יום הקדיש הכללי ● דוד גולדשמיד

בכל שנה ושנה היה אבי המרוּחַם חוזר מבית הכנסת עם תום תפילת ערבית של ליל עשרה בטבת, עומד על יד החלון הגדול שבמטבח, ומדליק נר נשמה בפנים רציניות.
מעולם לא שאלתי לשם מה ומדוע. ידעתי.
ילד הגדל היום לא יבין זאת. אבל בילדותי, בה אנשים רבים כל-כך ברחוב הקפידו ללכת בשרוולים סגורים היטב גם בחום הקיץ מחמת אותם מספרים כחלחלים מחרידים שחרוטים עליהם, הייתה השואה הנוראה מוחשית מאד.
היו המשונים והמטורפים שידענו בעברם על פנינו ברחוב כשהם ממלמלים לעצמם שבאו "משם", והייתה היידיש שדוברה בכל מקום גם על-ידי גלויי ראש ולא רק בחוגי היישוב הישן, והייתה השכנה שנהגה לצעוק מהמרפסת "ילדים! לאסוף את הנֶיַרות"! ולא העזנו להתווכח כשאך ראינו את עיניה העצובות, היו "האישה עם הכלבים" וההוא עם הקסקט שהיה אוסף שיירי לחם יבש מצידי הדרכים, והייתה כמובן סבתא עליה השלום, טובה ועדינה כל-כך, שכמעט לעולם לא סיפרה דבר וחצי דבר על מנוסתה בעור שיניה מארץ גזירה לארץ הקודש בגיל שלוש-עשרה ומשהו.
בקושי ידעתי קרוא וכתוב בפעם הראשונה בה נלוויתי אל אבא לבית הכנסת באותו היום, אך הבנתי די כדי להבחין בתכונה המיוחדת כאשר רוב מנין ורוב בניין של המתפללים קמים ממקומם, עומדים ואומרים "קדיש". מאז הבנתי מהו "יום הקדיש הכללי".
ואף אבא עמד עמהם. לגדל ולקדש שמו הגדול על נשמות סבו וסבתו, דודתו הנערה שלא זכתה להגיע לחופה, וכל אותם עשרות דודים ובני דודים שאיש מהם לא שרד ואיש מהם לא פלט. איש מלבד אמו של אבא שנחלצה ברגע האחרון בעור שיניה, ובמזוודתה כיסויי המיטה הירוקים שנתנה בה אמהּ הדואגת והמפוקחת. שיהיה משהו לנדוניה בעוד כך וכך לכשתגדל ותמצא לה חתן.
אכן שימשו כיסויים אלו ועדיין משמשים עד היום בביתי. בד חזק וטוב. של פעם. לא משל סִין כמו של היום, שדוהה ומתבלה בזמן קצר. בד משובח ממרכז אירופה של שנות השלושים.
וכשבאתי להתפלל הבוקר ואין איש אומר "קדיש" חוץ ממני, שמשתדל אני למלא מקומו של אבי המרוּחַם מאז נסתלק בקיצור ימיו לבית עולמו, הלמה בי ההכרה כי הדורות ההם מתמעטים והולכים, ועוד מעט-קט ולא יוותר איש מהם. כך דרכו של עולם.
והנה שב אני לביתי, ובמקום לסעוד פת של שחרית – שהרי יושבים אנו בתענית היום, הנני ואשב ואהרהר אל המקלדת.
ומיד עולה בי זעקתו של רבי יהודה הלוי אותה שוררנו רונן רפאל ואני לפנות בוקר בהילולא של מורנו רבי נתן, זעקה שכל-כך קשה לקראה בלא שיגירו העיניים דמעותיהן על הפנים:
 
יְדִידִי הֲשָׁכַחְתָּ חֲנוֹתְךָ בְּבֵין שָׁדַי
וְלָמָּה מְכַרְתַּנִי צְמִיתוּת לְמַעְבִידָי
הֲלֹא אָז בְּאֶרֶץ לֹא זְרוּעָה רְדַפְתִּיךָ
וְשֵׂעִיר וְהַר פָּארָן וְסִינַי וְסִין עֵדָי
וְהָיוּ לְךָ דוֹדַי וְהָיָה רְצוֹנְךָ בִּי
וְאֵיךְ תַּחֲלֹק עַתָּה כְּבוֹדִי לְבִלְעָדָי
דְּחוּיָה אֱלֵי שֵׂעִיר הֲדוּפָה עֲדֵי קֵדָר
בְּחוּנָה בְּכוּר יָוָן מְעֻנָּה בְּעֹל מָדָי
הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה
תְּנָה עֻזְּךָ לִי כִּי לְךָ אֶתְּנָה דֹדָי
יש דברים שהשתיקה יפה להם, והשואה אחד מהם. לפי שמי שיאמר ומה שיאמר אינם ראויים לבוא בקהל לגודל ההסתר.
ערב אחד, לפני שנים מספר, הופיע החזן והפייטן ר' חיים לוק נר"ו בערב פיוטים משל יהודי מרוקו כיד ה' הטובה עליו.
כשסיים לפייט את "ידידי השכחת", פנה לקהל ואמר: אסביר לכם את השורה האחרונה בעזרת בדיחה מרוקאית.
היה היה אדם שחנן אותו הבורא בראש גדול מאד. נכנס אותו אדם לכובען למצוא לעצמו כובע, וכל כמה שמדד ומדד לא מצא כובע שיהלום את ראשו העצום.
לפתע נמצא כובע ענק במיוחד, וראה זה פלא – כאשר חבש אותו האיש התאים הכובע בדיוק למידותיו.
מחירם של הכובעים בחנות היה כך וכך, אך להפתעתו ביקש ממנו המוכר ממון פי כמה וכמה תמורת הכובע המיוחד.
"מדוע אתה מבקש סכום כה מופרז"? שאל האיש.
"כובע במידה מיוחדת – זה מחירו"! ענה המוכר.
פנה האיש ללכת מאוכזב, והמוכר קורא אחריו:
"לא תמצא כובע כזה גדול בשום מקום אחר"!
- "לא תמצא ראש כזה גדול בשום מקום אחר"! ענה לו האיש...
וכששככו קולות הצחוק מהקהל, נענה ר' חיים לוק והסביר:
אמת, אין כמוך ה' אלוקינו. "הֲיֵשׁ בִּלְתְּךָ גּוֹאֵל"?
אך בלעדינו, אנו, עמו וצאן מרעיתו, הסחופים והדוויים – מי יצפה לישועתו יתברך? את מי יגאל "וּבִלְתִּי אֲסִיר תִּקְוָה"?
אז נזכרתי דיבור אחד ששמעתי ממורי ורבי, ר' שלמה זכר צדיק לברכה, בעת שנפרדנו בפעם האחרונה בעודו בחיים-חיותו.
היה זה ביום ה' מנחם-אב תשנ"ד, כאשר נסענו כמה חברים לסיבוב ארוך בקברי הקדמונים בגליל. כשחזרנו, נסענו דרך איזור מודיעין בואכה עיר הקודש, ונכנסנו לבקר את רבי שלמה האהוב בביתו במושב מבוא-מודיעין.
וכשנפרדנו, שאל ונצנוץ של משובה בעיניו: מדוע הוסיפו אחינו בני ישראל את המילה "מנחם" לשם החודש "אב"?
- מן הסתם, להביע תקוותם לנחמה בחודש קשה שכזה.
אך הלשון איננה ברורה. היה מן הראוי לקרוא לחודש "ינוּחַם-אב", או "נְנוּחַם בְּאב". מה בדיוק מנחם באב?
שתקנו.
תירץ רבי שלמה על-אתר: אדם שאין לו בנים איננו אבא. וגם השם יתברך כביכול, שמות רבים נקראו לו. מהם נמחקים ומהם שאינם נמחקים, אבל אם רצונו להיקרא "אבא", הוא זקוק לנו. בלעדינו הוא איננו אבא יהיה מה שיהיה.
חייכנו, ולאחר עוד חיבוק אוהב יצאנו לדרכנו. עד היום הזה יכול אני לחוש במגע שפתיו הרכות והחמות על מצחי. לא ידעתי אז כי לא אראנו עוד עד שיהא מוטל עטוף לפני.
מי יודע חשבונות של מקום, ומי מבין דרכיו ומחשבותיו.
ועוד סיפור אחרון, נוקב מכולם, ליום זה של "קדיש".
בימי חורפי בישיבה שהושבנו על קברו של יוסף הצדיק, סיפר לי ר' ישראל אריאל, אלוקים ישמחו, אודות ר' שלמה זלמן שרגאי. שרגאי זה, כידוע, היה מראשי תנועת ה"מזרחי", בר אוריין ובר אבהן וכסתו מוטלת בין גדולי השררה בימי "המדינה שבדרך" ולאחר שהוקמה, ושימש בראשות עירית ירושלים הראשונה ובעוד תפקידים רבים וחשובים.
בימים שלאחר תום המלחמה העולמית יצא אף הוא כרבים וטובים אחרים לאירופה, לסייע לשארית הפליטה. והיה מה שהיה והוצרך לנסוע נסיעה ארוכה ברכבת. וכשעקרה הרכבת מהתחנה בצהרי היום, ישב מולו של שרגאי אדם שמבין תריסי עיניו ניכר היה שגם הוא עמדו רגלי אבותיו למרגלות הר סיני.
"עמך"? שאל-קבע שרגאי
"עמך"! ענה האיש קצרות, והתעטף בשרעפיו.
עם פלג המנחה עמד שרגאי להשיח את תפילתו לפני מי שאמר והיה העולם, והאיש יושב במקומו. שמא התפלל קודם לנסיעה?
אך גם כשעמד שרגאי לערבית לא קם האיש ולא זע, ואף בתפילת השחר שלמחרת. כך עבר לו גם היום השני לנסיעה, והנה שוב כבר שוקעת החמה בשנית.
לפתע פנה האיש לשרגאי, וביקש להניח תפילין.
הניח תפילין וקרא את "שמע". וכשהיה חולצן שאלו שרגאי: מלכתחילה מאי קסבר.מר? אם חושש אתה לקרקפתך שלא תיבטל מתפילין, מה טעם המתנת מהבוקר ועד סמוך לשקיעה? ואם אינך חושש – מה ראית להניחם כעת?
ענה לו האיש: בעצם אינני חייב לריבונו של עולם דבר, מיום שראיתי למול עיני את אשתי והורי ובני ובנותי עולים בעשן הארובות השמימה. מאז כועס אני עליו ואין לי עסק עימו.
אלא מאי?
כשראיתי זהרורי שקיעה בראשי האילנות נזכרתי בו ממש. בקדוש ברוך הוא. כמה תורה ותפילה היו לו בעולמו, וכעת נתכלו יהודַיו בלהבות, והרי העולם שומם.
ונמלאתי רחמים עליו, כביכול. כמה בודד הוא היום.
עמדתי והנחתי תפילין לשמחו.
אשרינו שזכינו לגדול בארץ הקודש ולגדל בה ילדינו לתורה. ולוואי ונהא כל ימינו בטובה, הלוואי שנהא עושים לו יתברך נחת רוח.

דוד גולדשמיד, איש חינוך ועוסק בכתיבה