לפרוש מהאתון - על היניקה האסורה מהממסד

במאבקנו בממסד "אין כחנו אלא בפינו" – אין אנו נוקטים באלימות חלילה, אלא עוסקים רק באמירה בהירה של האמת. אכן, כאשר מתמכרים לטובות הנאה, שוב אין כח בפה כנגד מקור ההנאה, ולא ניתן לפעול כנגדו ללא אלימות. לכן, כדי לשמור את כח הפה, עלינו להיזהר שלא לקבל טובות הנאה מן הממסד בו אנו נאבקים.

בפרשתנו, התורה מספרת לנו כיצד נענה בלעם, הנביא הרשע, לקריאתו של בלק מלך מואב, ויצא עם שרי מואב בדרכו לקלל את ישראל.

בלעם יצא לדרך נגד רצון ה', ועל כן מלאך וחרב שלופה בידו עיכב אותו בדרכו. מלאך זה לא נגלה לבלעם, אלא לאתונו בלבד, ומשום כך היא נטתה מהדרך, לחצה את רגלו של בלעם אל הקיר,ולבסוף רבצה תחתיה. בלעם, בכעסו, אמר לאתונו: "לו יש חרב בידי כי עתה הרגתיך". על כך מביא רש"י מדברי חז"ל: "גנות גדולה היה לו דבר זה בעיני השרים [– שרי מואב], זה הולך להרוג אומה שלימה בפיו, ולאתון זו צריך לכלי זיין?!".

מדברי רש"י עולה שאלה פשוטה: בלעם אכן היה נביא, ובאמת היה בכחו לקלל (עד שאנו לומדים כי אלמלא, באופן על-טבעי, לא זעם הקב"ה בכל אותם ימים על ישראל, היה בלעם מסוגל לגלות את רגע הזעם של ה' על ישראל ולהצליח בקללתו באות ורגע, ח"ו). ואם כן, מדוע באמת נזקק בלעם לחרב כדי להרוג את אתונו, ולא הרג אותה במוצא פיו?

התשובה לדבר נעוצה בטיב היחסים בין בלעם לאתונו: מדברי האתון אל בלעם לומדים חז"ל כי בלעם חטא במשכב בהמה עם האתון (ואף שניסה לכפור בכך באזני השרים, באה האתון והכלימה אותו בדבריה). מתברר כי מכיון שבלעם היה 'מכור' לאתונו – הוא שכב עימה, והיא שימשה עבורו מקור תענוג (שפל ומגונה) – שוב לא היה בפיו כל כח רוחני כלפיה. השעבוד הנהנתני של בלעם לאתונו, הפך אותו משועבד רוחנית כלפיה – במצב זה יכול היה בלעם להפעיל אלימות פיסית כלפי האתון, אך לא לפעול כנגדה מעמדת שליטה של "מדבר" הפועל על המציאות בכח פיו.

יתר על כן, ברגע שבלעם איבד את הכח שבפיו כלפי האתון, הוא בעצם מסר לה את כח הפה –האתון, שבדרך כלל מצטיינת בכח פיזי בלבד, החלה לפתע לדבר.

מהדברים עולה מסר גדול גם עבורנו, בימינו אלה: כאשר אנו נאבקים בממסד הקיים בארץ, מתוך הכרה כי דרכו שליליתו מסוכנת, עלינו לדעת כי "אין כחנו אלא בפינו". אין אנו רוצים חלילה לפנות בחרב כנגד אנשי הממסד, כי הלא אנשים אחים אנחנו, ומלחמה פיזית בין יהודים היא איומה, נוראה ואסורה.

חלילה לנו מ'להרוג' את הממסד בחרב. עלינו לשנות מן השרש את התפיסה הציבורית, וכך למוטט את המשטר הקיים, המנוגד בתכלית לדרך התורה, ולהקים ממסד חדש – שינוי שכזה יכול וצריך להיעשות רק בכח הדיבור האמיתי והבהיר של אמת התורה.

אמנם, תנאי ראשון לכך שכח הדיבור יוכל לפעול הוא שחרור מהשעבוד הנהנתני לממסד. בלשון חריפה: מי ש'שוכב' עם הממסד – מאבד את הכח להשפיע עליו בדיבור. בדבקות רוחנית ה'מפלרטטת' עם "הרוח הציונית", בהנאה זנותית בכל גילוי שלהכרה וכבוד מהמערכת המנוכרת לתורה, ובטובת הנאה גשמית של קבלת תקציבים (המשמשים כדמי "לא יחרץ" על שפיכות הדמים המתחוללת בארץ) – אנו מפסידים את כח הדיבור שלנו, ואף מוסרים אותו ל'אתון' עצמה (שמרשה לעצמה לדבר בשם הצדק והמוסר, הרחוקים מהתנהגותה הכוחנית כרחוק מזרח ממערב). על מנת להשפיע בכח דבורנו על המצב בארץ – ודווקא בכך למנוע כל גילוי של אלימות, ח"ו – עלינו להפסיק 'לשכב עם האתון'!

[מתוך הספר "קומי אורי"]