיושב ראש ועדת החוץ והביטחון של האמירויות. בניגוד לתפיסה המקובלת בישראל, לפיה "הסכמי אברהם" נשענים אך ורק על אינטרסים כלכליים וביטחוניים מול האיום האיראני, הרב אליהו טוען שהשיח שהוא נחשף אליו משתמש באופן גלוי במונחים דתיים. "הוא אמר לי: 'אני רואה שהעם היהודי מביא את הברכה לאנושות, ממש כמו שכתוב בהבטחה לאברהם אבינו. אנחנו המוסלמים גם כן מבני אברהם, אז אנחנו גם רוצים לקחת חלק בברכה הזו'".

ההערצה הזו מבחוץ מגיעה עם אזהרה. אותו בכיר אמירתי שיתף את הרב בחרדה העמוקה שלו מפני הקרעים הפנימיים בחברה הישראלית: "הוא אמר לי: 'אתם לא מבינים שאם תריבו ביניכם הערבים יאכלו אתכם, והעולם ילך 200 שנה אחורה. אתם הכתר שממשיך את העולם קדימה'".

המגמה הזו לא נעצרת בעולם המוסלמי. הרב אליהו מספר על פגישה מרתקת שיזם עבורו איש העסקים איציק כנס עם מנהיג נוצרי-אוונגליסטי בולט מארצות הברית. "הייתה לנו שיחה מדהימה", משחזר הרב. "הוא הסביר כמה זה משמעותי וחשוב לו להבהיר לעולם שכל השורש הרוחני נמצא בירושלים ובעם ישראל. הוא רואה בזה את שליחות חייו, והעבודה שלו עכשיו היא לחבר את הגויים לפה – להשפיע עליהם ערכים יהודיים".

הרב אליהו מתאר את הניגוד בין מה שקורה מחוץ לישראל לבין מה שקורה בתוכה כמציאות מקבילה. בעוד אנחנו בישראל נלחמים בתוכנו על שאלות של זהות, דת ומדינה, או מתלבטים אם לאפשר תפילות במרחב הציבורי – מבחוץ ישנו "איגוף" אמוני של מיליוני גויים שמביטים לכאן בהערצה. "אלו דברים שגורמים לי לבכות", הוא מודה.

לאן כל זה מוביל? לתפיסתו של הרב אליהו, חזון בניין בית המקדש לא יצמח מתוך פשרות פוליטיות, אלא יגיע באיגוף עוצמתי שייווצר כתנועת מלקחיים. מצד אחד – המוני בית ישראל, שהכותל כבר מזמן צר מלהכילם באירועי הסליחות והחגים. מהצד השני – גל אמוני גובר בקרב אומות העולם, שהולך ודורש מהעם היושב בציון לקחת על עצמו את האחריות הרוחנית. המפגש בין שני הכוחות הללו ייצר לחץ אדיר שיעקוף את המערכת המקומית. במובנים מסוימים, יתגלה כי הוויכוחים הפנימיים שלנו היו כמעין פעולת הסחה; כשנרים את הראש, נגלה שמציאות חדשה כבר נוצרה בשטח מבלי ששמנו לב, והדרישה המשותפת הזו – מבפנים ומבחוץ – היא זו שתכריע את הכף.

הכירו את "סיני" - ה"רגע של חכמה" שפונה לגויים

במובנים רבים איש העסקים איציק כנס (ממקימי "רגע של חוכמה") מעניק לחזון של הרב אליהו תיאור מעשי ותוכנית עבודה. כנס מהווה את הזרוע המעשית שמנסה למסד ולנתב את הצימאון הזה לכדי עשייה דרך פרויקט בשם "סיני", שמטרתו להוות קהילה דיגיטלית ומצפן רוחני עבור אומות העולם. עם זאת, כנס מקפיד לקרקע את הדברים ולא לצבוע את המציאות כולה בוורוד.

כנס ממקד את פעילותו בעולם הנוצרי, בעיקר בצפון אמריקה ובאפריקה, שם הוא מזהה שבר סוציולוגי עמוק. לדבריו, דור ההורים והסבים משווע לקשר ולהכוונה מול משבר זהותי, והמענה של מיזם "סיני" הוא להעניק להם כלים פרקטיים לחיים – כגון קורסים על חינוך ילדים וזוגיות – השאובים מהתורה. "כשזה בא מארץ ישראל ומעם ישראל, זה מבחינתם מאוד אותנטי", הוא מציין. הפוטנציאל ניכר גם במספרים: כנס משתף נתונים מפיילוט של המיזם ברשתות החברתיות באנגלית, שצבר בתוך חודשים ספורים רבע מיליון עוקבים, רובם מצפון אמריקה, אך גם מאנגליה, דרום אפריקה והודו.

האם הכוחות האוהדים מהווים את הרוב? כנס מודה בכנות: "אני בתוך-תוכי מאמין שזה הרוב המוחלט, אבל להגיד לך שזה מבוסס על איזשהו מידע שהוא בדוק – תשובתי היא לא". יתרה מכך, הוא מבהיר כי התופעה אינה מתרחשת בוואקום, אלא אל מול כוחות אדירים שפועלים במגמה הפוכה לחלוטין. הוא מצביע על "זרמים פרוגרסיביים בתוך עולם הנצרות... שהולכים ומפוררים את כל התשתית של הערכים שעליהם הקהילות האלה בנויות". הזרמים הללו זוכים למימון עתק מגורמים חיצוניים, דוגמת קטאר ומדינות נוספות, ומציבים התנגדות עיקשת לכל רעיון של חיבור לישראל. "ודאי שהם נגד כל הרעיון... מבחינתם אנחנו נהיה אויב גדול ברגע שנצא החוצה, אנחנו יודעים את זה", הוא קובע, ומעריך כי ייתקל גם בהתנגדות פנימית מתוך ישראל של קולות שישאלו "מה אתם מתעסקים בגויים?".

ובכל זאת, המציאות המקבילה חיה ובועטת. כנס משתף חוויה אישית ממלאווי שבאפריקה, שם נקלע לטקס סיום תארים של אוניברסיטה מקומית. "פתאום ראו מישהו לבן עם כיפה... שאלו אותי 'אתה יהודי? מישראל?'... ופשוט נעמדו בשורות לקבל ברכה", הוא מתאר.

אז איך כל התנועה העולמית הזו אמורה להשפיע עלינו? כנס מחלק את ההשפעה לשני מישורים. המישור הראשון הוא המישור הרוחני והזהותי. הוא מספר על עובדים ישראלים חילונים שלו שנשלחו לאפריקה, ונדהמו כשמקומיים ביקשו מהם ברכות ואמרו להם: "אתם הדבר הכי אותנטי בעולם. שמרתם את הדבר הכי מיוחד אלפי שנים". לדבריו, האירוע הזה כה טלטל את העובדים, שלא הבינו בתחילה מה רוצים מהם, עד שחזרו בתשובה. באופן דומה, הוא מעריך שגם יהודים בארצות הברית שמתרחקים מהדת עקב תחושת "הדתה", יגלו מחדש את זהותם דווקא כשהשכנים הגויים שלהם יתחברו למיזם התוכן הישראלי. המישור השני שבו התופעה תפגוש אותנו, מסכם כנס, הוא המישור הפרקטי לחלוטין: ברמה המדינית, תנועת ההמונים האוהדת הזו פשוט "תחזק מאוד את המעמד ואת הכוח של ארץ ישראל בעולם".

הדיוק התיאולוגי וקהילות בני נח של הרב אורי שרקי

אחד החלוצים בתודעת ההשפעה הכלל עולמית של היהדות הוא הרב אורי שרקי. כמי שעומד בנשיאות מוסד "ברית עולם", הוא רואה בעיסוק הכלל-עולמי חלק מרכזי ומהותי בייעודו של עם ישראל. אולם, הרב שרקי בוחר למקד ולנתב את התופעה העצומה הזו דרך פריזמה מדויקת ומוקפדת מבחינה תיאולוגית, שמטרתה לוודא שהכיוון שאליו צועד העולם אכן עולה בקנה אחד עם ההלכה.

ביחס לנוצרים ולאוונגליסטים, הרב שרקי מבקש לעשות אבחנה ברורה. הוא מתעניין בשינויים ובריכוך העמדות בעולם הנוצרי, אך כמורה הלכה הוא מזכיר כי מבחינה תיאולוגית בסיסית, ההתמקדות שלהם היא עדיין בישו ולא בעם ישראל. "יכול להיות שיש תהליכים פנימיים בתוך עובדי עבודה זרה... יכול להיות שזה מתקרב לשם, אבל הם עוד לא חצו את הרוביקון", הוא מנתח. לכן, גישתו בסוגיה זו היא פרגמטית: "אנחנו מחבקים בעלי ברית מדיניים, לא מחבקים אותם במישור הדתי. לכן כששואלים אותי אנשי ציבור האם לקבל סיוע מהאוונגליסטים, אני אומר: אם זה בתחום הדתי, לא. אם זה בתחום המדיני, כן".

דווקא למול האסלאם, למרות המתיחות הגיאופוליטית העזה של ימינו, הרב שרקי מזהה פוטנציאל תיאולוגי.  מבחינה אמונית, הוא אכן רואה באסלאם סוג של משפחה: "זה בין בני ישמעאל לבין בני יצחק, עם המשפחה אפשר להסתדר". אולם, כדי שהפוטנציאל המשפחתי הזה יבוא לידי ביטוי מעשי, נדרשת תחילה הכרעה פיזית וברורה – כזו שהולכת ומתרחשת כיום. "המציאות של מדינת ישראל מכריחה היערכות מחודשת גם מבחינת התיאולוגיה המוסלמית", הוא מסביר. הרב שרקי מצביע על אלטרנטיבה פרשנית היסטורית שכבר קיימת בתוך האסלאם (על בסיס הסבריו של רבי נתנאל אלפיומי מהמאה ה-12, ולפיהם האסלאם לא התכוון לבטל את תורת ישראל). נכון להיום, פרשנות סובלנית זו עדיין נמצאת בגדר דעת מיעוט זעירה – "חצי אחוז שבו אנחנו רואים ניצנים של תפיסה חדשה" – אך היא יושבת וממתינה לשעת כושר. ככל שההכרעה הפיזית בשטח תהיה מובהקת יותר, היא תייצר את התנאים שיאפשרו לאותה תפיסה אלטרנטיבית להפוך לפרשנות לגיטימית ומקובלת בקוראן, ולסלול בעתיד את הדרך לפיוס.

אך המסלול המרכזי שדרכו הרב שרקי רואה את התגשמות חזון הנביאים של "ונברכו בך כל משפחות האדמה" הוא תנועת בני נח. לדבריו, ישנם ברחבי העולם כיום כמאה אלף איש שמקבלים על עצמם את תורת משה באופן מוחלט ואינם מעוניינים להתגייר. עבורו, זו אינה אנקדוטה בשוליים, אלא "ההתחלה של תיקון העולם כולו".

לתורת בני נח, הוא מדגיש, יש לא רק משמעות אישית אלא אופי מדיני של ממש, שכן אחת ממצוותיה היא מצוות "דינים" – הקמת מערכת משפט ריבונית. הדוגמה המרתקת ביותר לכך בימינו היא נשיא ארגנטינה חאבייר מייליי. למרות שמייליי מוגדר כנוצרי בהתאם לחוקת ארצו, הרב שרקי קובע כי "הלכה למעשה הוא כבר לא מאמין בנצרות, הוא מאמין ביהדות". מנהיג בסדר גודל כזה, שמוביל מדינה ענקית לאור התנ"ך, הוא בעיניו יישום פוליטי מובהק של חזון "ונלוו גויים רבים אל השם".

עד כמה החזון השלם הזה רחוק מאיתנו? הרב שרקי משדר אופטימיות זהירה, אך תקיפה. כשנשאל על לוח הזמנים, הוא מציע פרספקטיבה: "סך הכל, כמה זמן לקח מאז הקונגרס הציוני עד הקמת המדינה? תחשוב על זה". קצב המאורעות, להערכתו, הולך וגובר. כחלק מהמאמץ להאיץ את התהליכים הללו ולתת להם ביטוי, יזם ארגונו קונגרס בינלאומי ראשון של בני נח בירושלים. המטרה של כינוס כזה, הוא מסביר, היא להכריז בקול ברור כי "לעם ישראל יש מסר אוניברסלי בתורה שלו". כפי שהוא מנסח זאת בחדות: "בזה שיצאנו מהגלות, חזרנו אל העמדה המקורית שלנו, שהיא תיקון העולם".

פלטפורמה של פעם בהיסטוריה: משה גנוט וקריאת ההשכמה של "המהפכה הרביעית"

אם הדוברים הקודמים עברו בין חזונות היסטוריים, תהליכים גיאופוליטיים או דקויות תיאולוגיות, משה גנוט מוריד את הדברים אל שדה הקרב המיידי של הרשתות החברתיות וההסברה להמונים. גנוט, שפועל לאור תפיסת "המהפכה הרביעית" של הרב יצחק גינזבורג – תפיסה הקוראת להפצת תורה, אור וערכים אוניברסליים לכלל אומות העולם – בוחן את המציאות העכשווית דרך פריזמה מהפכנית לחלוטין.

בעוד שרבים בישראל ובעולם היהודי מביטים בבעתה על גלי השנאה ששטפו את הרחובות ואת הרשתות מאז ה-7 באוקטובר ורואים בהם אנטישמיות תהומית, לגנוט יש אבחנה שונה בתכלית. "זה לא אנטישמיות אמיתית", הוא קובע בנחרצות. "זה בורות הזויה שיש בעולם, מה זה יהודי ומה זה ישראל. הם לא יודעים כלום פשוט. כלום". גנוט מסביר כי את הריק התודעתי והבורות הזו, מיהרו לנצל גורמים עוינים: "הערבים נכנסו לזה עם כוחות אדירים, עם כסף מטורף מקטאר כדי להפוך את זה לאנטי-אנחנו".

במקום להיבהל או לשקוע במגננה, גנוט קורא לראות באירועי השנים האחרונות אירוע תקשורתי אלוהי חסר תקדים. את העיסוק האובססיבי התקשורתי בישראל הוא רואה באופן מענין: לדבריו, זוהי הפלטפורמה הגדולה ביותר שניתנה אי פעם לעם ישראל להשמיע את קולו ולהסביר את ייעודו לעולם. "הקדוש ברוך הוא שולח כזה מסר ואומר: 'אם אתם לא תסבירו מה זה יהדות ומה זה תורה ומה זה יהודים עכשיו, אני לא יכול לתת לכם יותר מזה'". 

גנוט אינו מתעלם מההבדלים התיאולוגיים בין העמים. בדומה לחלוקה שהציג הרב שרקי, גם גנוט עומד על הפערים, אך יחד עם זאת, עבור גנוט, הדיונים התיאולוגיים העמוקים פחות רלוונטיים לשלב הפעולה המיידי, שבו "העולם כלו בור".

אז מה הפתרון האופרטיבי שדורשת המהפכה הרביעית? גנוט לא מצפה לישועה מהממסד: "אנחנו יודעים שהמדינה לא תעשה שום דבר". הפתרון, לתפיסתו, מונח בידיים של כל אחד ואחת מאיתנו. התעוררות המונית שבה כל יהודי יעלה אל הרשתות החברתיות את חייו השגרתיים והאמוניים. "כל יהודי היה צריך לעשות סרטונים... ולהראות זו יהדות, ככה היא נראית, זה מה שאנחנו עושים, ככה נראות המשפחות שלנו... ככה נראית ארץ ישראל".

לאור המציאות המקבילה שמתרחשת בתודעה האימונית העולמית - נגד ובעד היהדות וישראל, נדמה שמשהו בשיח של יחסי החוץ של ישראל, כמו גם לא מעט מהניתוחים הגיאופוליטיים שנעשים בבמות התקשורת המסורתיות, נשמע לעיתים מנוכר ומנותק מהתהליכים הדתיים העמוקים שמתרחשים סביבנו. מתברר שהסוכה הישראלית מעניינת את העולם הרבה יותר ממה שאנחנו נוטים לשער, ואולי אפילו הרבה יותר ממה שהיינו רוצים.