לצאת מהטקטיקה, להיכנס להיסטוריה - מפלגות הימין האמוני חייבות להתאחד

בכל מערכת בחירות חוזר אותו פולמוס. בלי הגזמה, יותר משלושים שנה חוזרת שאלה טקטית מתישה שטומנת בחובה כל כך הרבה פסיכולוגיה מגזרית: האם נכון מבחינה פוליטית וטקטית לחבר בין שתי המפלגות, שפושטות ולובשות צורה? בשנים האחרונות זה סביב מפלגת הציונות הדתית בראשות בצלאל סמוטריץ' לעוצמה יהודית בראשות איתמר בן גביר.

הדיון הזה, מטבעו, נוטה לשקוע בחישובים אלקטורליים, בניתוח סקרים ובבחינת קהלי יעד. ואולם בחינה מעמיקה של הפולמוס חושפת כי הדיון הטקטי מסתיר מאחוריו שאלות אסטרטגיות כבדות משקל, ובעיקר מצביע על תפיסה תודעתית שהאגף האמוני אינו מצליח להשתחרר ממנה חרף גדילתו העקבית.

האשליה הטקטית ופער הסקרים

הטיעונים בזכות הריצה הנפרדת נשמעים הגיוניים לכאורה. התומכים בפיצול טוענים למירוב אלקטורלי: סמוטריץ' פונה לקהל שמרני, תורני או בורגני יותר, ואילו בן גביר פונה לקהל מסורתי, פריפריאלי וצעיר. נוסף על כך יש חשש מאובדן הזהות והייחודיות של כל מפלגה, שכן ההבדלים בסגנון ובאופי הפעולה נתפסים תהומיים.

מנקודת מבט של שליטה פוליטית, למנהיג כבן גביר עמידה עצמאית בראש מפלגה של מספר מנדטים בינוני נתפסת מצב של רווח לכול, שכן היא מאפשרת לו עצמאות מלאה ללא צורך בפשרות על הרכבת רשימה משותפת.

עזבו את זה שכלל לא תלוש להעריך כי התמיכה העצומה שבן גביר זוכה לה בסקרים נושאת בחלקה אופי הצהרתי - רצון של ציבור להביע מחאה ולזעוק מול המערכת - וביום פקודה ייתכן שחלק מהקולות הללו לא יתורגמו לפתק בקלפי, מה שיעלה למפלגה במנדט עד שלושה. מנגד, גם הדשדוש הנוכחי של סמוטריץ' נושא אופי הצהרתי-מחאתי, ובפועל חלק לא-קטן מהקולות שחסרים לו כעת צפויים לשוב הביתה ביום הבחירות ולהוסיף לו כשני מנדטים.

כל אלה הן אומנם רק הערכות, אבל הן יכולות ללמד שהפער האמיתי בין השניים קטן בהרבה משנדמה ושהם זקוקים זה לזה קיומית; אך הנקודה המרכזית אחרת לגמרי. הנקודה היא שעצם ההתבוססות בחישובים הללו והעיסוק האובססיבי בשאלה מי שווה מנדט יותר או פחות הם ביטוי מובהק לאותה תפיסה קטנה וחסרת מעוף.

שכחה היסטורית ותסמונת המומחים: האנלוגיה לעזה

ההתעקשות על בחינת אפשרות הפיצול מלווה בהתעלמות סדרתית מנתוני העבר. היסטוריית הבחירות, כפי שהוצגה לא-פעם מעל דפי 'עולם קטן' לאורך השנים, הוכיחה באופן עקבי וכמעט נטול חריגים כי הליכה משותפת מביאה לתוצאות טובות יותר. ככל שהחיבור היה רחב וגדול יותר - כך צמחה התוצאה בקלפי.

איך אפשר להסביר שכל המנתחים מתעלמים אפילו מהתוצאה האחרונה, ממש לפני ארבע שנים, הישג חסר תקדים של 14 מנדטים, שהגיע אך ורק בזכות החיבור הזה?

ההתכחשות לעובדות הסטטיסטיות האלה נובעת בהכרח מכשל תודעתי. כאשר החזון פגום ואינו תואם את המציאות, גם יכולת הניתוח המקצועית נפגמת. אפשר להקביל זאת לאופן שקהילת המודיעין והמומחים ניתחו בו את המציאות בעזה לאורך השנים. בגלל ניתוק מיסוד של חיבור לארץ ומהבנת ההיגיון הפנימי של האויב לא הצליחו המומחים לראות את המציאות המתפתחת - מציאות שכל בר דעת מהמחנה האמוני זעק את קיומה גם ללא ידע מודיעיני מוקדם.

באופן דומה, כאשר הפוליטיקאים שרויים בתפיסה של חוסר אמונה ביכולתם להנהיג, הם מחמיצים את ההיגיון האלקטורלי הפשוט ביותר ומפרשים את הנתונים פרשנות שגויה. זה נשמע מנומק ומלומד, אבל זה מנותק לחלוטין מהמציאות.

תסביך הלוויין וחרפת המבוגר האחראי

שורש העניין טמון בתודעה פוליטית הממקמת את הציונות הדתית תמיד כמפלגת לוויין. למרבה הכאב, הימין האמוני התרגל לראות בליכוד את השמש שסביבה הכול חג, והוא מסתפק בתפקיד של מי שאמור לאתגר את השלטון מימין, אך לעולם לא להיות חלופה שלטונית של ממש. זוהי מעין תסמונת סטוקהולם פוליטית, שבה המחנה מזדהה מרצון עם מעמדו המשני מחשש להיתפס משיחי, יומרני או מנותק אם יעז לדרוש את ההנהגה. במקום לחשוב במונחים היסטוריים הפוליטיקאים שוקעים בראייה קטנונית של מאבקים על מיקומים בעשירייה הפותחת.

הביטוי העצוב והמשפיל ביותר לקטנות הזו הוא התרחיש החוזר שבו לאחר שבועות של ניתוחים טקטיים ומשחקי כיפוף ידיים ייאלץ שוב בנימין נתניהו להתערב. ההמתנה שראש הממשלה יפעל כמבוגר האחראי, יכפה מבחוץ את החיבור הנדרש וילחץ על ראשי המפלגות כדי להציל את שלטונו, היא בגדר ביזוי הרעיון שהמפלגות הללו מתיימרות לייצג. יותר מזה, היא חילול השם. מפלגות שדורשות להוביל דרך אמונית-לאומית גדולה אינן יכולות להרשות לעצמן התנהלות שתלויה בגורם חיצוני שיעשה להן סדר בעוד הן מסרבות בכל כוחן להבין את ההכרח שבדבר.

הפוטנציאל הרחב: אימוץ דגם השלטון

המציאות שוב אינה מותירה ברירה. עדיף להדחיק את המחירים ששילמה ישראל על הסירוב של הפוליטיקה האמונית לחשוב בגדול. מוטב באיחור של שלושים שנה מאיחור מיותר של עוד מערכת בחירות: מעבר דחוף משיח של הישרדות לשיח של הנהגה.

בארבע השנים האחרונות עברה החברה הישראלית תמורות עמוקות בחיבור שלה בין ימניות לאמונה ויהדות. כיום אין כלי הנהגתי רחב שמביא את זה לידי ביטוי שטוען להנהגה. יש מסה אדירה של צעירים שעומדים להיכנס למעגל הבוחרים. 600,000 איש. הליכוד, מנגד, מתפקד במקרים רבים על תקן מנהיגות מדגם שנות התשעים; הוא אינו מציג בשורה חדשה או חזון עדכני, אבל מספק מפלט כי הוא טוען להנהגה מאוחדת. הריק הזה הוא הזדמנות היסטורית.

סוד כוחו של הליכוד לאורך השנים היה יכולתו להכיל פערים תהומיים וגורמים בעלי תפיסות שונות שהסכימו להתכנס תחת קורת גג אחת כדי להגיע לשלטון. הימין האמוני חייב לאמץ דגם זה בדיוק. איך לעזאזל הפערים בין קהלי היעד והאופי השוני בין סמוטריץ' לבן גביר היו להסבר לפיצול? מי שמרים את המבט רק מעט לשפה של הנהגה רואה מייד שהפערים האלה הם חוזקה.

ואם לא תזכו אתם, רווח והצלה יעמוד לציבור האמוני ממקום אחר. אבל חבל שנצטרך להמתין עוד

לא נטשנו את מה שאנחנו טוענים כאן שנים, שהתוצר הרצוי הוא גיבוש רשימה בפריימריז שיאפשרו לציבור לתת אמון בנבחריה, אבל כנראה בשלב הזה, לצערנו, זאת בקשה מוגזמת. ובכן, הנה רשימה ממש פשוטה שאפשר לגבש. כמעט כל ילד יכול להציע אותה: בן גביר הפעם בראש ואחריו סמוטריץ'. אחריהם - בלי ליפול לשטות של סדר מחייב - צביקה מור, פייגלין, מעוז, וינטר (אם ירוץ).

המשימה הניצבת כעת בפני מנהיגי הימין האמוני אינה ניצחון בקרב על המקום השמיני או התבצרות בייחודיות מגזרית. המשימה היא להפסיק לחשוב בקטן, לקבל עלינו אחריות לניהול המדינה ולהציב לציבור הישראלי חלופה שלטונית אמונית, גדולה, מאוחדת ומרוממת.

יהי רצון שה' יתברך יתקן בעצה טובה את האנשים האלה ויסיר מאיתנו ומהם קנאה ותחרות מיותרים. שנרים מבט למשימה הגדולה: לתת לציבור את האפשרות להעניק אמון אלקטורלי למפלגת שלטון אמונית.