פרשת וירא משלימה את פרשת לך-לך כזוג פרשות העוסקות באברהם אבינו (כאשר בפרשה הבאה ה'פוקוס' עובר ליצחק, למרות שאברהם עדיין חי). הפרשה מסתיימת בשיא עבודתו של אברהם עלי-אדמות – פרשת העקדה, החותמת את עשרת הנסיונות שנתנסה אברהם ועמד בכולם.
והנה כשם שתחילת דרכו של אברהם בפרשת לך-לך היתה בהליכה אל הארץ הלא נודעת, "לֶךְ לְךָ מארצך... אל הארץ אשר אראך", כך בעקדה מצווה אברהם בלשון דומה "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ". אכן, כל עניינו של אברהם הוא בהליכה שאינה נגמרת – מההליכה הראשונה אל הארץ, דרך "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", "קוּם הִתְהַלֵּךְ בָּאָרֶץ לְאָרְכָּהּ וּלְרָחְבָּהּ", "הִתְהַלֵּךְ לְפָנַי וֶהְיֵה תָמִים", ועד ההליכה האחרונה אל הר המוריה. אברהם הולך ומהלך ומתהלך, ללא הרף, וחז"ל אף מתארים את "פסיעותיו של אברהם אבינו" כצעדי ענק הגומאים מרחקים מבלי להתעייף.
כמובן ההליכה הזו אינה רק פעולה חיצונית אלא גם תנועה נפשית עמוקה של התקדמות מתמדת. אך השאלה היא, לאן באמת הולך אברהם אבינו? ובכלל, למה ללכת כל הזמן ולא לנוח קצת (כמו פרשת נח שלפני לך-לך)?
המפתח נמצא בפסוק "וַיִּסַּע אַבְרָם הָלוֹךְ וְנָסוֹעַ הַנֶּגְבָּה", לכיוון דרום. לפי הקבלה, צד דרום מייצג את מידת החסד והאהבה, כשם שבאופן פיזי הדרום הוא הצד המואר ביותר (ונקרא דרום מפני שהשמש נמצאת בגובהו, "דר ברום"), לעומת הצפון (החשוך) המייצג את מידת הגבורה, היראה והצמצום. אם כן, אברהם מתקדם כל הזמן במידתו, "חסד לאברהם", כל הזמן הוא מוסיף והולך באהבה וחסד, באהבת הבריות ובאהבת הבורא. בפרשה הקודמת דברנו על המעבר של אברהם מאמת לחסד, וכעת אנו רואים שכל ימיו הוא ממשיך להתקדם ולהגדיל את החסד, בכל יום הוא מגלה מחדש שאפשר להיות יותר 'ימני', יותר גומל חסדים, ופחות מצומצם.
בנוסף לחסד, ההליכה לדרום היא הליכה בכיוון האמונה. צד דרום נקרא בתורה גם צד ימין (ומכאן גם תימן, "נֶגְבָּה תֵימָנָה") – לעומת הצפון שנקרא שמאל (כמו בפרשת לך לך, "אשר משמאל לדמשק") – והמלה ימין קרובה למלה אמונה ומתחלפת איתה (כמו בפסוק "כִּי תַאֲמִינוּ וְכִי תַשְׂמְאִילוּ").
כשם שאברהם אבינו מצטיין בהליכה כך הוא מצטיין באמונה, "וְהֶאֱמִן בַּה' וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה". אברהם מכונה "ראש כל המאמינים", הוא מכונן את האמונה בה' ומלמד אותה לכל באי העולם. כמובן שההליכה היא ביטוי של האמונה, רק המאמין הגדול יכול ללכת אל הלא-נודע, יכול ללכת לעקוד את בנו. אך בנוסף, ההליכה היא גם כיוון (וקטור) של התקדמות באמונה. אמונתו של אברהם אינה עומדת במקום אחד, אלא מתקדמת, רבה והולכת, אינה דומה האמונה של אתמול לאמונה של היום וזו של היום לזו של מחר. אין סוף לאמונה.
שתי משמעויות אלו של הימין – החסד והאמונה – קשורות כמובן זו בזו. כהמחשה לזה נזכיר את דמותו של הלל הזקן – איש חסד ללא גבול, "מתלמידיו של אהרן, אוהב את הבריות", ענוותן וסבלן שאף אחד לא יכול לערער את מאור-הפנים שלו, וגם מאמין גדול הבוטח בה' שיזמן מזונותיו דבר יום ביומו, "ברוך ה' יום יום" (ראה ביצה טז, א).
אם האמונה היא צד הימין, מהו צד השמאל? איננו עוסקים כאן בשמאל השלילי, אלא בצד השמאל של הקדושה, ולכן מתאים למקם בצד השמאלי של האמונה את השכל. כמו שהדין המגביל נמצא משמאל לחסד השופע, כך השכל הקובע גבולות ותחומים נמצא משמאל לאמונה המתפשטת.
ואם הזכרנו קודם את הלל הזקן, איש החסד והאמונה, הרי במקביל אליו נמצא בן-זוגו, שמאי הזקן, המחזיק יותר במידת הדין והוא גם איש השכל החריף, ככתוב בגמרא שבית שמאי היו יותר 'מחודדים' מבית הלל (ובכל זאת הלכה כבית הלל מפני שהם "נוחין ועלובין"), הלל מימין ושמאי משמאל.
נחזור לאברהם אבינו, ויצא לנו שאברהם הולך כל הזמן מהשכל אל האמונה. שלא נטעה, אברהם עצמו עובד הרבה מאד עם השכל, במיוחד כך מתוארת ראשית דרכו כמי שחוקר בשכלו ומגיע להכרה בבורא העולם, ובלשונו היפה של הרמב"ם "התחיל לשוטט בדעתו והוא קטן, ולחשב ביום ובלילה... ולבו משוטט ומבין עד שהשיג דרך האמת והבין קו הצדק מדעתו הנכונה וידע שיש שם אלו-ה אחד" (הלכות עבודה זרה א, ג). השכל הוא המדריך את אברהם להגיע לאמונה, ובכל זאת האמונה עצמה כבר אינה שכל. כמה שיהיה שכל האדם עמוק ורחב, תמיד תהיה בו הגבלה (כמו בלוגיקה הכי בסיסית, החותכת ומגבילה), ואילו האמונה אינה מוגבלת כלל, היא נוגעת בעצם הדבר (ובמושגי הקבלה, האמונה היא בכתר שמעל הראש, מעל לכל הכוחות המודעים). כמה שאברהם משיג בדעתו הנכונה, משכיל ויודע את ה', הרי הוא מטפס ועולה למעלה מהחכמה שלו-עצמו, גבוה מעל גבוה, ואוחז באמונה. כאילו משליך לאחור את הידיעה, מתוך הכרה שכל מה שאני יודע אני עדיין לא יודע, ומעל כל הידיעה אני מאמין באמונה פשוטה ותמימה.
ושוב נשים לב שאין זה רק מעשה חד-פעמי, אלא תהליך של הליכה מתמדת, מהשכל אל האמונה. שהרי אברהם אינו מתעצל והוא משקיע את שכלו ודעתו בהבנה, עד שבכל יום נפתחים לפניו אופקים חדשים של ידיעה. היום הוא יודע את ה' יותר ממה שידע אתמול. ממילא, היום יש לו 'שמאל' חדש שצריך לפנות ממנו ימינה – לעלות ממה שהיום נתפס בשכל אל האמונה שמעל השכל הזה, וכן הלאה, "הלוך ונסוע" משכל לאמונה, לשכל חדש ולאמונה חדשה. כאמור, השמאל כאן אינו רע, הוא טוב מאד והוא נצרך, אבל העיקר הוא להגיע לימין-המאמין.
והנה מגיע המסע האחרון של אברהם, בדרך אל הר המוריה. בפשטות, זהו שיא-השיאים של האמונה, ללכת ימינה עד הסוף. הרי השכל אינו מצליח להבין ולהכיל מה שהולך כאן: לקחת את הבן האהוב, שכל כך ציפינו לו, שבו כל התקוות וכל העתיד, שהוא-הוא התגשמות ההבטחה האלוקית לאברהם להיות ל"גוי גדול" – ולהעלות אותו לעולה! כיצד הציווי הזה אינו סותר את הבטחת "ביצחק יקרא לך זרע"? וכיצד הוא אינו סותר את הדרך החינוכית שמלמד אברהם את כולם? אין הסבר! רק אמונה. כך מבואר בחסידות שכל נסיון הוא נסיון באמונה, ובמיוחד נסיון העקדה – האם יצליח אברהם להאמין למרות הכל.
לכאורה, אברהם מצליח סוף סוף לנצח את כל השמאל ולהגיע אל הימין האמיתי, לעלות אל פסגת האמונה הטהורה. אבל משהו כאן לא מתאים! בקבלה מבואר שעקדת יצחק אינה נצחון הימין על השמאל, אלא איחוד השמאל בימין, "לאכללא שמאלא בימינא" – שכן יצחק הוא "בקו השמאל", ומידתו מדת היראה, "פחד יצחק", ובסופו של דבר אברהם אינו שוחט את יצחק, חלילה, "אל תשלח ידך אל הנער", אלא רק מעלה ועוקד אותו, כאשר העקדה פירושה קשירה וחיבור של אברהם ויצחק שניהם יחדו. מה משמעות הדבר?
מתברר שהדרך לעקדה היא הליכה במשמעות חדשה ממה שידענו עד כאן. בדרך כלל, אנו מבינים שכדי ללכת למקום מסוים, אנו מתרחקים מהמקום הקודם. כך, בכל פעם שאברהם הולך "הנגבה", לצד ימין, הוא מתרחק מהשמאל. בכל צעד נוסף לכיוון האמונה-הימין, הוא בהכרח עוזב ומשליך לאחור, במידה מסוימת, את השכל-השמאל. אבל זוהי מדרגה נמוכה יחסית של הליכה, המתאימה למצב של 'קטנוּת'. במדרגה העליונה, במצב של 'גדלוּת', הולכים לעבר היעד מבלי לעזוב את המקום הקודם! הולכים למקום החדש יחד עם המקום הקודם, וכך מחברים יחד את שני המקומות.
אם כן, זו משמעות העקדה: אברהם הולך והולך לצד ימין, עד שהוא מגלה ששם בפסגה, "על המזבח ממעל לעצים", נמצא יצחק בנו השייך לצד השמאל! "אל תשלח ידך אל הנער" – אל תחשוב שהתכלית היא שהימין ישחט את השמאל ויגבר עליו, אלא יתחבר עם השמאל ויגיע איתו יחד אל המקום שבו מתאחדים הימין והשמאל.
ובתרגום למושגי השכל והאמונה: עכשיו אנו מבינים שלא רק עולים כל הזמן מהשכל אל האמונה, אלא שהאמונה הכי גבוהה היא זו שהשכל (זה המגביל ומנתח) כלול ממש בתוכה, השמאל בתוך הימין. בתוך האמונה התמימה בדרגתה הגבוהה ביותר נמצא גם השכל עצמו, שכל המשתעשע באמונה ומעמיק בה עוד ועוד.
בהשלמת התהליך הזה אנו מגלים לבסוף שיצחק-השמאל נמצא מעל אברהם-הימין! אברהם מעלה את יצחק על המזבח, ויצחק הופך ל"עולה תמימה" (עד שבפסוקים לא כתוב בכלל שהוא יורד מעל המזבח!).
כלומר, אברהם מגלה שהשרש של יצחק בנו גבוה עוד יותר ממנו עצמו, כי השמאל שכלול בתוך הימין הוא החידוש האמיתי, והוא המביא שמחה וצחוק עד בלי די, כשמו של יצחק-ישחק המביא צחוק לעולם. ואף שיצחק הוא במידת הדין והיראה, "פחד יצחק" – אך דוקא בגלל זה ממנו יוצאים השמחה והשעשועים הכי גדולים. הפחד עצמו יצחק! וכן מבואר בקבלה שיצחק הוא הדמות המשיחית העתידית, יצחק צוחק ומשיח ישמח (ואם תרצו, יצחק הוא שצוחק אחרון).
מתוך שיעור לנשים י"ג מרחשון תשע"ג
עריכה: יוסף פלאי
יוני 1 י"ח חשון תשע"ג 23:04 יוני