מתוכחה לברכה • לקראת שבת לפרשת ויחי

גם שלשת השבטים שזוכים לתוכחה כלולים בברכה. דווקא בתוכחה, שבאה מתוך אהבה, גנוזה הברכה העליונה

לאחר פתיחה שכזו, הבן הרביעי, יהודה, חושש מה הוא עומד 'לחטוף' (ויש לו על מה לחטוף), כמו שמפרש רש"י: "לפי שהוכיח את הראשונים בקנטורים התחיל יהודה לסוג לאחוריו וקראו יעקב בדברי רצוי, יהודה לא אתה כמותם" – ומשמע: עד כאן תוכחה ומכאן ברכה.

ובכל זאת, חז"ל מלמדים שבאמת כל שנים-עשר השבטים התברכו. כך עולה מהפסוק החותם את הברכות, "כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם", וכמו שמפרש רש"י: "יכול שלא ברך לראובן שמעון ולוי? תלמוד לומר 'ויברך אותם' כולם במשמע". אך מהי באמת הברכה שזכו לה ראובן שמעון ולוי?

אפשר אולי לפרש שמלבד התוכחה הכתובה בפירוש, הוסיף יעקב ברכה נסתרת לשלשת השבטים הראשונים, ברכה שאיננו יודעים מהי. אבל פירוש זה נראה דחוק, ויותר מסתבר שכוונת רש"י שכל הברכות כתובות כאן לפנינו! עלינו רק לדעת כיצד לקרוא "בין השורות" ולמצוא את הברכה בתוך הפרשה עצמה[1].

ברכה בתוך התוכחה

ההסבר הוא שבתוך התוכחה עצמה גנוזה הברכה. ראשית, המניע הפנימי של תוכחה נכונה הוא אהבה רבה. כך הדבר אצל אב אוהב וכך הדבר אצל הקב"ה המוכיח אותנו מאהבה, "כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה' יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה" – "שהתוכחה היא סימן האהבה"[2]. אב האוהב את בנו יודע שלטובת הבן עליו להוכיח אותו, לחנך ולתקן, ונמצא שהתוכחה היא הלבוש החיצוני של האהבה, "טוֹבָה תּוֹכַחַת מְגֻלָּה מֵאַהֲבָה מְסֻתָּרֶת"[3] – דהיינו שהתוכחת המגולה באה מתוך אהבה מסותרת ("מאהבה" מתפרש "מתוך אהבה"), והרמז: תוכחה עולה בגימטריא תוך אהבה. לעומת זאת, אב שאינו מוכיח את בנו כלל פוגע ממש בנפשו, כמו דברי הבקורת בנביא על דוד המלך שלא הוכיח את בנו אדוניה[4].

ויותר בעומק, מבואר בחסידות שיש שתי מדרגות של ברכה: יש ברכה רגילה, היכולה להתגלות בפועל במציאות. ויש ברכה סמויה המתחבאת בתוך תוכחה. הברכה הסמויה מגיעה ממדרגה גבוהה יותר ודווקא משום כך היא אינה יכולה להתגלות בפועל בתור ברכה, לעת עתה. כך כאשר הקב"ה מביא על האדם יסורים, עליו לקבל אותם בשמחה, מתוך הבנה שזוהי השפעה ממקור עליון, מ"עלמא דאתכסיא", שאינה יכולה כעת להתגלות בעולם בתור ברכה, אך באמת היסורים עצמם הם קירבת ה', "אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ"[5]. בהחלט לא קל לעכל את זה כאשר אתה הוא המיוסר, אך לפחות במבט מהצד אנו מבינים שהתוכחה עצמה היא ברכה, כמו אב שאומר: אני כל כך אוהב את הילד השובב הזה אבל אני חייב עכשיו לגעור בו (ואולי גם לתת פאץ'...), גערה שהיא עצמה ברכה הממתיקה את הדינים.

ובדרך רמז: תוכחה ברכה עולה בגימטריא 666 – שלש פעמים ברך, כנגד שלשה לשונות של ברכה בפסוק החותם את הברכות שהובא קודם "וַיְבָרֶךְ... כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ". גם שלשת הפעלים באותו פסוק, דִּבֶּר וַיְבָרֶךְ בֵּרַךְ עולים 666 – ברך ברך ברך. ללמדנו שהכל ברכה[6].

יהודה, דן ואשר – ראשי המבורכים

והנה בספר הזהר הקדוש[7] נאמר:

רבי יהודה ורבי יוסי היו יושבים יום אחד על פתח העיר לוד. אמר רבי יוסי לרבי יהודה, זה שראינו שיעקב ברך את בניו, ממה שכתוב "ויברך אותם", אבל היכן היא הברכה שלהם? אמר לו, הכל אלו ברכות שברך אותם, כגון "יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ", "דָּן יָדִין עַמּוֹ", "מֵאָשֵׁר שְׁמֵנָה לַחְמוֹ", וכן כולם...

בהמשך מוסבר בספר הזהר מהי הברכה הגדולה בדברי יעקב לראובן, וכן לשמעון ולוי, כמו שהוסבר שהברכה נמצאת בתוך דברי התוכחה עצמם, אם רק נדע לקרוא נכון את הפסוקים. אולם צריך להבין מדוע בחר ר' יהודה דוקא בשלשה שבטים אלו – יהודה, דן ואשר – כדי להמחיש שהכל ברכות? והרי גם לשבטים אחרים נאמרו ברכות מופלגות!

ניתן להסביר זאת בפשטות לפי החלוקה של השבטים באבני החשן. החשן היה מורכב מארבעה טורים (שורות) שבכל אחד שלש אבנים-טובות, כאשר ההקבלה לשבטים היא לפי הסדר הבא (לפי הפירוש המקובל)[8]: הטור הראשון "אֹדֶם פִּטְדָה וּבָרֶקֶת" כנגד ראובן, שמעון ולוי; הטור השני "נֹפֶךְ סַפִּיר וְיַהֲלֹם" כנגד יהודה, יששכר וזבולון; הטור השלישי "לֶשֶׁם שְׁבוֹ וְאַחְלָמָה" – כנגד דן, נפתלי וגד; והטור הרביעי "תַּרְשִׁישׁ שֹׁהַם וְיָשְׁפֶה" כנגד אשר, יוסף ובנימין. ההיגיון בסדר הזה הוא לפי ארבע האמהות: תחילה בני לאה לפי סדר הולדתם, אחריהם בני השפחות לפי סדר הולדתם, ולבסוף בני רחל שנולדו אחרונים[9].

נתבונן בציור החשן ונגלה בקלות מה המשותף ליהודה, דן ואשר – המיקום שלהם בראש טור באבני החשן: יהודה פותח את הטור השני, דן פותח את הטור השלישי ואשר פותח את הטור הרביעי והאחרון. לכן בחר ר' יהודה את שלשת השבטים הללו כדוגמא מייצגת של ברכות השבטים כולם. כמובן, בטור הראשון של אבני החשן אין דוגמא של ברכה, שהרי זהו הטור של שלשת השבטים הראשונים שלא התברכו בפירוש, ראובן שמעון ולוי.

הברכה הנסתרת באצילות

ההקבלה הזו לאבני החשן חוזרת ומלמדת על המשמעות העמוקה של הברכה והתוכחה. בספרי הקבלה מבואר שארבעת הטורים בחשן מכוונים בהתאמה כנגד ארבעת העולמות היסודיים: עולם האצילות, עולם הבריאה, עולם היצירה, ועולם העשיה (ובראשי התבות: אבי"ע).

לפי זה, הטור העליון של החשן – ובו שלשת השבטים, ראובן, שמעון ולוי – הוא הטור של עולם האצילות. כעת נוכל להבין יותר מדוע שבטים אלו לא התברכו בפירוש. עולם האצילות הוא עולם אלוקי שכולו טוב, אבל דווקא משום כך כולו נסתר מאיתנו. אותם השבטים השייכים לעולם האצילות, מלאים ורוויים ברכה בשרשם העליון, אבל כאשר הם יורדים להופיע בעולם-הזה, הברכה בהכרח מתעלמת ונסתרת בתוך התוכחה. רק בשלשת העולמות התחתונים, בריאה יצירה עשיה (בי"ע), שייכת ברכה גלויה: ברכה גלויה ליהודה הנמצא בראש עולם הבריאה, לדן הנמצא בראש עולם היצירה, ולאשר בראש עולם העשיה.

כמובן, התכלית היא שהברכה תהפוך לברכה גלויה, ולא יהיה צורך להסתיר אותה בלבוש של תוכחה. אך התכלית הזו תושלם רק בקץ הגאולה – אותו קץ שביקש יעקב אבינו לגלות לבניו, "הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים", "בקש לגלות את הקץ ונסתלקה ממנו שכינה והתחיל אומר דברים אחרים" (רש"י). אילו היה יעקב מגלה את הקץ, לא היה צורך להוכיח את שלשת הבנים הגדולים, אבל כיון שהסתלקה השכינה והקץ נעלם, חזרנו למצב הנוכחי שבו אי-אפשר לגלות את הברכה של אותן נשמות מעולם האצילות. ובכל זאת, החתימה היא שכולם מבורכים, "איש אשר כברכתו ברך אותם", ברכה סמויה לראובן שמעון ולוי, וברכה גלויה לכל השאר.

מתוך שיעור ז' טבת תשע"ב

ערך: יוסף פלאי