הקרב על הקוד האתי: ארבעה מונולוגים על "רוח צה"ל"

מוסא פלד: "תוריד את השלט הזה, תשים אותו מאחורי השיחים"

מוסא פלד, תא"ל במיל', מ"פ צנחנים בששת הימים ומח"ט שריון לשעבר, המשרת בצה"ל מזה 63 שנים, לא מדבר במונחים אקדמיים. הפרספקטיבה שלו מגיעה מהשטח, מההגה של מוביל הטנקים שעליו הוא נוהג במילואים מתחילת המלחמה הנוכחית, ומשיחות עם מח"טים ומפקדי אוגדות בגובה העיניים. עבור פלד, הקרב על התודעה הצה"לית לא התחיל ב-7 באוקטובר, אלא הרבה קודם. הוא מצביע על נקודת שבר ברורה: הסכמי אוסלו.

"מאותו רגע שרבין זכרו לברכה הטיל על הצבא להוביל את המשאים ומתנים עם הפלסטינים, זה גרם בצבא פנצ'ר גדול", קובע פלד בנחרצות. הוא מתאר מציאות סכיזופרנית שנוצרה מאז: "בבוקר הצבא נלחם עם הפלסטינים כאנשי טרור, בערב הוא דיבר איתם כאנשי שלום. איך בכלל אי אפשר להתבלבל מהדבר הזה? הצבא התבלבל".

הבלבול הזה, לשיטתו של פלד, הוליד שפה חדשה ומסוכנת. הוא קורא לזה "מכבסת המילים".

"מכבסת המילים של עצימות נמוכה והכלה וכל מיני... איפוק זה כוח... כל מיני מושגים שבצבא אי אפשר לקבל אותם", הוא אומר בכאב. הוא נזכר ברגע אחד סמלי בכניסה לאחת האוגדות, שם התנוסס שלט גדול של "רוח צה"ל". פלד ניגש למפקד האוגדה ושאל אותו ישירות: "איך זה מסתדר פה הדבר הזה? משהו לא סביר פה". כשהמפקד שאל מה לעשות, פלד השיב: "תוריד את זה. תשים את זה באיזה מקום אחרי השיחים. שיעמוד באוגדה אבל אחרי השיחים".

אבל הדוגמה הכואבת ביותר של פלד מגיעה מגדוד 77, הגדוד עליו פיקד בעבר. הוא מספר על מ"מ שלחם בשבת בעוטף עזה, שהתראיין וסיפר על "ארמדות" של פלסטינים שנכנסו מעזה בגל השני והשלישי כדי לבזוז את היישובים. "הוא נשאל: 'למה לא יריתם?' - 'כי אסור לנו. אסור לנו, זה לא מוסרי. עוד היינו מוסריים'".

עבור פלד, הרגע הזה שבו חייל מפחד לירות בבוזזים שפולשים למדינה מחשש למוסריות המעשה, הוא ההוכחה שהקוד האתי הנוכחי פשט את הרגל. "מדינה שנמצאת כל היום, בכל השנים, לאורך כל ההיסטוריה שלה, ברדיפה, תחושה של לסלק אותנו מכאן, רוצים לזרוק אותנו לים, רוצים לרצוח אותנו, אנחנו עסוקים במושגים האלה של מכבסת מילים", הוא אומר, ודורש שינוי מיידי: "רוח צה"ל חייבת להתעדכן, חייבת להשתנות. ערכי לחימה, ערכי צבא, הם ערכי נצח".

הרב יגאל לוינשטין: "מחקו את ערך הלאום תמורת ערכי זכויות" 

אם מוסא פלד מדבר מהשטח, הרב יגאל לוינשטין צולל אל השורשים האידיאולוגיים. הוא מגיע לדיון הזה טעון, אחרי שתיקה ארוכה שגזר על עצמו בתחילת המלחמה "כדי לא להחליש את רוח הלוחמים". אבל כעת, כשהוא מנתח את הקוד האתי, הוא מסמן את הבעיה לא בניסוחים המשפטיים, אלא באנשים שכתבו אותם.

"הנקודה העיקרית שאני מזהה זה לא מה כתוב, אלא מי כותב. הכל מתחיל מהשקפת עולם", פותח לוינשטין ומיד מסמן את המטרה: מחברי הקוד האתי, פרופ' אסא כשר ופרופ' אבי שגיא.

לטענתו, השניים ביצעו הפיכה שקטה בערכי היסוד של הצבא: "אסא כשר ופרופסור אבי שגיא מחקו את ערך הלאום מהלקסיקון והחליפו אותו בזכויות אדם".

התוצאה, לפי לוינשטין, היא אובדן מוחלט של צדקת הדרך. "אין פה מלחמה ערכית צודקת בין רוצחים לנרצחים, בין טובים לרעים, זה נמחק", הוא אומר. במקום זה, הוא מתאר עיוות מוסרי שבו "בעולם הפרוגרסיבי, שהעולם הערכי הוא החלש תמיד צודק, אז חובת ההגנה על הפלסטינים הוא מוטל על צה"ל". לשיטתו, הבעיה חמורה אף יותר: "זה ההעדפה של חיי הפלסטינים על חיילי צה"ל במובן הכי חמור ומסוכן".

לוינשטין שולף דפים ומקריא ציטוטים של פרופ' כשר כדי להוכיח את טענתו שהמונח "ניצחון" הפך למילה גסה בעיני מחברי הקוד. הוא מצטט את כשר שאמר כי המושג ניצחון מוחלט הוא "בכלל קשקוש מצוץ מן האצבע", ומוסיף עוד ציטוט ששומט את הלסת: "המילה ניצחון שאינה ניצחון מוחלט, גם אותה אני רוצה למחוק - בלשון הילדים יש ניצחון רק במשחק כדורגל".

"מי שניסח את הקוד האתי של צה"ל זה האיש הזה", מתריע לוינשטין. הוא טוען שהקוד הנוכחי מוחק את הזהות הלאומית ודוחה את תפיסת "ארבעה אנשים בטנק" שמניעים אותם רק סכנה משותפת. "בשביל לחרף את הנפש אתה צריך הזדהות מוחלטת עם העם ועם הערכים שלו", הוא מתעקש.

בסיום דבריו, לוינשטין מבקש לחזור לפשטות הברורה של פעם, זו שבה לא התנצלו על הכוח. "יש פה טובים ורעים", הוא מסכם, "צריך לחזור ולהגיד: כן, עזית הכלבה הצנחנית, אני גדלתי עליה, שמה אף אחד לא היה מבולבל מי הטובים ומי הרעים".

מפקד צוות צלפים במילואים: "הבניין לא נפל, הלוחמים כן"

אחרי התיאוריות והאידיאולוגיות, עמיחי קדרון מפקד צוות צלפים במילואים בקרב בג'נין ב"חומת מגן", מניח על השולחן את המחיר. הוא לא מדבר על סעיפים ועל ניסוחים, אלא על חברים לנשק שלא חזרו. הוא חוזר אל הקרב המפורסם והמדמם ביותר של מבצע "חומת מגן", הקרב במחנה הפליטים ג'נין.

"במבצע חומת מגן הייתי מפקד של צוות צלפים במילואים, במסייעת של גדוד 7020 חטיבה 5", משחזר קדרון. הוא לוקח את המאזינים אל "בוקר התשיעי לרביעי 2002", הרגע שבו הכוח שלו נקלע למארב קטלני. "במארב הזה, שהתפתח אחר כך לקרב גבורה של חילוץ, נהרגו 13 מפקדים ולוחמים ונפצעו רבים אחרים".

אבל הסיפור של קדרון הוא לא על הקרב עצמו, אלא על מה שקרה יום קודם – ההחלטה שיכלה למנוע את האסון. הוא מספר כיצד ביום שלפני, בשעה 15:30, הם קיבלו פקודה לתפוס מחסות לקראת הגעת "יעף של חיל האוויר, של מטוסי קרב", שנועד "למוטט מתחם בתים" שבו התבצר הגרעין הקשה של המחבלים.

ואז הגיע השינוי. המטוסים היו כבר באוויר, אבל ברגע האחרון, כך מתאר קדרון, "הרמטכ"ל מקבל החלטה לסובב אותם ושבמקום התקפה של מטוסי קרב, יתקפו את הבניין במסקר"ים, מסוקי קרב, באמצעות טילים".

הסיבה? קדרון אומר זאת בבירור: "כדי להימנע מפגיעה בבלתי מעורבים".

התוצאה בשטח הייתה הרסנית. "התוצאה של זה היא שהבניין לא נופל והמחבלים לא נפגעים", הוא אומר. למחרת בבוקר, אותם מחבלים ששרדו את התקיפה המרוסנת, הרגו 13 לוחמים.

קדרון מביא הוכחה נוספת לכך שכוח דורסני מציל חיים, משני הצדדים. הוא מתאר כיצד הקרב הוכרע בסופו של דבר רק כשהפסיקו את הגישה הכירורגית: "הקרב בחומת מגן בג'נין הוכרע למחרת, כשהכניסו עוד חמישה דיניינים (דחפורי D9) לתוך המחנה... אחרי שני הבתים הראשונים כל המחבלים שנשארו נכנעו".

המסקנה של קדרון חד משמעית: הניסיון להיות "זהירים ומתחשבים" הוביל לאסון, וגם לא מנע את הנזק התדמיתי. "בסופו של דבר האויב יציג אותנו כרוצחים אכזריים", הוא אומר, ומזכיר את עלילת הדם של הסרט 'ג'נין ג'נין'. לשיטתו, הפרשנות הנוכחית של רוח צה"ל יוצרת "מתח מובנה" בין הדבקות במשימה לבין שמירה על חיי אדם, פרשנות ש"בסופו של דבר מובילה לאותו ריסון ובסופו של דבר לתוצאות כואבות מאוד".

הרב קובי יקיר: החלופה האתית-יהודית כאן

אם קודמיו דיברו על הבעיה, הרב קובי יקיר ראש ביהמ"ד תורת המדינה, הגיע לוועדה עם הצעת פתרון. הוא הציג בוועדה את הספר 'משיב הרוח לצה"ל', חלופה יהודית למסמך רוח צה"ל. ספר שיוצא עכשיו לאור, בעקבות עבודה מאומצת של קבוצת חוקרים במכון תורת המדינה במהלך המלחמה.

עבורו, הקרב הוא על הזהות הבסיסית ביותר של הצבא. "המסמך הזה, מסמך רוח צה''ל, הוא תעודת הזהות הערכית של צה''ל. ככה הוא מגדיר את עצמו", פותח יקיר. הוא דורש לחבר את הצבא מחדש להיסטוריה הצבאית היהודית, לאברהם אבינו, יהושע בן נון החשמונאים ובר כוכבא, ולערכי המוסר היהודי במלחמה. לדבריו, צבא נלחם מתוך זהות לאומית וערכית ברורה": "אני לא מכיר מוטיבציה אחרת, של מישהו לצאת מהבית, למסור את הנפש, אם אין לו עם ואין לו ארץ".

יקיר מציג את "החלופה היהודית" של תורת המדינה, שבה ערך הניצחון הוא לא מילה גסה אלא ערך יסוד. "על פי החלופה היהודית הניצחון הוא אחד מערכי היסוד של צה''ל", הוא קובע, ומצטט את דוד המלך: "ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". הוא תוקף בחריפות את סולם הערכים הנוכחי: "היעד הוא ניצחון והכרעה, לא רק הגנה נקודתית כרגע על אויב בטווח מידי. יש הבחנה בין טובים לרעים... יש ישראל ויש אויב".

הוא פנה בדבריו לנציגי צה"ל שהגיעו לוועדה, והציע להעמיד את הידע שנצבר בתורת המדינה במהלך המחקר, לטובת תהליך עדכון מסמך רוח צה"ל. צה"ל כצבא העם חייב לאמץ את הערכים של נצח ישראל. אנחנו שמים את החלופה היהודית על שולחן הדיונים הציבורי, כביטוי לרוח העם היהודי.

יקיר מסיים במסר נוקב לגבי הקוד המוסרי הקיים, שלטענתו מעדיף את חיי האויב על חיי חיילינו: "לבוא ולהגיד לנו שלסכן חיילי צה''ל בשביל החיים של האויב זה מוסר - זה אנטי מוסרי בעליל... זה לזבוח קורבנות אדם, ואנחנו חפצים בחיים". לדבריו, שינוי רוח צה"ל הוא גם המפתח לגיוס החרדים: "היכולת שלנו לגייס גם את אחינו החרדים... היא תלויה... בזה שהם ירגישו בבית, שהם יוכלו להזדהות עם הערכים".