"לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – מצוה להזכיר יציאת מצרים בכל יום, בבקר ובערב. בנוסף להזכרה הכללית, נפסק להלכה שיש להזכיר בפרט את מכת-בכורות ואת קריעת ים-סוף[1] – מכת-בכורות היא נקודת הראשית של היציאה ממצרים, בחצות הלילה של ט"ו בניסן, כאשר "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם", וקריעת ים-סוף היא השלמת היציאה ממצרים, ביום השביעי של פסח.
עד קריעת ים סוף, היציאה ממצרים לא הושלמה. אמנם באופן פיזי יצאנו מהגלות, אבל בפנימיות הגלות עדיין לא יצאה מאיתנו. אמנם בני ישראל יצאו "ביד רמה", אבל עדיין הם מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם, "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". כל עוד אנו מסתכלים לאחור, עוד לא השתחררנו לגמרי מטומאת הקליפה והסטרא-אחרא. רק כאשר נקרע הים, המצרים טבעו ואנו עברנו, רק אז השתחררנו סופית מהפרנויה ("הפרעת הרדיפה") שדבקה בנו, ורק אז ניתן לראות את ה' ולפתוח בשירה, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".
בגאולה העתידה יש מעין 'שחזור' של יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. אפשר לומר ששיבת ציון בדורות האחרונים היא התחלה של יציאת מצרים, אבל קריעת ים-סוף עדיין לפנינו. גם אם באופן פיזי יצאנו מארצות נכר וחזרנו לארצנו הקדושה, עדיין מקנן בנו הפחד, השעבוד המנטלי לתרבות הגוים והחשש "מה יאמרו"... כך אנחנו מושכים איתנו את טומאת הגלות ומכניסים אותה לתוך ארץ ישראל, ח"ו. כמו אז, עלינו להשתחרר מהפחד המדומה, מהתלות במשעבדים השונים, ולהיות בני חורין אמיתיים, עבדי ה', "עַם זוּ גָּאָלְתָּ".
בספר התניא (פמ"ז) מבאר אדמו"ר הזקן את המשמעות הפנימית של יציאת מצרים בעבודת ה': "והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף... ליכלל ביחוד אור-אין-סוף ברוך הוא... ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד.... ולכן תקנו [לומר] פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דוקא". בקריאת-שמע בכל יום אנו חווים מחדש את יציאת מצרים, יוצאים ממאסר הגוף ומתאחדים עם ה' אחד.
אולם כשם שצריך להזכיר את יציאת מצרים, כך צריך להזכיר בפרט את קריעת ים-סוף, ולכן יש לומר שבכל יום אנו עוברים מחדש גם את הפעולה הרוחנית של קריעת ים-סוף. דבר זה נעשה במעבר מקריאת-שמע וברכותיה לתפלת עמידה, תפלת 'שמונה-עשרה'.
בקריאת-שמע צעקנו והכרזנו "ה' אחד", אבל העולם סביבנו עדיין מלא במפריעים, בטומאת היצר-הרע הרודף אחרינו ועדיין אנו מפחדים ממנו (ומוזהרים מפניו "ולא תתורו"). לכן בקריאת-שמע עדיין איננו מדברים אל ה', אלא מדברים על ה'. אבל כשאנו נעמדים לתפלת שמונה-עשרה – כבר באמירת "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" – ים-סוף נקרע לפנינו וכל האויבים טובעים במצולות. השירה שנאמרת מיד לאחר הקריעה, תוך-כדי גילוי שכינה מופלא, היא היא התפלה (וכן בגימטריא שירה = תפלה), שבה אנו מדברים עם ה', "שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו". עיקר המאמץ בתפלה הוא להפטר ממחשבות זרות – אם אנו עומדים כראוי בתפלה, המחשבות הזרות אכן "טבעו בים סוף" ואפשר לשכוח מהן לגמרי.
בקריאת-שמע עוצמים את העינים ממראה העולם-הזה – "חיזו דהאי עלמא", עלמא דשקרא המסתיר על אלוקות – שלא יבלבל אותנו. אבל בתפלת שמונה-עשרה נעלמו כל המִצְרים-מֵצַרים ואפשר לפתוח את העינים[2] ולראות אלוקות, כמו בקריעת ים-סוף, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה... וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הוי'" – כל הפחדים השליליים נעלמו ונותרה רק יראת ה' טהורה (ולכן אין להפסיק בתפלה כלל).
בלשון הקבלה, בקריאת-שמע אנו בעולם הבריאה (שבו יש התחלה למציאות של הרע), אבל בתפלה אנו עולים לעולם האצילות שכולו אלוקי וכולו טוב. כדי לעלות לעולם האצילות, צריך להקרע משהו בנפש, זוהי קריעת המסך המבדיל ('הפרסא') בין עולם האצילות לעולמות התחתונים, והוא הוא סוד קריעת ים סוף.
המאמר מתפרסם גם בבלוג של הרב, שם אפשר לקרוא את חלקו השני
צ 2 י"ט אדר תשע"ב 05:45 צ
שיויתי ה' לנגדי תמיד 1 י"ד שבט תשע"ב 00:02 שיויתי ה' לנגדי תמיד