הרהורים על רוב ומיעוט – מענה לרב אברהם וסרמן

קראתי בעניין רב באתר הקול היהודי את הדברים שפרסם הרב אברהם וסרמן על המיעוט הערבי בישראל בהקשים של מעמד גר תושב. גילוי נאות: איני מכיר את כבוד הרב וסרמן ואיני מומחה להלכה יהודית. מנגד, אני מומחה לחברה הערבית בישראל, ודבריו של כבוד הרב הביאוני (שוב) להרהורים על יחסי רוב ומיעוט במדינת ישראל, באופן שאני מוצא שיש מקום להעמיד דברים על דיוקם.

אפתח בהסכמה עם כבוד הרב. אכן מאז החלה מלחמת עזה, שנכפתה עלינו, חל גידול בפיגועי טרור שביצעו ערבים ישראלים (13 מקרים בשנה וחצי). לכאורה המספר 13 הוא מספר נמוך בפרק זמן של שנה וחצי, אך בראייה היסטורית, זו אכן עלייה כאשר מדובר בפיגועים של ערבים ישראלים. מה שכבוד הרב לא כתב הוא שהרוב המכריע של החברה הערבית בישראל מסתייג מהפיגועים הללו ומקיים שגרת חיים בצל המלחמה. חלק מבניה של חברה זו נרצח ב-7 באוקטובר ואחרים נחטפו לרצועת עזה. כמות ההפגנות נגד פעילות ישראל בעזה הייתה נמוכה בהשוואה למחאות שראינו בצוק איתן (2014) ועופרת יצוקה (2008-9). גם חברי הכנסת הערביים נאלמו דום מאז נובמבר 2023 ולא אתגרו את השלטונות בפעילות פרלמנטרית וחוץ-פרלמנטרית שעניינה הזדהות עם תושבי עזה והסתה נגד המדינה.

   |הערבים בישראל הם אזרחים שווים

הערה שנייה: הערבים בישראל אינם נתינים. הם אזרחים. ממש כמוני וכמו הרב וסרמן. המדינה העניקה להם תעודת זהות וזכויות אזרח בסיסיות, כמו למשל הזכות לבחור ולהיבחר לבית המחוקקים (הכנסת), שהיא הריבון היחיד במדינת ישראל, שמוגדרת כמדינה יהודית ומבקשת שוויון לכלל אזרחיה על פי מגילת העצמאות שלה.

הערה שלישית על תפקוד המשטרה: המשטרה לא נכנסת לחלק מהיישובים הערבים, הדרוזים והיהודים כבר קרוב לשני עשורים. האבחנה (המכוונת?) שעושה כבוד הרב זורה חול בעיני הקוראים והקוראות של אתר הקול היהודי. במקומות בהם כוחות הביטחון בכלל, והמשטרה בפרט, בחרו להיכנס על מנת לאכוף את הוראות הריבון, הם נתקלו באלימות קשה – גם בקרב בדואים בנגב, דרוזים בפקיעין ויהודים בעמונה ובמקומות אחרים ביהודה ושומרון.

הערה רביעית: בתקופת הממשל הצבאי הלחץ העיקרי על הממשלה לפרק אותו היה של חירות ומפ"ם. לא של המפלגה הקומוניסטית. בעניין זה אני ממליץ לכבוד הרב ולכל מי שמתעניין בסוגייה לקרוא מאמר שפרסמתי לפני שנים מספר עם סטודנטית שלי לאחר שחקרנו לעומק את המסמכים מאותה תקופה.

  |מדובר בתושבים שחלקם היה כאן לפנינו

הערה חמישית: ראשית יש המון ערבים שמשפחתם חיה בארץ ישראל מאות רבות בשנים. שנית, אכן רבים מהערבים יושבי הארץ הם מהגרים אך מעולם הם לא ראו את עצמם כשייכים למדינה הערבית ממנה הם הגיעו. גם אנחנו היהודים יכולים להבין זאת שהרי רוב יושבי הארץ היגרו לכאן בדורות האחרונים ואיננו רואים את עצמנו שייכים למדינה ממנה הגענו. לכל אחד מהצדדים אמונה דתית-מסורתית-היסטורית אחרת. אכן יש הבדל בסיפור או במסורות של כל אחד מן הצדדים אך הוא שונה ממה שחושבים. אנחנו צאצאים של היהודים שחיו כאן בתקופת התנ"ך ובדור שיבת ציון של עזרא ונחמיה. באופן אחר, הערבים ,  (בעיקר המוסלמים) מספרים לעצמם שהם היו הרוב בארץ מאות שנים עד 1948. כל אחד לפי תפיסתו צודק ומחזק את הטיעון לבעלות על הארץ בהסברים דתיים. זו גם הסיבה המרכזית שהויכוח על קרקע או מולדת לבש (גם) גוונים דתיים.

   |מי מגדיר מהי נאמנות

הערה שישית: כבוד הרב סוקר בתמציתיות את האירועים האלימים שהיו בארץ בין הממסד לחברה הערבית בשנים 1976, 2000 ו-2021. איני יודע אם חקר את הנושא, ואולם המיפוי הגיאוגרפי של האירועים, מספר המשתתפים, מעורבות הגורמים הפוליטיים והסתייגותם של גורמם פוליטיים ואישי ציבור אחרים בחברה הערבית מהאלימות מספרים תמונה מורכבת בהרבה מכפי שמצטיירת בפיסקה הקצרה שמציע הרב וסרמן.

ולבסוף נאמנות? מהי נאמנות? מי מגדיר את המונח נאמנות? המדינה? הרבנים? קבוצת הרוב? קבוצת המיעוט? נוסח הצעת חוק הנאמנות מאז 2010 קובע כי "מתן אזרחות ישראלית למתאזרח בהצהרת אמונים למדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית במקום למדינת ישראל, כמו שהדבר מופיע היום בחוק". ובכן אני כותב את הדברים הללו לא על מנת לצער אלא כדי להבהיר: אין אזרח ערבי שישיר את התקווה. אין ערבי שיישבע אמונים למדינה יהודית ולסמליה. יש ערבים שיבקשו להשתלב בחברה הישראלית, בלי להצהיר על נאמנות (נטורי קרתא גם מצהירים על נאמנות?) ויש ערבים שלא מכירים במדינת ישראל.

הערבי בישראל, לפי הרב וסרמן, הוא גר תושב או לחומרא נתין. כל זאת מבלי לדון בעובדה המציאותית הפשוטה – אותו ערבי הוא אזרח שווה במדינת ישראל כמו כל היהודים אזרחי המדינה. בניגוד לרבנים אחרים (כדוגמת הרב שאול ישראלי והרב עוזיאל) הרב וסרמן לא דן כיצד עובדה זו משפיעה על הדיון ההלכתי. המשפט שתבע חבר הכנסת אחמד טיבי לפני שנים: "ישראל היא מדינה דמוקרטית ליהודים ויהודית לערבים" נישא כיום בפני רבים בחברה הערבית על רקע כהונתה של ממשלה שיש בה שרים שרואים בלאום היהודי נעלה על פני לאומים אחרים. האם ישראל רוצה לגרש אזרחים ערבים  (מוסלמים, נוצרים, דרוזים, בדואים, צ'רקסים, אחמדים, בהאים) שומרי חוק שכל פשעם הוא שהם שומרים על זהותם הלאומית והדתית ואינם מזדהים באופן מלא עם כל ערכי מדינת ישראל כמדינה יהודית?? לא בטוח.

 ההיסטוריה מלמדת שמאז 1990 הממסד הישראלי שינה לטובה את יחסו כלפי המיעוט הערבי ובעקבות כך התחזקה מגמה של ישראליזציה לצד היבטים חיוביים אחרים. דווקא חיזוק המגמה הזאת תוביל למתינות גדולה יותר בחברה הערבית וגם להקטנה משמעותית של השוליים. 

הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי מזרח תיכון ומדע המדינה באוניברסיטת אריאל ומומחה לחברה הערבית בישראל.