מצבא של יום העצמאות לצבא של יום ירושלים

במהלך הדורות התבטאה כמיהת עם ישראל לארץ ישראל בשלוש מילים. מילים שנאמרו בערגה, בכמיהה, בתשוקה אדירה. ביום הכיפורים, בליל הסדר, ובמעמד החשוב ביותר של כל זוג בישראל. תחת החופה: "לשנה הבאה בירושלים".

כל יהודי ויהודייה חלמו על ארץ ישראל. והכמיהה לארץ ישראל מתבטאת בירושלים. ירושלים מבטאת את התשוקה הפנימית של כל יהודי אל הנשגב. אל מה שאי אפשר להסביר במילים. מדרגה נשמתית שחיה בקרב כל אחד ופועמת בו.

קומת הגוף הופיעה קודם

כשחזרנו לארץ ישראל, בנס שנעשה גם על ידי אדם, כפי שלימד אותנו הרב צבי יהודה ללמוד את התוספות על "נסה זוטא" של דוד המלך שהוא נס שקשור ברוח דעת וגבורה להילחם - קודם כל הופיעה קומת הגוף. 

הגוף הוא הבניין הלאומי של החיים בארץ ישראל: בתחילה 

שחרור מהמעצמה הזרה - קודם טורקיה ואחר כך בריטניה. השלב של תקופת המחתרות. האצ"ל, ההגנה, הלח"י. המלחמה על בניין הארץ. וכעת מלחמת הקוממיות שנתנה תוקף מהותי לתקומת הגוף.

פלא גדול הוא מה שהצליח עם ישראל לבנות כאן בכמעט שמונים שנותיו. מדינה תוססת, בריאה, חזקה. כלכלה חזקה וטובה. יישובים פורחים. פלא שאם היו מספרים עליו לסבים ולסבתות שלנו, הם היו פורצים בצחוק ולא מוכנים להאמין. והנה כל זה קם ונהיה וחי לנגד עינינו.

אין אפשרות לעמוד במקום

אבל מי שמסתפק בזה באה המציאות וטופחת לו על פניו. כי הקומה הזו של החיים הלאומיים איננה מה שערגנו אליו במשך כל הדורות.

תודעת הנצח שחיה בקרבנו, השעון הנצחי שמתקתק בלב של כל יהודי לאורך כל ימי ההיסטוריה, מאז אברהם אבינו. צועק קודש. צועק ירושלים.

ירושלים היא הדחיפה והכמיהה להתקדמות. לא התקדמות טכנולוגית או פיזית גרידא. אלא התקדמות לעבר קומת הנשמה. ל"אור חדש על ציון תאיר". לתיקון עולם במלכות ש-די. במובן שיש אומה היודעת את אלוקיה ועובדת אותו, מתוך אמונה בתורה ובמצוות. זוהי הליכה לאור ה'.

אומנם לא כל עם ישראל מזדהה באופן הכרתי לשאיפה הזאת, במילים האלה, ובכל זאתהתשוקה הפנימית, הערגה הנשמתית של הברית הנצחית שהתבררה לנו בהר סיני, היא זו שדוחפת את כל הפעולה ואת כל המפעל. ולשם אנחנו צועדים. מי בהכרה ומי בתת ההכרה. 

מצבא הגנה לצבא ייעוד 

הדברים נכונים שבעתיים כשמסתכלים על דרך הלחימה של צבא ההגנה לישראל. צה"ל שקם במלחמת הקוממיות התייסד בתור צבא שתפקידו להגן על הגבולות ולייצר חיים שקטים לעם ישראל.

אבל אם אנחנו נשארים בקומה הזו בלבד, הבלבול מגיע מהר מאוד. מוסר של הגנה מתגלה כמוסר מעוות. ברוח עיוועים שמתבטאת בקוד אתי עקום. ברוח צה"ל שלא יודעת להסביר לחיילים למה הם נלחמים, וממילא למה הם צריכים גם לנצח. ומשם זה מגיע להחלטות פיקודיות אומללות שמבטאות את אותה רוח קלוקלת.

כשאנחנו מדברים על צבא ישראל, אנחנו נושאים עיניים לדוד המלך. נושאים עיניים לגיבורי התנ"ך. ויודעים שהם נלחמו מתוך תודעת ירושלים. לא רק במובנה הגשמי, אלא בעיקר במובנה העמוק. הנצח - זוהי ירושלים.

אנחנו פונים אל ירושלים ומבקשים את ירושלים, כי ירושלים מבטאת את השלמות הנשמתית שפועמת בקרבנו. את התשוקה אל הנשגב, אל האוטופי, אל החלום הרוחני של עם ישראל להתעלות, להזדכך. לזכך את כל המידות ואת כל המעשים על ידי תורה ומצוות, ולהתקדם לעבר ייעודנו.

דבר זה יכול להיות מושג רק על ידי קומה של חיים שמבטאים את הגדולה הנשמתית הזו. רק על ידי צבא שמאמין בערכים הללו.

תהליך המעבר כבר כאן

במלחמה האחרונה כולנו ראינו כיצד חיילים שמגיעים מתוך תודעת ירושלים - מנצחים. כיצד חיילים שהנשמה בוערת בקרבם מצליחים להביס כל אויב. גם אויב שמצליח לאתגר את הנקודות החלשות ביותר בצבא. אבל כאשר אנחנו חוזרים אל תודעת צבא העצמאות גרידא, הדברים מתחילים להיות פחות מבוררים.

אם אנחנו רוצים להמשיך ולנצח, אנחנו חייבים לחיות כל הזמן בתודעת ירושלים. 

ותודעת המעבר הזה מתודעת 'צבא של הגנה ועצמאות' אל עבר 'צבא של ייעוד וירושלים', מתרחש בימים האלה ביתר שאת. יש לתהליך הזה התנגדויות מובנות. אבל הוא קורה. צריך לבקש אותו עוד ועוד מתוך ביטחון מלא שביסוד הדברים גם חלק ממתנגדיו משתוקקים להתגשמותו. בבטחון, בנוכחות עצמית, בדרישה, באהבה, באחוות אמת של לוחמים. 

"אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני".

יום ירושלים שמח.