שתי סכנות עיקריות עמדו לפנינו לפני המלחמה: הקמת מדינה פלסטינית והרעיון של "דו-קיום" בין היהודים לערבים במדינת ישראל. הביטוי "שתי מדינות לשני עמים" היה לא יותר מהנדסת תודעה, משום שבפועל הכוונה הייתה להקמת מדינה פלסטינית לצד מדינה שהיא מדינת "כל אזרחיה" עם רוב יהודי זמני בלבד. אך מאז טבח תשפ"ד, רוב הציבור בישראל מבין שהקמת מדינה פלסטינית היא איום קיומי, ולפחות הסכנה הזו הוסרה לעת עתה.
לעומת זאת, הסכנה השנייה – רעיון הדו-קיום – עדיין קיימת בנפשותיהם של רבים. אנו עדים לתהליך אינטגרציה מואץ של ערביי ישראל לתוך החברה הישראלית. קברניטי המדינה דוחפים לכך, תוך עידוד ערביי ישראל להשתלב במקומות מרכזיים כמו בתי מרקחת, בתי חולים ומערכת החינוך. האם ידעתם שבבתי הספר היהודיים הממלכתיים עובדים למעלה מ-1,500 מורים ערבים, המלמדים מתמטיקה, אנגלית, אזרחות, ואפילו עברית ותנ"ך?
המגמה הולכת ומתרחבת. אפילו בשכונות עם אוכלוסייה מסורתית גבוהה, כמו הר חומה, פסגת זאב ורמת אשכול, במעונות הילדים העירוניים מועסקות מטפלות ערביות עם חיג'אב. ישנם בתי חולים שמקבלים תקציבים מיוחדים כדי להעדיף העסקת רופאים ערבים על פני יהודים. כל זה אינו מקרי ואינו ספונטני. מאחורי המגמה הזו עומדים כוחות מכוונים, כולל חברי כנסת מהקואליציה הנוכחית, החותרים להפוך את המדינה היהודית למדינת כל אזרחיה. מבחינה זו, גם לאחר הטבח הנורא, דבר לא השתנה.
כשמדברים על "דו-קיום", עלינו להפנים שהמשמעות היא מדינה שאינה יהודית – מדינת כל אזרחיה.
לפני המלחמה, באופן אישי, התייחסתי לערביי ישראל באופן חיובי, כמו לכל אדם אחר. התורה מדריכה אותנו לאהוב את הגויים ולרצות בטובתם. כך גם כתב הרב קוק: "אהבת הבריות צריכה להיות חיה בלב ובנשמה, אהבת כל האדם ביחוד. ואהבת כל העמים כולם חפץ עליונם ותקומתם הרוחנית והחומרית" (מידות הראי"ה).
אך מאז הטבח הנורא, התמונה התבהרה. הציבור הערבי במדינת ישראל הוכיח, במעשיו ובשתיקתו, שהוא תומך ברוצחי החמאס. ברשתות החברתיות כמעט ולא נראו גינויים לטבח, לא הייתה שום התארגנות לעזרה לקורבנות, שום תמיכה רגשית או מעשית. נבחרי הציבור הערבי בכנסת סירבו לגנות את המעשים הללו, כי הם יודעים היטב שהציבור שלהם תומך בהם. ערביי ישראל תומכים במעשי החמאס – מי בגלוי ומי בשתיקה.
לעומת זאת, לאחר הפיגוע בחווארה, שבו כמה יהודים הציתו רכוש של ערבים כמחאה, מיד קמה סערה בציבור היהודי, נשלחו התנצלות ואף נאספו תרומות בסך של כשני מיליון שקלים לפיצוי הערבים. ההבדל הזה צריך להכות בנו: בעוד היהודים מביעים חרטה, ערביי ישראל חוגגים את שפיכות הדמים שלנו.
כמובן שישנם ערבים יחידים שמגלים אנושיות וחסד, אך הם המיעוט שבמיעוט. כיצד עלינו להתייחס למי שלא הראה שום סימן של אמפתיה או סולידריות עם קורבנותינו? כאויבים. אלא אם הוכח אחרת. זהו הלקח שאסור לנו להדחיק עוד.
יש להקפיד על הלכות "לא תחונם". על פי ההלכה, אסור למכור או להשכיר קרקע לערבים בארץ ישראל, כפי שנאמר: "לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם" (דברים ז, א-ה). גדולי ישראל פסקו שדין זה חל גם על בני ישמעאל. יש לחדול ממתן שבחים לערבים, כפי שנפסק: "אסור לספר בשבחן... קל וחומר שלא לספר בשבח מעשיהם" (שו"ע יו"ד קנא, יד). אפילו מתנות חינם – יש להימנע מכך בעת הזו.
לדוגמה פועל ערבי עזר לך בסחיבת מקרר כבד – לא להציע לו מים? תשובה: הטבע היהודי מכתיב לנו להציע לו משקה ולנוח, אך היום, כאשר בנינו נלחמים ומקריבים את חייהם, ואין כל ספק שהפועל הזה ישמח אם אחד מהם יפגע – אין לתת לו כלום. יש לשלם לו בדיוק את מה שסוכם, אך בלי תודה, בלי שלום, ובלי להתראות. הוא אויב, אלא אם כן הוכח אחרת.
מאז הטבח, אני ובני משפחתי מקפידים לערוך קניות אך ורק בעסקים שמעסיקים יהודים. לדוגמה, רשתות כמו "אושר עד" אינן מעסיקות ערבים ולכן יש להעדיף אותן, גם במחיר של נסיעה ארוכה יותר. ישנן חברות מוניות שמעסיקות רק יהודים – אותן יש לבחור.
אולי הדברים קשים לעיכול, ולפני המלחמה היו נתפסים כ"גזענות" או "הסתה", אך המציאות מחייבת אותנו להתעורר. החיים לא יכולים להימשך כפי שהיו לפני הטבח. ערביי ישראל, אותם ניסינו לשלב כלאום נוסף במדינה היהודית, תומכים באויבינו הגדולים ביותר מאז הנאצים. כל עוד לא הוכח אחרת. זו המלחמה שלנו בעורף – להגן על זהותנו, על עתידנו ועל לוחמינו שנמצאים בחזית.
