רק לאחר קריעת ים סוף השתחררנו מפחד הרדיפה, ואנו יכולים לומר בפה מלא את השירה-תפלה. וכך בכל יום בתפילת שחרית.

זכרון יציאת מצרים מלוה את כל חיינו כיהודים, כמו שנאמר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" – ומכאן נקבע בהלכה שמצוה להזכיר יציאת מצרים פעמיים בכל יום, בבקר ובערב. בנוסף להזכרה הכללית, נפסק בהלכה שיש להזכיר בפרט את מכת-בכורות ואת קריעת ים-סוף (שו"ע אדה"ז סו, יב) – מכת-בכורות היא נקודת הראשית של היציאה ממצרים, בחצות הלילה של ט"ו בניסן, כאשר "נגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקב"ה וגאלם", וקריעת ים-סוף היא השלמת היציאה ממצרים.

שחרור מפחד הרדיפה

עד קריעת ים סוף, היציאה ממצרים לא הושלמה. אמנם באופן פיזי יצאנו מהגלות, אבל בפנימיות הגלות עדיין לא יצאה מאיתנו. בני ישראל יצאו "ביד רמה", אבל עדיין הם מפחדים מהמצרים הרודפים אחריהם, "וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל ה'". כל עוד אנו מסתכלים לאחור, עוד לא השתחררנו לגמרי מטומאת הקליפה והסטרא-אחרא. רק כאשר נקרע הים, המצרים טבעו ואנו עברנו, רק אז השתחררנו סופית מהפרנויה ("הפרעת הרדיפה") שדבקה בנו, ורק אז ניתן לראות את ה' ולפתוח בשירה, "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ".

בגאולה העתידה יש מעין 'שחזור' של יציאת מצרים וקריעת ים-סוף. כך אפשר לומר ששיבת ציון בדורות האחרונים היא התחלה של יציאת מצרים, אבל קריעת ים-סוף עדיין לפנינו! גם אם באופן פיזי יצאנו מארצות נכר וחזרנו לארצנו הקדושה, עדיין מקנן בנו הפחד, השעבוד המנטלי לתרבות הגוים והחשש "מה יאמרו"... כך אנחנו מושכים איתנו את טומאת הגלות ומכניסים אותה לתוך ארץ ישראל, ח"ו. כמו אז, גם היום עלינו להשתחרר מהפחד המדומה, מהתלות במשעבדים השונים, ולהיות בני חורין אמיתיים, עבדי ה', "עַם זוּ גָּאָלְתָּ".

 יציאת מצרים בעבודת הנפש

בספר התניא (פמ"ז) מבאר אדמו"ר הזקן את המשמעות הפנימית של יציאת מצרים בעבודת ה': "והנה בכל דור ודור וכל יום ויום חייב אדם לראות עצמו כאילו הוא יצא היום ממצרים. והיא יציאת נפש האלהית ממאסר הגוף... ליכלל ביחוד אור-אין-סוף ברוך הוא... ובפרט בקבלת מלכות שמים בקריאת שמע, שבה מקבל וממשיך עליו יחודו יתברך בפירוש באמרו ה' אלהינו ה' אחד.... ולכן תקנו [לומר] פרשת יציאת מצרים בשעת קריאת שמע דוקא".

אם כן, בכל יום בקריאת-שמע, אנו חווים מחדש את יציאת מצרים, יוצאים ממאסר הגוף ומתאחדים עם ה' אחד.

אולם כשם שצריך להזכיר את יציאת מצרים, כך צריך להזכיר בפרט את קריעת ים-סוף, ולכן יש לומר שבכל יום אנו עוברים מחדש גם את הפעולה הרוחנית של קריעת ים-סוף. דבר זה נעשה במעבר מקריאת-שמע וברכותיה לתפלת עמידה, תפלת 'שמונה-עשרה'.

בקריאת-שמע צעקנו והכרזנו "ה' אחד", אבל העולם סביבנו עדיין מלא במפריעים, בטומאת היצר-הרע הרודף אחרינו ועדיין אנו מפחדים ממנו (ומוזהרים מפניו "ולא תתורו"). לכן בקריאת-שמע עדיין איננו מדברים אל ה', אלא מדברים על ה'. אבל כשאנו נעמדים לתפלת שמונה-עשרה – כבר באמירת "ה' שְׂפָתַי תִּפְתָּח" – ים-סוף נקרע לפנינו וכל האויבים טובעים במצולות. השירה שנאמרת מיד לאחר הקריעה, תוך-כדי גילוי שכינה מופלא, היא היא התְפִלָּה (כמו שבגימטריא שירה = תפלה), שבה אנו מדברים עם ה', "שבתפלה צריך לראות את עצמו כעומד לפני המלך ומדבר עמו". עיקר המאמץ בתפלה הוא להפטר ממחשבות זרות – אם אנו עומדים כראוי בתפלה, המחשבות הזרות אכן "טבעו בים סוף" ואפשר לשכוח מהן לגמרי.

בקריאת-שמע עוצמים את העינים ממראה העולם-הזה – "חיזו דהאי עלמא", עלמא דשקרא המסתיר על אלוקות – שלא יבלבל אותנו. אבל בתפלת שמונה-עשרה נעלמו כל המִצְרים-מֵצַרים ואפשר לפתוח את העינים ולראות אלוקות, כמו בקריעת ים-סוף, "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה... וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת הוי'" – כל הפחדים השליליים נעלמו ונותרה רק יראת ה' טהורה (ולכן אין להפסיק בתפלה כלל).

בלשון הקבלה, בקריאת-שמע אנו בעולם הבריאה (שבו יש התחלה למציאות של הרע), אבל בתפלה אנו עולים לעולם האצילות שכולו אלוקי וכולו טוב. כדי לעלות לעולם האצילות, צריך להקרע משהו בנפש, זוהי קריעת המסך המבדיל ('הפרסא') בין עולם האצילות לעולמות התחתונים, והוא הוא סוד קריעת ים סוף.

מתפלת לחש לחזרת הש"ץ

והנה אם נדייק נראה שקריעת ים-סוף ושירת הים הם שני שלבים שכל אחד קובע ברכה לעצמו: א. קריעת הים, ישראל עוברים בתוכו וטביעת המצרים. ב. לאחר שישראל ראו את המצרים מתים על שפת הים ואז פתחו ואמרו שירה. עד לאותו רגע, ישראל טרם האמינו לגמרי שאכן ניצלו מהמצרים, ורק כעת השתחררו סופית מכל רושם של פחד ופרנויה (כמו שהרבי מסביר בפירוש שאלו שתי דרגות שונות).

בהתאם לכך, נחלק גם את תפלת עמידה לשניים: תחילה תפלת לחש ואחר-כך חזרת הש"ץ בקול רם. האר"י הקדוש מסביר שבתפלת לחש עדיין אנו נזהרים מן 'החיצונים' ולכן אסור להשמיע קול (בדומה לקריאת-שמע שבה צריך לעצום את העינים), אבל בחזרת הש"ץ אין עוד פחד מהחיצונים כלל וכלל, ולכן מתפללים בקול רם.

תפלת לחש מקבילה לחוויה של קריעת ים-סוף, כאשר עדיין נותר רושם כלשהו ממציאות האויב. אבל חזרת הש"ץ היא כנגד שירת הים עצמה, לאחר השחרור הסופי. ואכן, שירת הים היא דוגמה מובהקת בתורה לתפלה בציבור ובקול רם, כאשר משה רבינו משמש כשליח-ציבור וכל ישראל עונים אחריו, "שהיו ישראל עונין שירה אחריו של משה על כל דבר ודבר כקוראין את הלל".

כשישראל עברו בתוך הים, עדיין לא היה ניכר שכולם ציבור אחד ממש. חוויית הנס היתה יותר אישית. כמו בתפלת לחש, שגם כשמתפללים בצבור הרי כל אחד עומד בתפלה באופן אישי לגמרי. חז"ל אף אומרים שים-סוף נקרע לשנים-עשר גזרים, לכל שבט השביל שלו, כמו נוסחי התפלה השונים המכוונים כנגד ה'שער' המיוחד לכל שבט (כפי שמסביר האר"י). אולם בשירת הים שרו כולם יחד, ציבור גדול של ששים ריבוא, "כולנו כאחד" ממש [גם הנשים היו שותפות לשירה, וגם אצלן היתה "שליחת צבור" – היא מרים הנביאה – אלא שהנשים ניגנו גם בתופים כדי שהגברים לא ישמעו את קולן].

מעובד ע"י יוסף פלאי

מתוך שיעור ז' שבט תשע"ב