מתקדמים ביחד – בדרך לחידוש הברית

אי אפשר לחזור אחורה

בסדרת המאמרים האחרונה עסקנו ברעיון של חידוש הברית בין עם ישראל לקב"ה, ובשאיפה לכונן מדינה יהודית שתאפשר לעם ישראל לחיות חיים ציבוריים של תורה ומצוות. במאמר הנוכחי אני רוצה להעמיק במושג "מתקדמים ביחד" שטבע הרב יצחק גינזבורג ביחס לציבור החילוני. כדי לענות לשאלה - מה היא בכלל אותה ברית שרוצים לחדש

לכאורה התשובה פשוטה. במשך דורות עם ישראל חי מתוך מחויבות לתורה ולמצוות, עד שבאו ההשכלה, החילוניות והציונות, וחלקים גדולים ממנו התרחקו מהתורה. אם כך, כל מה שנדרש הוא להחזיר את הגלגל לאחור, לקרוא ליהודים לשוב בתשובה ולחזור לחיים היהודיים שהתקיימו לפני השבר.

בעולם החילוני תפיסה זו מכונה בארסיות "פונדמנטליזם" - מושג שנועד להכניס לסל אחד ביטויים רבים של השאיפה לחזור ליסודות הדת המקוריים. לעומת, העולם הצר של אותם חוקרים שטחיים, התפיסה היהודית מגדירה את מושג התשובה, לא רק כחזרה לנקודת המוצא, אלא להתבוננות בהשגחה הפרטית שבגללה נועד האדם לעבור דרך החטא, הריחוק או המצב המשובש.

זה כמובן נכון פי כמה וכמה ביחס לתשובה הציבורית וחידוש הברית. מאתיים השנים האחרונות אינן סוגריים בהיסטוריה היהודית שאפשר פשוט למחוק. החילוניות לא רק הרחיקה יהודים מקיום תורה ומצוות, אלא גם שינתה מן היסוד את החברה היהודית, לטוב ולמוטב.

התפיסה אותה הציג הרב גינזבורג תחת הכותרת "מתקדמים ביחד" להבנתי, יוצאת מתוך נקודת הנחה שהריחוק, החילוניות והעובדה שכיום רוב העם אינו שומר תורה ומצוות עדיין, זה חלק מההשגחה הפרטית של "נורא עלילה על בני אדם" כחלק מההנהגה של הקב"ה כדי לתקן את הברית ואת הקשר שבין עם ישראל לבורא.

להצליח להפריד בין העולם הדתי לתורה

במשך דורות ארוכים התקיימו החיים היהודיים בתוך מסגרת חברתית אחת. התורה והמצוות היו כרוכות יחד עם מנהגים, מוסכמות חברתיות, מבני סמכות וצורות חיים שהתפתחו במשך מאות שנים. למבנים הללו היה תפקיד עצום בשמירת התורה ועם ישראל בגלות. אבל כאשר התורה וצורת החיים של החברה הדתית כרוכות זו בזו, קל מאוד לטשטש את ההבדל ביניהן. לחשוב שכל מה שמקובל בחברה הדתית הוא בהכרח רצון ה', ושכל ביקורת על המציאות הקיימת היא ממילא ביקורת על התורה. 

ההשכלה, החילוניות ובהמשך הציונות מרדה במערכת הזו, ופרקה עול, את המחירים של הפרת הברית אנחנו מרגישים עד היום. אבל דווקא הפירוק הזה יצר אפשרות חדשה לבירור: מה מתוך צורת החיים שהכרנו הוא דבר ה' עצמו, ומה הוא הדרך שבה בני אדם ניסו להגשים אותו במציאות מסוימת?

הדרך שבה מציע הרב גינזבורג לפנות לעולם החילוני, היא בדרך של "מתקדמים ביחד" - מתוך הבנה שאנחנו זקוקים אחד לשני גם ברוחניות. העובדה שאני שומר תורה ומצוות אינה הופכת את כל המעשים, ההרגלים והמוסכמות החברתיות שלי לדבר ה'. גם החברה הדתית צריכה לעמוד מול התורה ולשאול מה הקב"ה רוצה ממנה. בבסיס הרעיון דומה למה שתיאר הרב קוק במאמר הדור, יש הבדלים שלא אתייחס להם פה, אבל הרעיון המרכזי הוא להפוך את זה לתנועת חיפוש משותפת. שהופכת את העולם הדתי ממערכת חוקית מאובנת, לתנועה אל.

במילים אחרות, לא מדובר רק בנכונות להקשיב ליהודי החילוני כדי לקרב אותו לתורה. מדובר בהבנה שייתכן שדווקא משום שהוא גדל מחוץ למסגרות ולמוסכמות של העולם הדתי, הוא יכול להצביע על שאלות שאנחנו כבר לא יודעים לשאול. השאלות הללו אינן מחייבות אותנו לקבל את התשובות שלו, אבל הן יכולות להחזיר אותנו אל התורה כדי לחפש בה תשובות עמוקות יותר. כך גם העולם הדתי מפסיק לראות בעצמו את נקודת הסיום שאליה כולם צריכים להגיע, והופך להיות חלק מתנועה משותפת של בקשת דבר ה'.

ישנם דוגמאות רבות. החברה הדתית יצרה קהילה חזקה ומחויבות הדדית, אבל לעיתים התקשתה לתת מקום ליחיד. החילוניות העצימה את חירות הפרט, לעיתים עד כדי אינדיבידואליזם שמפרק את המשפחה והקהילה. האם התיקון הוא לבחור באחד הצדדים, או לברר מחדש מתוך התורה את היחס הנכון בין הפרט לחברה?

כך גם ביחס לסמכות. התורה זקוקה למסורת ולסמכות, אבל סמכות אנושית עלולה להפוך לכוח שמגן על עצמו. המודעות הציבורית לפגיעות מיניות ולמנגנוני השתקה הכריחה גם חברות דתיות לבחון מחדש את היחס בין נאמנות למוסדות לבין החובה להגן על החלש. התיקון אינו ביטול הסמכות אלא בירור של סמכות מתוקנת.

דוגמה משמעותית נוספת היא האחריות על המציאות. הגלות הרגילה חלקים מהעולם הדתי לכך שהמרחב המדיני, הביטחוני והכלכלי נמצא באחריותם של אחרים. התנועה הציונית, שרבים ממוביליה התרחקו מהתורה, החזירה את עם ישראל לאחריות פעילה על חייו הלאומיים. אין צורך לקבל את התפיסה החילונית של הציונות כדי להבין שעבודת ה' בארץ ישראל חייבת לכלול גם אחריות על החיים הציבוריים.

כדי לחדד את הדברים צריך להדגיש. אין הכוונה שאנחנו לומדים מהחילוניות ערכים זרים, כמו שקיים באגפים שונים של העולם הדתי, שמושפע ומוכתב על ידי עולם ערכים חילוני, שלפעמים מקבלים הצדקות דתיות. להפך, הכוונה היא לקיים עולם מלא של אמונה בעולם נברא, ובכך שיש תכלית לבריאה שלו שבשביל להביו אותה הקב"ה נתן לנו את התורה, אבל הוא גם מנהיג את המציאות. והמציאות מציבה בפנינו שאלות שמחייבות אותנו לחזור אל התורה וללמוד אותה מחדש.

"מתקדמים ביחד" אינו מפגש באמצע הדרך בין דתיות לחילוניות, וגם לא תפיסה שלכל אחד יש אמת משלו. התורה היא האמת, אבל אף אחד מאיתנו אינו יכול לזהות את עצמו באופן מוחלט איתה. שנינו נדרשים להתקדם אליה.

זוהי גם משמעותה של תשובת הצדיקים. התשובה אינה נחלתם הבלעדית של מי שהתרחקו מקיום תורה ומצוות. גם מי ששומר תורה ומצוות צריך להמשיך ולברר את רצון ה'.

 מדינה יהודית, לא מדינת הדתיים

איך כל זה משתלב בשאלה כיצד נראית מדינה יהודית ומהו חידוש הברית? מה שומע כיום יהודי שאינו שומר תורה ומצוות כאשר מדברים איתו על "מדינת הלכה"? לרוב הוא מדמיין את החברה הדתית כפי שהוא מכיר אותה כיום, עם כל המבנים, המוסכמות והבעיות שלה, כשהיא מקבלת לידיה את מלוא כוחה של המדינה.

אין פירוש הדבר שכל ההתנגדות למדינה יהודית מוצדקת. אבל האם אנחנו יכולים לפטור אותה כאנטי־דתיות, בלי לשאול מה היא מלמדת על האופן שבו אנחנו עצמנו מציירים את המדינה היהודית?

האם כשאנחנו מדברים על מדינה יהודית אנחנו באמת חושבים על חיים ציבוריים שמבטאים את רצון ה', או פשוט מדמיינים את המדינה הקיימת כשהציבור הדתי מחזיק בשלטון?.

מדינה יהודית אינה מדינה שבה המחנה הדתי ניצח את המחנה החילוני, אלא ביטוי ציבורי לחידוש הברית של עם ישראל עם הקב"ה.

כדי לבנות אותה צריך להשיב את התורה אל שאלות המשפט, הביטחון, הכלכלה והחברה. אבל צריך גם לברר מחדש מתוך התורה שאלות של סמכות, חירות, אחריות והפעלת כוח.

דווקא ההתנגדות החילונית למדינה יהודית יכולה לעורר אותנו לשאול האם מה שאנחנו מציעים הוא באמת שלטון התורה, או שלטון המחנה הדתי והמבנים שהתרגלנו לזהות עם התורה.

חידוש הברית הוא תנועה קדימה

אם נחזור לנקודת הפתיחה, ההבנה שמשבר החילוניות היא ירידה צורך עליה, כי בלעדיו לא יכולנו להקים מדינה יהודית בלי תיקון של החברה הדתית, ו"תשובת הצדיקים", מספקת מבט על הדרך למדינה יהודית כמו במשל הנסירה בקבלה. נסירה מתוך קיומו של קשר מסויים בעייתי, או נמוך לקשר עמוק יותר, שלא מחפש לחזור אחורה, אלא להפך - להתקדם קדימה

לכן חידוש הברית מחייב תשובה של עם ישראל כולו, אבל לא בהכרח את אותה התשובה. מי שהתרחק מקיום תורה ומצוות נקרא לשוב אל התורה, ולגלות שהחירות, האחריות והחיים הלאומיים אינם צריכים להיבנות מחוץ לעבודת ה', אלא דווקא מתוכה. ומי ששמר על התורה והמצוות נדרש לתשובת הצדיקים: להכיר בכך שהנאמנות לתורה אינה פוטרת אותו מבירור מתמיד של רצון ה', ושלא כל מה שהתרגל לזהות עם העולם הדתי הוא בהכרח חלק מהתורה..

ומתוך התנועה הזאת יכולה לצמוח גם מדינה יהודית מסוג אחר. לא מדינה שמבטאת את ניצחונו של המחנה הדתי, ולא מדינה שמבקשת להתאים את התורה לרצונותיו של העולם החילוני, אלא מדינה שבה עם ישראל מבקש לחדש את הברית עם הקב"ה. לא חזרה לעבר, ולא פשרה עם ההווה. אלא התקדמות משותפת אל מציאות שעוד לא זכינו להגיע אליה. המעבר צריך להיות לא רק מעבר מהיחסים בין דתיים לחילונים אל המישור המדיני, אלא להראות שהמדינה היהודית היא המבחן האמיתי של רעיון "מתקדמים ביחד".

דווקא ככל שנהיה נאמנים יותר לתורה, ולא רק לצורת החיים של המחנה הדתי, נוכל להציע חזון שאינו דורש מחלק אחד של העם להיכנע לחלק האחר, אלא קורא לעם ישראל כולו להתקדם אל חידוש הברית עם הקב"ה.