- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
ככל שהלכה והעמיקה מלחמת "חרבות ברזל", העסיקה את החברה הישראלית מילה אחת מרכזית: הקונספציה. בתחילה חיפשנו אותה בכשלי המודיעין, לאחר מכן בעיוורון המבצעי ובשאננות המערכתית. אלא שלאט לאט, בזכות עבודת נמלים של כמה גופי מחקר שהחלו לקלף את השכבות, התגלתה אמת עמוקה ומטרידה הרבה יותר: במובנים רבים יותר משהקונספציה הייתה ביטחונית היא הייתה מוסרית.
קיימת נטייה לפטור מסמכים ערכיים כמו "רוח צה"ל" או "הקוד האתי" כטקסטים תיאורטיים, ארכאיים, כאלה שתלויים בתוך מסגרת פלסטיק מצהיבה במסדרונות בה"ד 1 ואיש אינו באמת קורא. אך המציאות, מתברר, הפוכה לחלוטין. המסמך הזה הוא לא פחות מ"מערכת ההפעלה" היסודית ביותר של צה"ל. הוא זה שקבע את כללי העבודה, שרטט את גבולות הגזרה האסורים והמותרים, וירד עד לרזולוציות הלחימה הקטנות ביותר של חייל בשטח – האם ללחוץ על ההדק כשהמון מסתער על הגדר או להסס. אך יותר מכל, כך הלך והתברר - מערכת ההפעלה הזו הכתיבה את ההכרעות האסטרטגיות העליונות ביותר של המטכ"ל.
למעשה, ייתכן שדווקא כאן, באותן שורות המנוסחות בקפידה משפטית-פילוסופית, טמון ההסבר לפער העצום והמתסכל שליווה את ישראל במשך שנות דור: הפער שבין דרג מדיני נבחר שדורש להכריע ולנצח, לבין צבא שמתקשה לספק את הסחורה כיוון שהוא פועל תחת כבלים של קוד אתי שמתייחס למלחמה כאל פעילות שיטור משפטית.
ואז במלחמה הנוכחית קרה דבר מפתיע: השטח התעורר. לראשונה, הדרג הלוחם של קציני השדה, המילואימניקים והחיילים הפשוטים, הבקיע את הכבלים של אותו קוד אתי. אל מול הרוע המוחלט שהתפרץ ב-7 באוקטובר, השכל הישר והרוח הטבעית של הלוחמים בשטח בעטו במערכת ההפעלה הישנה שקרסה אל תוך עצמה.
המצב החדש שבו החל תהליך ההפנמה שהקוד האתי שהפעיל את צה"ל לאורך שנים ארוכות כבר לא יכול להמשיך להתקיים, הביא את אנשי תורת המדינה להבין שבית המדרש חייב לנסח חלופה.
הרב קובי יקיר והרב יאיר קרטמן הקדישו את השנתיים האחרונות, לפירוק והרכבה מחדש של הקוד המוסרי של צה"ל, והוציאו לאחרונה את המסמך המקיף "משיב הרוח לצה"ל".
הרב יאיר קרטמן מחזיר אותנו אל תחילת שנות התשעים, לתקופה שבה עוצבה מערכת ההפעלה הזו. במקרה או שלא, גם הוא נוסד בתקופת אוסלו:
"הרמטכ״ל דאז, אהוד ברק, רוצה להקים ולייסד בצה״ל איזשהו מסמך עקרונות, והוא פונה לפרופסור אסא כשר על מנת לייצר מסמך שמייצר עקרונות אתיים למלחמה. ב-94' המסמך הזה נחשף... הוא הפך את צה"ל מ'צבא ההגנה לישראל' ל'צבא ההגנה לאדם'. מלאומיות, הוא שם את האדם במרכז."
ההחלטה לשים את ה"אדם" (האינדיבידואל) במרכז לא הייתה מקרית. קרטמן משתף בסיפור מכונן שסיפר פרופ' אסא כשר עצמו, הממחיש עד כמה המסמך הישראלי היה חריג וקיצוני, אפילו ביחס לצבאות מערביים אחרים שאינם מתמודדים עם איומים קיומיים: "אסא כשר מתאר שהוא שומע הרצאה מרמטכ״ל צבא דנמרק. והרמטכ״ל הזה מתאר את תהליך חיבור קוד אתי לצבא דנמרק... הוא אומר: זה הערכים של מדינת דנמרק ואלה הערכים של צבא דנמרק. אחרי ההרצאה ניגש אסא כשר לרמטכ״ל הדני ואומר לו: 'תקשיב, כשדיברת על הערכים של מדינת דנמרק, היה שם במקום מאוד מאוד מרכזי ערך חיי אדם. אבל בערכים של צבא דנמרק לא מופיע חיי אדם. בוא תסביר, לאיפה זה נעלם?' ואז אומר לו הרמטכ״ל: 'אני רמטכ״ל, אני איש צבא, צבא צריך לנצח ולהרוג אנשים. אם מכניסים חיי אדם, החיילים שלי לא יילחמו טוב'.
"ואת כל הסיפור הזה הוא מספר כשהוא אומר 'למרות זאת, אני ברוח צה״ל הכנסתי את ערך חיי אדם כערך מרכזי מכונן, ואני גאה על כך'. בלשון פשוטה, הקוד היחידי בעולם המערבי שיש בו חיי אדם כערך מכונן, זה רוח צה״ל."
הצבת חיי האדם (הפרטי, ללא הבחנה לאומית) כערך עליון, דחקה הצידה ערכים צבאיים יסודיים אחרים. הבולט שבהם היה המושג הפשוט והבסיסי ביותר של כל צבא באשר הוא: הניצחון.
כאשר בוחנים את גלגוליו של המסמך, מגלים נתון מדהים. בגרסאותיו הראשונות, ערך הניצחון כלל לא הופיע. הרב קרטמן והרב קובי יקיר מתארים את העימות הסוריאליסטי שהתחולל כאשר הדרג הצבאי הבכיר דרש להכניס את המילה הזו למסמך, מול הפילוסופים שניסחו אותו. קרטמן מביא את עדותו של פרופ' אבי שגיא (שהיה דמות מרכזית בעדכון הקוד):
"אבי שגיא מתאר כיצד שאול מופז דורש ממנו להכניס את הניצחון כערך וכדי להוריד אותו אומר לו שגיא: 'טוב, נכניס לך ניצחון'. והם כותבים סעיף קטן: 'עמידה במשימה וחתירה לניצחון'. לאחר מכן מספר אבי שגיא בפודקאסט בנושא: 'עבדנו עליו'. כי בעצם, אם אתה קורא את הסעיף, אתה מבין שמה הכוונה ניצחון? לעמוד במשימה שנתן לך המפקד. אין את ההבנה הכללית שאני צריך להכריע אותו".
הרב יקיר מחדד את התפיסה שעומדת מאחורי המהלך הזה, תפיסה שרואה בצבא סוג של כוח שיטור זמני ולא כלי הכרעה לאומי: "אבי שגיא אומר בריש גלי ש'כשממשלת ישראל מדברת על ניצחון, היא חורגת מגבולות המוסר'. הוא בעצם בא ואומר: אנחנו מגדירים שהייעוד היחיד של צה״ל הוא להסיר איום מיידי קונקרטי. ברגע שהסרת את האיום הזה, אין לך יכולת בתוך הארגון הזה, צה"ל, לפעול'. בלשון שלו 'ניצחון' זה מושג שלקוח ממשחקי פינג פונג וכדורסל ולא ממלחמה".
אחת השאלות המסקרנות ביותר שעולות מהמהפך הערכי שעבר צה"ל היא כיצד מסמך פילוסופי, שנוסח באקדמיה ואינו בעל תוקף משפטי או חוקתי, הצליח לשעבד אליו צבא שלם ולעצב את החשיבה של דורות של מפקדים?
התשובה, מתברר, טמונה בתהליך הטמעה שיטתי וארוך שנים. בהתחלה, המערכת הצבאית המחוספסת לא ממש ידעה איך לאכול את הניירות של אסא כשר. קצינים קרביים לא הבינו מה הקשר בינם לבין פילוסופיה של המוסר. הרב קרטמן משתף באנקדוטה הממחישה את הפער של אותם ימים:
"בתחילת הדרך של הקוד האתי הייתה בדיחה בפו״ם (המכללה לפיקוד ומטה). קצינים היו אומרים: 'מה זה הקוד? זה הקוד של אתי' וצוחקים על זה. ההבנה שרעיונות מעצבים בסופו של דבר את המדיניות בשטח, לא הייתה ברורה להם בכלל. הם אמרו לעצמם – 'אנחנו לוחמים, לא מתפלפלים', והניחו שמדובר במסמך שיישאר תלוי על הקיר."
אלא שמנסחי הקוד והדרג הבכיר שדחף אותו הבינו היטב שרעיונות מעצבים מציאות דרך מערכות חינוך. לאט לאט, החל הקוד האתי לחלחל אל עמוד השדרה של הצבא.
"בפועל, המערכת הצבאית היא מערכת חינוכית," מסביר קרטמן. "ולכן, דרך סדרות חינוך שחיילים עוברים, ותחקירים ערכיים שכל מפקד נדרש לעשות לאחר מבצע – המסמך הוטמע. נבנתה מערכת שלמה שמתחקרת ומוודאת את הטמעת הערכים הללו בלחימה, מהחייל בקצה וכמובן בדרגות הבכירות. זה תהליך שלקח שנים."
ההישג הגדול ביותר של מובילי "רוח צה"ל" היה הפיכתו דה-פקטו למסמך משפטי מחייב, וזאת מבלי שהכנסת נדרשה לחוקק או לאשר אותו. המסמך פשוט נשאב לתוך המערכת. הרב קובי יקיר מציג נתון מטריד שמדגים את העוצמה שצבר הקוד:
"אתה צריך לדעת שחייל שמתנהל בצורה מסוימת בשטח, יכול ממש להישפט על כך שהוא לא עמד בהגדרות של 'רוח צה״ל', ששמות את ערך חיי האדם במרכז. כשבחנו את ההשפעה של הקוד... ראינו שזה חלחל עמוק גם לתוך מערכת השיפוט הצבאית. אסא כשר בעצמו התגאה בזמן ההפגנות נגד הרפורמה המשפטית ואמר: 'דיברתי עם הרצי הלוי, והרמטכ״ל אמר לי – כל פקודה היא על פי רוח צה״ל'."
ההצלחה הזו מעוררת השתאות גם בקרב אנשי "תורת המדינה". הם מבינים שהשמאל יצר כאן מודל פעולה מבריק שאפשר וצריך ללמוד ממנו:
"הצד האחר למד את השיטה: לקחת מסמך שאינו מחייב, ולהתייחס אליו כאל מסמך מחייב – בלי לעבור דרך המנגנונים הדמוקרטיים והשלטוניים," מציין קרטמן. "בימין תמיד מרגישים צורך לחוקק כל דבר, אבל בשמאל זה עובד דרך קיבוע של הנחות יסוד. אנחנו אומרים את אותו הדבר: יש לנו עקרונות ברורים מתוך התורה, אנחנו מניחים אותם על השולחן מתוך אמונה שזו האמת, ואותה אנחנו צריכים לחלחל פנימה."
האבסורד הגדול ביותר במערכת ההפעלה הצה"לית מתגלה כאשר מעמידים את "רוח צה"ל" מול מסמך יסוד אחר של הצבא: "עקרונות המלחמה". מסמך זה, המהווה את התורה המקצועית והמבצעית של צה"ל, דורש מהמפקדים לפעול לאור עקרונות צבאיים קלאסיים של יוזמה, התקפיות, תחבולה והכרעה מוחצת של האויב. אלא שבפועל, נוצרה בתוך הצבא מציאות מנוגדת ומשתקת: כשישנה התנגשות בין המסמכים – בין התורה המקצועית שדורשת להשמיד את האויב, לבין הקוד האתי שדורש להכיל ולרסן מחשש לפגיעה באזרחים – המסמך המוסרי, הלא-מחייב משפטית, הוא שגובר ומשתק את הפעולה המבצעית.
כך מצאו עצמם מפקדי צה"ל קרועים בין מסמך שמלמד אותם איך לנצח, לבין מסמך שמלמד אותם שמוסרי יותר לא ליזום. כפי שציטט הרב יקיר את האלוף רומן גופמן: "מי שנלחם רק מלחמת אין ברירה, לעולם לא יוזם. ומי שלא יוזם – לא יודע לעשות מלחמה".
התפיסה הזו, שמתייחסת למלחמה כאל אירוע פלילי נקודתי, מסבירה את המחדל על גדרות הרצועה רגע לפני ה-7 באוקטובר. "גילינו שהוראות הפתיחה באש בפרימטר השתנו בעקבות פסיקות משפטיות", אומר יקיר. "בעוד שצה"ל ראה בהפגנות על הגדר לחימה לכל דבר, המשפטנים התעקשו שמדובר באירוע פלילי גרידא, ויש לטפל בו בהתאם".
אנשי תורת המדינה מזכירים כיצד כמעט כל רמטכ"ל סיפר סיפור שאמור היה להיתפס כמוסר זוועתי - החל מהסיפור הידוע של בני גנץ על כך שסיכן את חיילי גולני כדי לא לפגוע באזרחים; גדי איזנקוט שהודה כי נמנע בעבר מחיסול נסראללה משום שהיה מחויב להזהיר את סביבתו האזרחית קודם לכן; והרמטכ"ל אביב כוכבי שסיפר לגנרל אמריקאי כיצד חייליו פורצים קירות עם פטישים בג'נין כדי לא לפגוע באוכלוסיה, והסביר לו כי "עם שרביט ערכים קשה מאוד להילחם". הגנרל האמריקאי שהציע פשוט "לשטח את האזור", הסתכל עליו כמשוגע.
כדי להמחיש את גודל השינוי מביא קרטמן את מבצע הביפרים: "מייקל וולצר בעצמו תקף במאמר את המבצע הזה. לטענתו, מאחר שתקפנו מחבלים בלבוש אזרחי שלא עסקו באותו רגע בפעילות עוינת, מדובר במעשה שפסול מבחינה אתית. אם צה"ל היה ממשיך להיצמד לדוקטרינה הזו – הפעולות המשמעותיות והיוזמתיות ביותר של המלחמה הנוכחית פשוט היו נשללות".
ההתפכחות הכואבת של ה-7 באוקטובר הובילה גופי מחקר מחוץ לצבא להבנה ש"מערכת ההפעלה" הערכית של צה"ל קרסה, וכי יש לנסח לה אלטרנטיבה מעשית. במכון "תורת המדינה", ההחלטה לצלול לעובי הקורה התקבלה כבר בימיה הראשונים של המלחמה, לנוכח עדויות מצמררות מהשטח.
הרב יקיר משחזר את נקודת המפנה - הראיון של אותו מפקד טנק בגבול עזה, שסיפר כיצד נמנע מירי על ההמון המסתער משום ש"רובם היו לא חמושים", ורצה להישאר "מוסרי". "אמרנו לעצמנו: רגע, יש פה תקלה!", אומר יקיר. "זו לא רק קונספציה ביטחונית או חוסר התרעה, אלא קריסה של מערכת המושגים. איך קורה שמפקד טנק עם כוח אש אדיר לא יורה? הבנו שחייבים להגדיר מחדש איך אמור להיראות 'רוח צה״ל'".
מכון "תורת המדינה" אינו הקול היחיד בזירה שמבקש לתקן את המעוות. הרב יקיר מונה יוזמות חלופיות שכבר הוצגו בוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בהן ההצעה של הרב אורי שרקי והאלוף (במיל') עוזי דיין, וכן הצעתו של ד"ר רונן שובל ממכון "ארגמן".
אך למרות המטרה המשותפת, ב"תורת המדינה" מקפידים לשרטט קו ברור המבחין בינם לבין גישות המגיעות מ"הימין השמרני". הרב קרטמן מחדד את ההבדל התפיסתי העמוק: "השמרנות נותנת לגיטימציה למסורת ככלי תרבותי, משמר וחיובי. אבל אנחנו לא מחזירים את המסורת רק כ'מעגל תרבותי' – אלא כליבה עצמה. אנחנו לא ימין שמרני, אנחנו אנשים של תורה וגאולה. ברגע שאתה מחזיר את אלוקים למשוואה וקובע ש'ה' מתהלך בתוך המחנה', זה משפיע ישירות על כל היבט מוסרי בלחימה".
תהליך המחקר ליצירת האלטרנטיבה, שזכתה לשם "משיב הרוח לצה"ל", ארך כשנתיים. מדובר בעבודת בית מדרש שפירקה את הקוד הקיים שורה אחר שורה, בהשתתפות חוקרים מהציונות הדתית, חרדים, ואף חילונים שחיפשו מוסר מוחלט.
"היתרון שלנו ברור", מסכם הרב יקיר את התהליך. "אנחנו מגיעים עם אמת של 3,000 שנה, מול הגדרות בנות 30 שנה. ההגדרות שלהם יהיו עוד אפיזודה היסטורית שתחלוף, בזמן שהאמת של התורה והעם שלנו – שפורצת עכשיו באופן טבעי מהלוחמים בשטח – היא זו שתישאר".
לאחר מלאכת הפירוק של הקוד האתי הישן, הגיע שלב ההרכבה. המסמך החדש, "משיב הרוח לצה"ל", מציע היפוך תפיסתי כמעט בכל סעיף וסעיף שמגדיר את אופן הפעלת הכוח של צבא ההגנה לישראל. להלן העקרונות המרכזיים שמציגים הרב יקיר והרב קרטמן, המשנים את חוקי המשחק מיסודם:
1. מעבר מ"אין ברירה" ליוזמה והתקפיות
הדוקטרינה הישראלית קידשה במשך שנים את המושג "מלחמת אין ברירה" – הצבא יוצא לפעולה רק כשהסכין מונחת על הצוואר. החלופה מציעה לשנות את עילת היציאה למלחמה, ולהכניס את המושג "מלחמת מצווה".
הרב קובי יקיר מסביר את ההבדל התהומי: "צה"ל חינך את עצמו לצאת רק ל'מלחמות אין ברירה'. המשמעות היא שאתה לא יוזם ולא מקדים תרופה למכה; אתה פועל רק כשהשופל העזתי כבר פורץ את הגדר. הגדרות התורה, לעומת זאת, שונות לחלוטין. מלחמת המצווה הראשונה היא 'עזרת ישראל מיד צר' – ברגע שיהודים מותקפים רק בשל היותם יהודים, כל ישראל מחויבים להיחלץ להגנתם באופן אקטיבי, מבלי לחכות שהסכין תונח על הצוואר".
יקיר מזהה את ניצני השינוי הזה קורמים עור וגידים ממש בימים אלו, במערכה מול איראן: "40 שנה זה לא קרה. פתאום יצאנו מהקונספציה של צבא שלא נלחם מלחמות יזומות".
2. ריבונות על ארץ ישראל כעילת לחימה
אחד החידושים המטלטלים (אך הטבעיים, לשיטת המנסחים) במסמך, הוא הגדרת ההגנה על ארץ ישראל – ולא רק על חיי אדם – כסיבה מספקת להפעלת כוח צבאי משמעותי.
הרב יקיר מצטט מתוך המסמך החדש את אחד מסעיפי היסוד: "ארץ ישראל: צה״ל יממש את הריבונות היהודית בארץ ישראל כקיום חובתו של עם ישראל כלפי ארצו המובטחת."
הרב יאיר קרטמן מתרגם את הפילוסופיה הזו לפרקטיקה צבאית בשטח. לדבריו, אובדן הריבונות חייב להפוך לשיקול מבצעי, גם כשאין סכנת חיים מיידית: "עצם הפגיעה בריבונות ישראל צריכה להוות עילה להפעלת כוח. נחזור למקרה של הטנקיסט שלא ירה: אם התפיסה שלך מבוססת רק על הגנת חיי אדם, אתה עלול להתלבט ולומר שהעזתים שחוצים את הגדר לא בהכרח מסכנים אותך אישית באותו רגע. אך אם נקודת המוצא היא שעליך להגן על הריבונות היהודית – עצם פריצת הגבול והפרת הריבונות הן עילה מובהקת להפעלת כוח, וההתלבטות האתית המעוותת פשוט נעלמת".
3. האויב כקולקטיב: עת מלחמה ועת שלום
זהו אולי קו פרשת המים המשמעותי ביותר במסמך: המעבר מתפיסת המלחמה כ"אירוע פלילי" של חיפוש עבריינים בפינצטה, לתפיסה של מלחמה לאומית נגד קולקטיב.
הרב יקיר מגייס לעניין את שלמה המלך, שלימד כי "עת מלחמה ועת שלום", ובמלחמה יש גם "עת להרוג".
"בשגרה חלים כללים כמו 'לא תרצח' ודיני רודף", הוא מסביר. "אם מישהו תוקף אותך ברחוב, אתה מנטרל אותו במינימום הכוח הנדרש. אבל מלחמה אינה אסופת אירועי שיטור ודיני רודף; היא מעבירה אותנו למערכת מושגים קולקטיבית של 'ארדוף אויביי ואשיגם'. ההתייחסות למלחמה במושגים של שגרה פלילית היא בלבול מוחלט".
כך הסעיף הזה מנוסח: "'האויב כקולקטיב': כל אדם משתייך לקולקטיב. המלחמה היא מערכה קולקטיבית וכוללת לוחמים ואזרחים. אזרחי האויב שאינם תומכים בלחימה, אינם המטרה עצמה, אך הימצאותם באזור לחימה לא תהווה מניעה להכרעת האויב."
4. הגדרת רסן יהודי: מ"טוהר הנשק" ל"לא תשחית"
כדי למנוע את הפיכת הלחימה למרחץ דמים חסר רסן, המסמך אינו מוותר על גבולות מוסריים. אולם, בניגוד למושג "טוהר הנשק" שנתפס ככזה שמסרס את עצם היכולת לירות – מציעים ב"תורת המדינה" את המושג ההלכתי "לא תשחית".
הרב יקיר מסביר את האיזון העדין שבין הכרעה מוחצת לשמירה על צלם אנוש ומשמעת:
"המושג 'טוהר הנשק' כבר זוהם והפך למכבסת מילים שבעצם אוסרת על הפעלת כוח", קובע יקיר. במקומו, מציג המסמך את הערך 'לא תשחית': 'יחד עם השימוש בכוח ללא רחמים על האויב, ככל הנדרש על מנת להגיע לניצחון, החייל יימנע מהשחתה ואכזריות כלפיו כשאלו אינן נצרכות'.
"המטרה אינה התעללות," הוא מדגיש. "אנו נדרשים לעשות את כל מה שנחוץ כדי לנצח ולהכריע את האויב, אך מתוך משמעת צבאית קפדנית. אנחנו לא פלנגות ולא מיליציות, יש פקודות וסדר. המטרה היא פשוט להשיב לצבא את ההגדרות היסודיות והבריאות שאבדו לו, ולקחת אותן קומה אחת קדימה".
המשמעות של שינוי "רוח צה"ל" אינה מסתכמת רק בהחלפת מילים במסמך רשמי, אלא מהווה הנדסה מחדש של ה-DNA הצבאי. להשלכות של מהלך כזה יש פוטנציאל לאחות שני שסעים עמוקים בחברה הישראלית: משבר האמון מול הפיקוד הבכיר, והפילוג סביב סוגיית גיוס החרדים.
במהלך חודשי המלחמה, נוצר לא פעם נתק כואב בין הלוחמים בשטח שפעלו מתוך תודעת ניצחון וצדקת הדרך, לבין דרגי הפיקוד העליונים, שנתפסו לעיתים כמי שעדיין כבולים באזיקי המוסר הישן והמסרס. אימוץ של קוד אתי שצומח מתוך הרוח הבריאה של הלוחמים, כזה שקורא להכרעת הרע ולהגנה על הקולקטיב הלאומי, עשוי להיות המפתח להחזרת האמון האבוד בין השטח למטכ"ל.
אך הבשורה הדרמטית לא פחות נוגעת לציבור החרדי. מאחורי שאלת הגיוס עומדת לא רק סוגיית לימוד התורה כערך אלא גם התנגשות מוסרית לעולם המוסר שאליו כפוף צה"ל. הרב קרטמן נזכר ברגע סמלי: "בהפגנה גדולה של הציבור החרדי כנגד הגיוס, הונף שלט שעליו נכתב פשוט: 'דורשים צבא יהודי'. יש אגפים בתוך הציבור הזה שאומרים במפורש – אם אנחנו באים, אנחנו רוצים לבוא עם סט הערכים שלנו".
הרב קובי יקיר מחדד שהוויכוח האמיתי אינו מסתכם בשאלות של פקודת השילוב הראוי או כשרות המזון, אלא במוסר הלחימה שניסחו אסא כשר ואבי שגיא: "אחד הוויכוחים הקשים שיש לנו איתם יושב על הטענה: 'שמע, אני לא מוכן לסכן את הנפש שלי על פקודות כאלה'. וזו טענה אמיתית. איך אתה יוצא לקרב עם מערכת ערכים שגורמת לבחורי ישראל ליפול בקרב, ולא על פי מוסר של אמת? הדרישה לצבא יהודי היא לא רק שמירת שבת וקדושת המחנה, אלא השאלה איך המפקד שומר על החיילים שלו".
המסמך החדש, אם כן, מוצע לא רק ככלי טקטי, אלא כגשר היסטורי. קרטמן מספר כיצד איש ההגות טל קופל הגיע לוועדת החוץ והביטחון של הכנסת, הניף את מסמך "תורת המדינה" מול הח"כים החרדים וקרא להם: "תקראו מה כתוב פה, תדרשו את זה – ותבואו לצבא".
למרות העבודה המקיפה שעשו, אנשי "תורת המדינה" אינם משלים את עצמם שהמסמך יאומץ מחר בבוקר כפקודת מטכ"ל. הם רואים בעבודתם הצעת פתיחה הכרחית לתהליך ריפוי ארוך. התיקון הגדול ביותר, לתפיסתם, הוא עצם הפקעת המונופול על המוסר מידי קבוצה אליטיסטית סגורה, והחזרתו לדיון בציבור הרחב.
"בניגוד לאופן שבו אהוד ברק עשה זאת, אנחנו חושבים שעם ישראל כולו צריך להיות שותף לעיצוב רוח צה״ל. מדובר בעולם ערכי, ובעולם הערכי לא רק אנשי צבא מבינים, אלא העם היהודי כולו. לכן אנחנו מניחים את החלופה על שולחן הדיונים הציבורי".
החזון שמציגים הרב יקיר והרב קרטמן ברור: בניין הכוח הצבאי של ישראל חייב להישען על תורת ישראל ומסורתה, שממנה ניתן לדלות את העוצמה הנדרשת להכרעה. "המלחמות שלנו לא נגמרות, והאתגרים הבאים כבר ממתינים באופק, מלבנון ועד איראן. השאלה הגדולה היא איזו רוח תנשב במפרשים של הלוחמים שייצאו לקרב הבא, ואיזו "מערכת הפעלה" תוביל אותם – כזו שמתנצלת על עצם קיומה, או כזו ששואבת את עוצמתה מנצח ישראל".
