קראתי בעיון את תגובתו של ד"ר חיטמן [להלן הכותב], ונעצבתי אל לבי.
ההערה החמישית בדבריו היא לב העניין. העמדת "שני נרטיבים זהים" זה מול זה, של המוסלמים ושל היהודים, כביכול הכותב נותן לגיטימציה לשניהם היא תפיסת הפוסט-מודרניזם ההרסני, שאין במסגרת זו כדי להאריך בה. די אם נזכיר, כי אין בנמצא חייל שיסתער כשהוא סבור כי ייתכן והאויב צודק מנקודת מבטו.
הבאתי במאמר את דבריו של הרב צבי יהודה קוק שהיה רגיל לומר כי לא לקחנו מהערבים ארץ שהיתה שלהם שכן מעולם לא היתה להם כאן מדינה. אמנם, גם לו היתה להם כזו – אנו מאמינים בהבטחה האלוקית כי הארץ ניתנה לנו למורשה, למרות שלפנינו היו כאן כנענים. אנו גם מצווים להתיישב בה, ולהחיל את הריבונות שלנו עליה, כפי שאכן עשינו בהכרזת העצמאות.
כפי שציינתי, על כלל הרבנים מוסכם כי תנאי בסיסי לקבלת אזרחות הוא שהאזרח מקבל על עצמו את שלטון המדינה היהודית. בנוסף לדרישה ההלכתית, הרי זו דרישה אנושית מוסרית והגיונית. מדינות אירופה שהתעלמו מדרישה זו – סובלות היום ממהגרים שאינם מקבלים את ריבונות המדינה ועושים בה כבתוך שלהם.
הכותב טוען כי הערבים הינם אזרחי המדינה, בעוד שלא טענתי אחרת. המושג נתין נזכר רק בתחילת דברי לא בהקשר האזרחים הערבים אלא בהקשר של עקרון גר תושב במובנו ההלכתי המקורי. בכל המשך דבריי וגם ביחס לערביי ישראל לא הגדרתי אותם נתינים. הדיון ההלכתי שלי מגיע בסופו לשילוב בין ההלכה למציאות הקיימת.
הכותב שב על הטעות הנפוצה כאילו הסכסוך הוא אודות בעלות על קרקע, שרק לובש גוונים דתיים. יש להצטער מאוד, על כי גם לאחר "מבול אל אקצה" וההזדהות של חלקים גדולים בעולם המוסלמי – גם השיעי (חמינאי) וגם הסוני (ארדואן) – עם המאבק הדתי "הצודק", מישהו עדיין חושב שהמאבק אינו דתי.
הכותב מתעלם מביטויי הזדהות רבים של האוכלוסיה הערבית מאז תחילת המלחמה, אציין כי פרקליטות המדינה העמידה לדין עשרות נשים ערביות שהסיתו ברשת ועצרה אותן, ראה "פרויקט עבירות ההסתה של עו"ד שלומי אברמזון מפרקליטות המדינה", כלכליסט, 13.5.24. וזהו רק חלק קטן.
אינני יודע מנין הנתון שרוב החברה הערבית מסתייג, בעוד שמחקר שעשה המכון למדיניות העם היהודי מעלה כי הסיבה המרכזית לכך שלא היו תגובות אלימות במגזר הערבי אינה "אהבת ישראל" אלא ״פחד לצאת לרחובות באווירה הקשה שנוצרה״.
נראה שגם הח"כים הערביים הבינו שלא זו העת לעסוק בחתרנות גלויה, יחד עם זאת הם סרבו לעמוד דקת דומיה על נרצחי מתקפת הטרור. הם אינם פוסקים מלגנות את פעילות צה"ל בעזה בלבנון וביו"ש, תלאה המקלדת מלהביאם.
במחקר הנ"ל, מתוך אפשרויות שונות להבעת התחושה העיקרית, בעקבות טבח החמאס, הרי שרק 2% של ערביי ישראל חשו "בושה". הרוב חשו ״פחד״ ו״דאגה״.
מדאיג יותר הוא הנתון כי רוב הערבים בישראל מתנגדים להרחקה מלימודים של סטודנטים המביעים תמיכה בחמאס ברשתות החברתיות.
האתר הזה שבו אנחנו מקיימים את הדיון עוקב באופן הדוק אחרי אינספור גילויי הטרור שיוצאים מערבים שגרים בתוך ישראל. טרור שיצא לפועל, כתבי אישום, סיכולים ומעצרים. מדובר בפרסומים בתדירות בלתי נתפסת.
הקביעה כי הערבים הינם אזרחי ישראל, הינה עובדה. הדיון שלי הוא בשאלת הנאמנות למדינה. כשסטודנטים ערבים מציינים את יום הנכבה כלומר האסון שלהם בכך שהמדינה הוקמה, ומניפים דגלי פלשתין השואפת לבטל את המדינה היהודית ולהקים במקומה ערבית, זו מרידה בשלטוננו כאן.
שוויון לכלל האזרחים הוא נכון וצודק, אבל כשיש יחיד או קבוצה שאינם מקבלים את זכות קיומה של המדינה שוויון כזה הוא טעות פטאלית. ראה מה קורה היום במדינות רבות באירופה שמתעוררות מאוחר לרגל אלימות מטורפת ואבדן שליטה בחלקים גדולים של מדינות למשל, צרפת.
טענת הכותב כי אני "זורה חול", כשהוא מוסיף שהמשטרה לא נכנסת ליישובים יהודיים, אין לה אחיזה במציאות. ההשוואה המקוממת בין פוגרום עמונה בו הופעלה אלימות קיצונית נגד תושבים וגם חכי"ם [חכ"ל ד"ר ישראל אלדד נפגע קשות בידו ואיבד את היכולת להמשיך ולנתח לצמיתות], לבין המתרחש בכניסה לכפרים ערביים או בדואיים הדורשת הערכות ל"מבצע צבאי", ונתקלת פעמים רבות בירי לעבר השוטרים, ראויה לגינוי.
יש לגנות גם את ההשוואה המקוממת בין נטורי קרתא – יהודים כמונו, שאני רחוק מהשקפתם – לבין הערבים הדורשים את חלקת הארץ הזו עבורם ורוצים לבטל את מדינת הלאום היהודי. אינני מצפה מאזרח ערבי לשיר התקוה וגם לא להניף דגל ישראל אבל לקבל את מרותה של המדינה. מה שקרה בואדי ערה ובלוד תוך קריאות לטבוח ביהודים, מדליק את כל נורות האזהרה.
לעניין ביטול הממשל הצבאי – אכן צודק הכותב שגם מפ"ם לחצה, אבל גם מק"י שהיתה בין מגישות הצעת החוק לביטול הממשל הצבאי בפברואר 1963. כדאי להזכיר שחלקים גדולים במפ"ם חיכו ל"צבא השחרור" האדום שיגיע מרוסיה, לשם כך היו גם "סליקים" בכמה קיבוצים שהוכנו ליום פקודה.
להערה השישית – מי יקבע מהי נאמנות, ובכן יש חוק כזה וכפי שציינתי. כדאי גם להזכיר כי בסקר משנת 1999, על "הפתרון המועדף לבעיית ערביי ישראל", רק כ־21% מהנשאלים הביעו הסכמה להמשך קיומה של ישראל כמדינה יהודית-ציונית. כל מי שרוצה להמשיך להצביע לכנסת צריך לענות על השאלה האם הוא מקבל את קיומה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. שלא כדברי הכותב – אין בכך דרישה להזדהות עם ערכי היהדות.
הכותב שם בפי את רעיון גירוש ערביי ישראל, דבר שאפילו לא רמזתי עליו. כל שכתבתי הוא שמי שאינו נאמן למדינה לא יוכל להיות אזרח שווה זכויות, בודאי לא לבחור ולהיבחר. מעמד תושב, למשל, מאפשר עדיין מגורים בארץ, כל זמן שאין מדובר במי שחותר תחת עצם קיומה של המדינה בפועל. מעמד זה ניתן לכמעט חצי מליון ערביי מזרח ירושלים, והוא מוכר בחוק הבינלאומי.
שוב נעצבתי אל לבי, כשקראתי את דברי הכותב על מה שההיסטוריה מלמדת מאז שנת 1990. מכיון שהוא למד בדיוק את ההיפך מהמציאות הגלויה.
הגרף של ההתנגשויות האלימות ושל הטרור הלאומני של ערביי ישראל, הולך ומחריף בקצב אקספוננציאלי. בעוד שבשנים 1976–1995 אירעו 8 התנגשויות בולטות בין הערבים הישראלים ליהודים, הרי ב־1998–2000 – שלש שנים בלבד, אירעו תשע.
ובעיקר חומרת האירועים והיקפם הקיצוני.
אירועי אוקט' 2000 , שהחלו בהפגנות הזדהות המוניות של ערביי ישראל פורעי האינתיפאדה השנייה, בהנחיית ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל, ולאחר קריאתו של חבר הכנסת עבד אל-מאלכ דהאמשה להציל את מסגד אל־אקצא! היו חסימות כבישים, בדיקת זהות הנוסעים ופגיעה ביהודים שבהם. יישובים יהודיים בנגב ובגליל הוכנסו למצור ערבי. חיילים לא יצאו מבסיסם מחשש לפרעות בדרכים. התרחשו הצתות ומהומות בערים ובכפרים ערביים ומעורבים ברחבי הארץ, בעיקר בגליל ולאורך ואדי ערה.
עשור לאחר מכן, ארועי "שומר חומות", במאי 2021 במאות מוקדים במדינת ישראל, נגרמו נזקים כבדים בגוף וברכוש המוערכים בעשרות מיליוני ש"ח. המהומות בירושלים היו חסרות תקדים, וכללו יידוי אבנים על מתפללי הכותל המערבי. בעקבות האירועים חמאס שיגר אולטימטום הדורש מישראל לפנות את כוחותיה מהר הבית ושייח ג'ראח, וביום ירושלים שיגר מטח רקטות מרצועת עזה לאזור ירושלים ולערים אחרות. בהמשך המהומות שהתפשטו לערים המעורבות, רמלה לוד עכו ועוד, נרצחו שני יהודים. עשרה בתי כנסת הוצתו, יהודי רמלה ולוד נאלצו להסתגר בבתיהם והמשטרה עמדה חסרת אונים. מי שסבור שאין קשר בין החמאס לערביי ישראל, או שההקלות שניתנו מאז ביטול הממשל הצבאי מיתנו את התוקפנות המוסלמית, מתעלם מהמציאות.
אסיים במה שפתחתי – אם חפצי חיים אנחנו, עלנו לקדם במהרה את חוק הנאמנות, טרם תבוא עלינו פורענות.
