מתי לא מוסרי לסכן חיי חיילים בלחימה

חשיבות חיי החיילים בזמן מלחמה אינה תמיד ברורה – איזו משימה חשובה דייה כדי לסכן את הלוחמים, ואיזו איננה? יכולנו לחשוב שבדורנו חיי החיילים חשובים לנו יותר, לאור הדאגה היתרה – שהתחדשה במאה ה־19 – שלא לפגוע ב'בלתי מעורבים'; אך ההפך הוא הנכון – חשיבות חיי החיילים דעכה בצורה כמעט בלתי נתפסת, ויש לכך הוכחה מהתנ"ך.

בזמן מצור חיילי דוד המלך על עיר הבירה של בני עמון, אוריה החיתי וחייליו הוצבו סמוך לחומה "אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יָדַע כִּי אַנְשֵׁי חַיִל שָׁם". כידוע, קרבה מעניקה לתוקף יתרון צבאי, במיוחד כאשר הוא בשטח המוכר לו היטב ובידו היכולת להפתיע; כך הצבת חיילי המצור סמוך לחומה מסכנת אותם מתקיפת פתע של אנשי העיר. וכך היה, אנשי העיר זיהו קרבת אוריה וחייליו והצליחו לפגוע בהם – "וַיִּפֹל מִן הָעָם מֵעַבְדֵי דָוִד וַיָּמָת גַּם אוּרִיָּה הַחִתִּי". יואב, שר הצבא, ידע כי קרבה כזו היא שגיאה צבאית, וצפה את תגובת המלך: "מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם? הֲלוֹא יְדַעְתֶּם אֵת אֲשֶׁר יֹרוּ מֵעַל הַחוֹמָה!". והוא אף הזכיר תקדים צבאי דומה: "מִי הִכָּה אֶת אֲבִימֶלֶךְ בֶּן יְרֻבֶּשֶׁת? הֲלוֹא אִשָּׁה הִשְׁלִיכָה עָלָיו פֶּלַח רֶכֶב מֵעַל הַחוֹמָה וַיָּמָת בְּתֵבֵץ!" – ואם כך, "לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה?".

מה שהיה ברור אז – שאין מכניסים חיילים למקומות כה מסוכנים – כבר אינו ברור בימנו. כדי להילחם מבלי לסכן את הלוחמים במצבים כאלה, האפשרות היחידה היא בעזרת מצור. אך האם שיטה זו מוסרית? יש לשאלה הזו גישות שונות בדורנו: יש הסוברים שאין זה מוסרי להרעיב תושבים שאינם לוחמים; לעומתם יש הסוברים ששמירת על חיי החיילים גוברת על כך; ויש המודים שחיי החיילים קודמים, אך יחד עם זאת אינם חשים בנוח עם הרעבת כשני מיליון אנשים עד מיתתם. עצם העובדה שכל אחת מן הגישות הללו נאמרה גם בשם התורה מלמדת כי נושא מוסריות המצור לאור היהדות דורש לימוד והעמקה.

מצור – במצבים שהוא אכן יעיל

כתב הרמב"ם (מצווה עשה ק"צ) שיש לנו מצווה לנהוג במלחמות ישראל לפי הדינים הכתובים בתורה בפרשת שופטים (דברים פרק כ). אם כך, ככתוב "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ... וְצַרְתָּ עָלֶיהָ", הצעד הראשון של הלחימה הוא להקיף את העיר במצור. מטרת המצור היא למנוע אספקת מזון ומים כדי "להרעיבה... להצמיאה" (ספרי דברים ס' ר), ובמקביל לפגוע באויב מרחוק כפי שנהגו אז לירות "מיני בלסטריאות" (ספרי דברים ס' ר"ד) – כלומר קלעים וקטפולטות. כך אנו מצווים להילחם עד שתושבי העיר מוחלשים דיים כדי שנוכל לכבוש אותה ולהשתלט עליה בלא סכנות מיותרות – ככתוב "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר... עַד רִדְתָּהּ".

עם זאת אין להבין מדברים אלה שיש ציווי לפתוח כל מלחמה במצור דווקא, והרי מלחמות רבות בתנ"ך לא נוהלו בדרך הזו. יש מצבים שבהם המצור אינו מתאים או יעיל: כאשר נדרש קרב קצר ומהיר; כאשר הלחימה מתנהלת בשדה פתוח ולא מול עיר; או כאשר מדובר בעיר גדולה מדי. אלא שיש ללמוד משיטת המצור עיקרון יסודי בניהול מלחמה: יש להעדיף דרכי לחימה שפחות מסכנות את לוחמינו. משום כך אין הלוחמים נכנסים תחילה לשטח האויב בשל הסכנות שבו – אלא מפעילים עליו לחץ מרחוק עד כניעתו, או עד יציאתו מן העיר למקום שבו אין לו עליונות צבאית. במילים אחרות, לפי התורה 'לשטח את עזה' ו'לעצור את כניסת הסיוע ההומניטרי' הם תנאים הכרחיים לכניסת חיילים לאזורי לחימה.

מבחן הבלתי מעורבים

ואכן במלחמות הנערכות בדרך הזו כל תושבי העיר הנלחמת נגדנו נושאים בתוצאות המלחמה – הן הלוחמים והן אלה שאינם לוחמים בפועל. כדי להצדיק את הפגיעה במה שמכונה בדורנו ה'בלתי מעורבים', נוהגים לצטט את דברי המהר"ל – שאינם חידוש שלו, אלא הוא היחיד מבין רבותינו שניסח זאת במפורש – כי הקב"ה התיר לנו "ללחום כדין אומה שבא ללחום על אומה אחרת", שבהן "אף על גב דהיו הרבה שלא עשו – אין זה חילוק, כיון שהיו באותה אומה שעשה רע להם מותרין לבא עליהם למלחמה" (גור אריה בראשית לד, יג). במילים אחרות: מלחמות אינן עימות בין קבוצות של פרטים, חיילים מול חיילים, אלא סכסוך בין שני לאומים; ומתוך כך אין להבדיל במלחמה בין תושב מזוין לתושב שאינו מזוין.

עם זאת איננו חפצים בהרג וחורבן; ולכן כפי שאיננו משחיתים עצים אם אין בכך צורך להשגת יעדי המלחמה, כך איננו הורגים אנשים ללא תועלת. כך בזמן המצור איננו מצפים שכל ה'בלתי מעורבים' יגוועו מרעב או יהרגו מההפצצות, אלא להפך: אנחנו משאירים מקום פתוח כדי שהם יברחו למקום אחר ולאומה אחרת (רמב"ם הלכות מלכים פ"ו ה"ז). וכך נבחן מי ש'בלתי מעורב': מי שבוחר לברוח ולהפקיר את אחיו במלחמה – מעשה בזוי בכל עם ולשון – מוכיח בכך שאינו שותף בהחלטת עמו לצאת למלחמה ובכך ניתק עצמו ממנו. בניגוד לכך מי שמחליט להישאר בעיר – גבר, אישה או ילד – מראה שהוא חלק ו'מעורב' מהחלטת עמו, ועל כן גם בו אנו נלחמים

על כן בוודאי שמי שטוען ששיטת המצור אינה תואמת את רוח התורה – טועה ומטעה, ועל דבריו אלו כל איש בריא צריך לזעוק: "מַדּוּעַ נִגַּשְׁתֶּם אֶל הָעִיר לְהִלָּחֵם? לָמָּה נִגַּשְׁתֶּם אֶל הַחוֹמָה?". החלשת האויב דרך מצור היא כלי מלחמתי לכתחילה. עם זאת גם מי שמרגיש שהרג שני מיליוני איש על ידי מצור ממושך אינו תואם את הרוח היהודית אינו טועה; אך הבעיה אינה המצור עצמו, אלא העובדה שאיננו מצרפים אל המצור הגירה לכל אלו המעוניינים בכך. דבר אחד צריך להיות ברור: הכנסת חיילינו אל תוך רחובות צרים, שהוכנו ומולכדו במשך עשרים שנה – כלומר, לתוך המקום המסוכן ביותר בעולם – מבטאת את דעיכת חשיבות חיי החיילים בעיני מנהיגינו. ב"ה לא אלמן ישראל ורוב העם דואג לחיילים כפי שהוא דואג לבניו, אך הדאגה הזו עדיין לא חדרה ללב מנהיגינו.

הכותב הוא אברך בישיבת ההסדר אור וישועה חיפה.

המאמר נכתב בליווי מכון תורת המדינה.