סיפור: למה הלל ביום העצמאות מעכב את הבאת הגאולה?

חודש איר הגיע, ואתו הויכוחים הותיקים על יום העצמאות. אנסה הפעם לעורר מחשבה דרך סיפור, מעשה שהיה באמת וממחיש נקודה מסוימת באופן די חריף, בתקוה לחדד ולדייק את הדיון.

ומעשה שהיה – כך היה. אחי היקר הוא קצין במילואים, וכמו רבבות עמך בית ישראל גם הוא גויס מיד אחרי שמחת תורה תשפ"ד לחזית הדרום. אחי משרת ברבנות הצבאית, והוא מוקם בבסיס באיזור הדרום. המבנה בו הוא שירת היה מחולק לחדרים, חדר לכל יחידה, אך בין החדרים היו חלונות גדולים שאפשר לפתוח כאשר יש אירוע גדול (עם הרבה נפגעים ח"ו), לצורך תיאום ושיתוף פעולה בין היחידות והגורמים. בחדר הסמוך שירת יהודי תלמיד חכם רציני, חניך ישיבת הר המור, צנוע וענו וירא שמים וגם מתמיד גדול. כל זמן פנוי נוצל ללימוד, והכל באוירה של חרדת קודש מגודל הזכות לשרת את עם ישראל.

הם שהו שם כמה שבועות, ואחי ומי ששירת איתו – בחור מרקע חרדי – ראו שבכל שבת מתקיים בחדר הסמוך טקס מיוחד: בגדי שבת מיוחדים, קידוש וסעודה – עד כמה שאפשר בנסיבות הקיימות. הדבר המוזר היה, שהם הבחינו שבכל ליל שבת יוצא אותו תלמיד חכם למשך חצי שעה מחדרו, ומחכה בכביש הראשי של הבסיס. הדבר עורר תמיהה: תלמיד חכם מתמיד שכזה – איך מאבד חצי שעה יקרה בהמתנה ללא מעש באמצע הבסיס?

הבחור החרדי שאל אותו, והתשובה היתה כזו: בכל ליל שבת מגיע הרמטכ"ל (הרצי הלוי, להזכירכם) לבסיס, לצורך התייעצויות ודיונים, ואותו תלמיד חכם מחכה לו כדי לומר לו דברי חיזוק והתרוממות. הבחור החרדי הגיב מיד: אם אני הייתי שם, הייתי נותן לרמטכ"ל שתי סטירות, על המחדל הנורא שהוא גרם. בתגובה, אותו תלמיד חכם הר-המורניק התחיל פשוט לרעוד...

בעיני, זהו סיפור קצת קיצוני, אבל מאפיין מאד. יראת השמים של הר-המור משתלבת עם חרדת קודש כלפי מוסדות המדינה (לפחות כלפי צה"ל וכיו"ב), וחרדת הקודש הזו מעוותת את הראש ומסמאת את העינים. במקום להבין מה שכל אזרח שפוי במדינה מבין, שידי הרמטכ"ל מלאות דם נקיים והוא נושא באחריות למחדל שמחת תורה, חרדת הקודש ההר-המורניקית מביאה לכבד אותו ולומר לו דברי חיזוק והלל [אין כאן המקום לדיון על הניתוק והדמיון שבמחשבה שדברי חיזוק כאלה בכלל נוגעים ומעניינים את הרמטכ"ל ומשפיעים עליו לטובה]. וכי יש לך כפיפות וחנופה לרשעים יותר מאלה? וכשאומרים לו את האמת האנושית הפשוטה, של מי שלא עיוותו את מוחו בהשקפות עולם הזויות ורואה את המציאות נכוחה – הוא נבהל ורועד מפחד...

כידוע, לא כל אומרי ההלל ביום העצמאות הם הר-המורניקים, ולא כולם מעוותי חשיבה ברמה קיצונית כזו. רובם יודעים היטב לומר ביקורת, ולהצביע על גורמים שליליים בממסד. ועם זאת, הסיפור הקיצוני הזה יכול לשמש קריקטורה מקצינה ומדגישה לנזק בסגידה למדינה, אמונה בה ואמירת הלל לכבודה. המדינה הביאה ומביאה הרבה תועלת גשמית לעם ישראל, כפי שאפשר לראות כעת במלחמה באיראן ובלבנון – קשה להתווכח על כך. ועם זאת, המדינה הוקמה ומנוהלת בידי יהודי פורקי עול מלכות שמים, הפועלים רבות נגד התורה והאמונה וגם באופן שמזיק ופוגע בעם ישראל ובביטחונו. דומני שגם על כך קשה להתווכח. וכמו בסיפור, כאשר מייחסים למדינה קדושה והילה של גאולה, מסתמאות העיניים להבין את הדינמיקה והמציאות, ושוגים בדמיונות ובאשליות. מעדיפים לחיות באידיליה גאולית מאשר בריאליה אנושית. לא כל אומרי ההלל סוגדים להרצי הלוי, אבל הההתלהבות והסגידה גורמים לפרש את המציאות במנותק מגובה העינים האנושי, הרואה נכוחה את האינטרסים השליליים והמגמות הרעות של מקימי המדינה והאוחזים במושכות השלטון [אפרופו הר המור: באופן קיצוני לצד השני, דווקא הרב טאו ותלמידיו חוזים שחורות בתחומי החינוך הממלכתיים – וגם כאן, לא באופן אנושי ויעיל אלא באופן מבוהל וקונספירטיבי].

במילים אחרות, הדיון הוא לא האם המדינה הביאה/מביאה תועלת או לא. השאלה היא האם לייחס לה קדושה, להעריץ אותה ולסגוד לה, או לראות אותה בעיניים אנושיות, שרואות את התועלת הגשמית שהביאה וגם את השתלטנות, הכוחנות, הכפירה וגם הרוע שהיא הביאה איתה. כאשר רואים את זה בעיניים אנושיות זה כבר לא כל כך מכעיס ומשגע: הגיוני שמי שהקים את המדינה ינהל אותה כראות עיניו, ויעשה כל מאמץ שהיא תישאר בידיים שלו – גם כאשר הוא הפך למיעוט קטן ושולי. אבל כשרואים זאת כך, מבינים היטב שצריך לפעול ולשנות את הדברים מן השורש, ולא רק לנסות לשפץ פה ושם.

בעיני, כמי שלא אומר הלל ביום העצמאות, אמירת ההלל (וכיו"ב) פוגעת בניתוח המציאות באופן ריאלי ואנושי, וממילא מחלישה ומסרסת את העשיה והפעילות למען מדינה יהודית אמיתית, ההולכת בדרך התורה והאמונה, מהווה אור לגויים ומתקנת עולם במלכות ש-די. שנזכה!