- הרשמה לניוזלטר
- מועדון המשפיעים
- שימושון
- אודות
- תרום לנו
- צור קשר
בשבוע שעבר הצפנו את אחת האנומליות המושתקות ביותר של המציאות הישראלית: מדינה המצויה בעימות היסטורי וקיומי מול האומה הערבית והמוסלמית, שבה בעת מאפשרת לאזרחיה המשתייכים לאותה אומה לעצב את גורלה. במציאות הזאת ערך "השוויון" הופך לנלעג כאשר הוא מטשטש את קו הגבול הלאומי והעימות האלים והקיומי שהוא מייצר.
המציאות הזו לא רק משתקת אותנו ומונעת את קבלת ההכרעות הגורליות הדרושות לקיומה של המדינה היהודית – שנמצאת גם כיום במלחמה על עצם קיומה – אלא גם מעוותת ומעצבת את השיח הפנימי והמפה הפוליטית שלנו באופן מוקצן. כפי שהראינו, במובנים מסוימים, המפסיד הגדול מהמצב הזה לטווח הארוך הוא דווקא מחנה השמאל הציוני, שמוצא את עצמו שבוי בתלות פוליטית שמרחיקה ממנו קהלים מתונים. אפילו השימוש הציני בסוגיית החרדים הפך לסימפטום של המציאות הזו, ומשמש דוגמה להעמקת קרע פנימי וכלי ניגוח לא-ענייני שנועד לשמר פוזיציות בתוך אותה משוואה פוליטית עקומה.
כדי להמחיש עד כמה המערכת הנוכחית מסלפת את הרצון הלאומי, הרצנו את תוצאות הבחירות האחרונות ללא קולות היישובים הערביים. התמונה שהתקבלה הוכיחה שבניגוד למשבר הפוליטי המשתק והנזיל שאנו שרויים בו – בציבור היהודי הייתה גם הייתה הכרעה. בתסריט כזה, גוש הימין נהנה מרוב ברור ויציב של 63 מנדטים, ללא תלות בלשון מאזניים עוינת המחזיקה הלכה למעשה בזכות וטו מול קבלת החלטות לאומיות. העם היהודי בחר, אך כללי המשחק הקיימים מרוקנים את בחירתו מתוכן.
השבוע ניסינו להכיר קצת יותר את הפיתרונות שעל השולחן. לא היה פשוט.
בשיחה שערכנו עם פרופ' אשר כהן הוא משתמש בכלי "משאל עם" שנועד לתת הכרעות ברורות במצבים של הכרעות גורליות ומפה פוליטית לא ברורה כדי להמחיש עד כמה המשבר עמוק יותר ממערכת בחירות כזאת או אחרת.
לדבריו, בחוץ לארץ אף אחד לא משתמש במילה "Nation" בהקשר של המנגנון הזה, ובישראל מדובר למעשה ב"משאל אזרחים" ולא במשאל עם. "הרי אם יש משהו אחד שעליו יש הסכמה מוחלטת לא רק בין היהודים אלא גם עם הערבים כאן - זה שאנחנו לא בני אותו העם". כהן מציג תסריט שבו מתקיים משאל עם על פינוי יישובים בעקבות הסדר מדיני. גם אם התוצאה תהיה 53% בעד ההסדר ו-47% נגד, הרי שהרוב התומך יכלול בין 10 ל-15 אחוזים של מצביעים ערבים. המשמעות היא שבתוך הציבור היהודי, התוצאה תהיה למעשה רוב נגד הפינוי כך שאם חלילה יתבצע פינוי בעקבות משאל העם הוא יתבצע בניגוד לרצון של רוב העם היהודי. כהן מסביר שבמקום שמשאל העם יעניק לגיטימציה ישירה מהציבור להכרעה, הוא יעלה במלוא העוצמה את הבעיה של רוב אזרחי שכופה החלטה בניגוד לרוב היהודי. מצב כזה, הוא מזהיר, יביא למשבר חריף של דה-לגיטימציה להחלטות הממשלות באשר הן.
תקווה נוספת שהתנפצה אל קרקע המציאות היא האשליה שניתן לשלב את המפלגות הערביות על בסיס הבטחות ל"סדר יום אזרחי". כהן מנתח את מה שקרה למחנה השינוי, שקיווה להקים ממשלה ולהחליק פנימה את מפלגת רע"מ, אשר שיחקה כלפי חוץ משחק של סדר יום אזרחי. אולם, כשהמערכת נתקעה, התברר שוב עד כמה הציבור הערבי מונע מסדר יום לאומי. כהן מזכיר כיצד סדר היום הלאומי צף ועולה מיד בסוגיות כמו נטיעות בט"ו בשבט בנגב או חוות חקלאיות בגליל, ומוכיח שהשאיפות אינן מסתכמות רק בתקציבים או בזכויות אזרחיות. כהן מציין כי הישענות על הערבים להקמת ממשלה היא דבר שגם השמאל-מרכז יודע שהוא בלתי אפשרי, בוודאי לא לאורך זמן.
אם מישהו סבור שההימנעות מפתרון שורשי והמשך הסטטוס-קוו שבו הערבים מצביעים אך נדחקים מקואליציות יעברו בשקט, לפרופ' כהן יש ניבוי ציני ומטריד. הוא מזהיר מפני מושג חדש שייווצר ויוטח בישראל מחוץ לארץ: "Electoral Apartheid" (אפרטהייד אלקטורלי). הטענה הבינלאומית כלפי ישראל תהיה: "כן, אתם יכולים להצביע, אבל לעולם לא תהיו שותפים".
כדי להתמודד עם המלכוד הזה, כהן מבקש להוסיף מושג חדש לשיח. בעוד שהשיח האקדמי והמשפטי שופע מאמרים ודיונים על המושג "דמוקרטיה מתגוננת" – לפיו לדמוקרטיה מותר לנקוט בצעדים לא דמוקרטיים כדי להגן על עצמה מפני מי שמבקש לבטל אותה – כהן דורש לפתח את המושג "דמוקרטיה יהודית מתגוננת". לדבריו, כשם שהדמוקרטיה זקוקה להגנה, כך גם היהדות של המדינה זקוקה להגנה. כהן טוען שכאשר היהדות נמצאת תחת מתקפה על ידי גורמים המבקשים לבטל או להפחית מיהדותה של המדינה, חובה עלינו להגן עליה. הוא קורא להתחיל לפתח, להכשיר וללבן את התפיסה הזו בשיח הציבורי והמשפטי.
הוא מסיים בנימה לא אופטימית, ומודה שלמעשה נקלענו לדרך ללא מוצא ול"בור". בארגז הכלים הנוכחי ובשיח הבינלאומי הקונבנציונלי, ישראל כבלה את עצמה, ולכן אנחנו חייבים לפתוח את הראש. ברור לחלוטין שכל פתרון שרק יגיע ידרוש אומץ, יצירתיות, ובעיקר – כנראה מוכנות לעמוד מול עולם עוין. כמו תמיד.
לפני שנצלול לשיחות העומק ולמודלים המפורטים, כדאי לעשות סדר קצר ברעיונות השונים שצפו ועלו בשיח הציבורי והפוליטי לאורך השנים. הנה המיפוי הבסיסי של ארגז הכלים הקיים:
1. "אין נאמנות בלי אזרחות": זוכרים שזו הייתה סיסמת הבחירות של אביגדור ליברמן באחד מגלגוליו הפוליטיים הקודמים? אמנם לא דובר באסטרטגיה סדורה אלא בעיקר בקמפיין פוליטי (שכוון בזמנו גם נגד החרדים, שאחריהם הוא מחזר כעת), אך העיקרון שעמד מאחוריו ברור: התניית זכות ההצבעה בהצהרת נאמנות למדינה. אף שקיימות שאלות קשות על היישום – כמו האם ניתן לשלול אזרחות רטרואקטיבית וכיצד למנוע מכל ממשלה לשנות את נוסח ההצהרה לפי מידותיה – הרעיון הבסיסי מבקש להציב מסנן אזרחי לפני הקלפי.
2. פסילת המפלגות הערביות (סעיף 7א): לפי תפיסה זו, הבעיה אינה בעצם מתן זכות ההצבעה לערבים, אלא במפלגות המסיתות שמתמודדות לכנסת. סעיף 7א לחוק יסוד: הכנסת קובע במפורש כי מי שאינו מכיר בישראל כמדינה יהודית אינו יכול להתמודד. אלא שבפועל, בג"ץ רוקן את החוק מתוכן ואישר פעם אחר פעם מועמדים ומפלגות ערביות השוללות את המדינה, לעומת פסילת מפלגות ומועמדים יהודיים. בנוסף למשוכה המשפטית, חיסרון נוסף בהצעה זו הוא שהיא אינה פותרת את הבעיה הדמוגרפית-פוליטית: גם אם המפלגות הערביות ייפסלו, המצביעים הערבים פשוט "יתפשרו" ויצביעו למפלגות שמאל רדיקליות, כך שהשפעתם על ההחלטות הביטחוניות והמדיניות תישאר כמעט זהה.
3. רוב יהודי להכרעות לאומיות: רעיון שהופיע מעת לעת בדיונים ציבוריים, המציע לשמור על זכות הצבעה שווה לכולם בבחירות, אך לדרוש "רוב יהודי" כאשר מגיעים להחלטות גורליות (למשל סביב משאלי עם, ויתור על שטחים או שינוי חוקי יסוד). אולם, כפי שהיטיב לנתח פרופ' אשר כהן בפרק הקודם, מנגנון כזה עלול להציף את הבעיה במלוא כיעורה, להדגיש את המאבק בין הרוב האזרחי לרוב היהודי, ולייצר משבר חריף של דה-לגיטימציה.
4. מודל שני הבתים: הצעה יצירתית המבקשת להפריד בין זכויות אזרחיות לזכויות לאומיות. על פי המודל, תתקיים כנסת כללית שתטפל בנושאי יומיום ותקציב ובה יהיו שותפים כלל האזרחים, ולצידה יוקם "בית עליון" – בית מחוקקים יהודי בלבד (או למי שנאמן למדינה היהודית), בעל סמכויות ייחודיות להגנה על ביטחון ואופייה היהודי של המדינה. הרחבה על תוכנית זו תובא כאן מיד.
5. מודל "גר תושב" של הרב מאיר כהנא: הגישה הרדיקלית ביותר שהוצעה בעבר, השואבת את כוחה מהמשפט העברי. לפי מודל זה, הריבונות וההכרעה הלאומית שייכות ליהודים בלבד, בעוד שמי שאינו יהודי ומקבל עליו את הריבונות יזכה לזכויות מוניציפליות ופרטיות בלבד, במעמד של "גר תושב". גם על ההצעה הזו בהמשך.
אם נקלף את התקינות הפוליטית והניסוחים המלומדים מתוך שלל השיחות שקיימנו, ניתן למפות ארבעה קשיים וחששות מרכזיים שמכתיבים את גבולות הגזרה ומייצרים הליכה על ביצים:
1. אימת ה"אפרטהייד" והבידוד הבינלאומי: החשש הגדול והמיידי ביותר הוא התגובה העולמית. שלילת זכות בחירה אקטיבית משני מיליון אזרחים ערבים נתפסת כמהלך שעשוי להוביל את ישראל לבידוד מדיני חריף ולסנקציות. הפחד הזה מאלץ את הוגי הפתרונות לחפש קונסטרוקציות מורכבות כדי לשמר חזות דמוקרטית כלפי חוץ.
2. "מלכודת החרדים" (הנזק ההיקפי לימין): המכשול הפוליטי הפנימי הרגיש ביותר. כל מנגנון שיתבסס על "הצהרת נאמנות" למדינה היהודית או למפעל הציוני, עלול לפסול אוטומטית גם חלקים ניכרים בציבור החרדי האנטי-ציוני. המשמעות הפוליטית של צעד כזה היא שלילת זכות הבחירה מציבור יהודי גדול.
3. "תסביך כהנא" והצורך במכבסת מילים: קיים פחד עמוק, גם בקרב אנשי ימין, להיות מתויגים כגזענים או קיצוניים. מתוך הבנה שמושגים המזוהים עם משנתו של הרב כהנא נתפסים כרעילים ציבורית, ישנו חיפוש מתמיד אחר מיתוג עוקף (כמו השימוש במונח "גר תושב"). הצורך להלבין את האג'נדה דוחף את העוסקים בנושא להישען על מומחים אקדמיים וניסוחים "נקיים" כדי להפוך את השיח ללגיטימי.
4. דת ה"דמוקרטיה" ומלחמת האזרחים המשפטית: כולם מבינים שכל פגיעה בעיקרון של "קול אחד לכל אזרח" תוביל למלחמה חזיתית מול השמאל, האליטות ומערכת המשפט. ההנחה הברורה היא שבג"ץ יפסול מיד כל חקיקה מסוג זה, בדיוק כפי שרוקן מתוכן את סעיף 7א' שנועד לפסול מפלגות ששוללות את קיומה של המדינה היהודית או תומכות במאבק מזוין. יצירת מוסד פוליטי המיועד ליהודים בלבד מהווה, לתפיסת רבים, נפילה חוקתית ודמוקרטית שמערכת המשפט הנוכחית לעולם לא תאפשר להעביר.
המלכוד המרובע הזה גורם לרבים לחפש פתרונות עוקפים והנדסה חוקתית מורכבת.
יו"ר מפלגת 'זהות', משה פייגלין, מסרב להתרגש מאיומי הבידוד או מזעם מערכת המשפט, ומעדיף ללכת ישר אל ליבת הערכים. בעיניו, הדמוקרטיה אינה מטרה בפני עצמה, אלא כלי שאמור לשרת את המדינה ואת הרעיון הלאומי. "הדמוקרטיה היא לא ערך מוחלט," הוא מבהיר. "זו שיטה שבאה לאפשר לאזרחים להיות שותפים במסגרת החירות שהלאומיות נותנת לעם. השאלה היא לא אם אנחנו דמוקרטים, אלא מה משרת את מה: האם זו דמוקרטיה למען המדינה היהודית, או דמוקרטיה במקום המדינה היהודית?".
פייגלין מדגים כיצד גם ארצות הברית, סמל הדמוקרטיה המערבית, יודעת להציב גבולות פוליטיים ברורים כדי להגן על עצמה. הוא מזכיר את העובדה שהחוק האמריקאי קובע שמי שלא נולד על אדמת ארה"ב (כמו המיליארדר אילון מאסק, למשל) לא יכול לכהן כנשיא, וכי חיילים אמריקאים שהם תושבי טריטוריות כמו גואם או פורטו-ריקו אינם זכאים להצביע בבחירות הכלליות. פייגלין אף מרחיק עד למלחמת העולם השנייה, ומזכיר כיצד ארה"ב, מתוך תפיסה של התגוננות לאומית, כלאה אזרחים אמריקאים ממוצא יפני רק בשל החשש הביטחוני. "הם היו בזמן מלחמה, הרבה פחות מאיימת מזו שישראל מנהלת, והבינו שבמצב כזה האומה חייבת לעמוד על נפשה," הוא טוען.
לטענתו של פייגלין, ישראל חוותה בבחירות האחרונות "שבעה באוקטובר פוליטי". בעיניו, מציאות שבה ציבור שלם מבקש לפרק את המדינה מבפנים ומסמן את עצמו כ"גיס חמישי" – אינה יכולה לעבור בשתיקה, והיא שוללת את זכותו להיות שותף בהכרעות לאומיות.
ברמה המעשית, פייגלין תומך בפתרון המבוסס על 'מבחן נאמנות'. ההיגיון פשוט: "מי שלא נאמן למדינה, ולעצם כינונה כמדינה יהודית, לא יכול להיות אזרח". הוא מדמה זאת למועדון כדורגל שחבריו חייבים ללבוש ירוק; לדבריו, "אם אתה מתעקש ללבוש חולצה אדומה ולשחק כדורסל – אתה לא יכול להיות חבר במועדון".
ומה לגבי "מלכודת החרדים"? בעוד פוליטיקאים רבים בימין חוששים מהפעלת מבחן נאמנות שמא יפסול ציבורים חרדיים, פייגלין אינו ממצמץ. להשקפתו, אדם (יהיה ערבי או חרדי) המסרב להצהיר נאמנות למדינה היהודית, מוזמן לוותר על אזרחותו וזכות ההצבעה שלו, ולהישאר במעמד של תושב קבע בלבד. "אין עם זה שום בעיה," הוא מסכם, ומעביר את האחריות בחזרה אל האזרח.
פתרון הצהרת הנאמנות והתניית האזרחות מצטייר כצומת מרכזי, שנדמה כי גם הפתרונות המורכבים והיצירתיים יותר נאלצים בסופו של דבר לעבור דרכו. עם זאת, מבחן נאמנות כשלעצמו עשוי לייצר מבנה אזרחי בלבד, ולאו דווקא מבנה מדיני יהודי. לא בכדי היה זה אביגדור ליברמן שהוביל בעבר את סיסמת הבחירות "בלי נאמנות אין אזרחות" וקידם הצעות חוק ברוח זו, שלא הבחינו בין יהודי לשאינו יהודי אלא העמידו במרכז את שאלת הנאמנות האזרחית.
כאן נכנסת הזווית שמחדד הרב יוסי פלאי, המבהיר כי הסוגיה כולה לא תוכל לדלג על בירור מחודש של היסוד המכונן של המדינה. הרב פלאי מציין כי הניסיון לפתור את ה"פלונטר" הפוליטי-חוקתי באמצעות מהלכים כמו אכיפה מחודשת וקפדנית של חסימת מפלגות אנטי-ציוניות מלהיכנס לכנסת, הוא למעשה רק בגדר "פלסטר".
הרב פלאי מצביע על הפער שבין מבנה של "קהילה" למבנה של "מדינה". הוא מדגים כיצד ברור ומקובל בעולם שישנה לגיטימציה מלאה למבנה קהילתי להתאגד ולהגדיר את עצמו לפי עולם ערכים ספציפי, לפי דת או לפי לאום – אולם עצם המעבר למבנה של "מדינה" פתאום לא מאפשר זאת. הפער הזה, לתפיסתו, מעיד על כך שלא מדובר כאן בבעיה מוסרית מהותית בשלילת שותפות ממי שאינו חלק מהלאום, אלא בכפיפות עמוקה למוסכמות בינלאומיות ובפוסט-טראומה עולמית מהלאומיות של המאות הקודמות.
המסקנה הנגזרת מכך, לשיטתו, היא שלא תהיה ברירה אלא לחזור אחורה ולהגדיר מחדש את היסוד המכונן של המדינה הזאת. "אי אפשר להסתפק בחקיקה טכנית של חסימת מפלגות; הגיע הזמן לחדש את החלום הציוני ולצקת לתוכו מטען עמוק יותר, שמגדיר את המדינה בראש ובראשונה דרך הפריזמה של הקהילה היהודית והייעוד שלה. רק לאחר הגדרה ברורה כזו, ממילא ייגזר מי יכול להיות שותף בהכרעות הנוגעות לעתיד המדינה הזו".
הצעה מוסדית ויצירתית שמבקשת לעקוף את המוקש הבינלאומי של שלילת זכות הצבעה, מגיעה מכיוונם של עו"ד אורי ציפורי והרב יוסי פלאי. תחת הכותרת "מחזירים את המפתחות לעם", השניים גיבשו מסמך מקיף במסגרת תנועת "דרך חיים", המציע שינוי עומק חוקתי למבנה המשטר בישראל.
הרעיון המרכזי במודל אינו פוגע בזכויות האזרחיות השוטפות של המיעוט הערבי, אלא יוצר הפרדה מוסדית מובהקת בין "זכויות אזרח" ל"זכויות לאומיות וריבוניות". ההצעה גורסת כי בעוד שלמיעוטים מגיעות זכויות אזרחיות מלאות (כמו גם הזכות לבחור את נציגיהם לכנסת שתעסוק בנושאי יומיום ותקציב), הריבונית על הארץ נתונה לעם היהודי בלבד.
הפתרון המעשי שמוצע במסמך הוא הקמת גוף חדש: "מועצת העם" – בית מחוקקים עליון. לבית עליון זה יהיו רשאים להצביע רק יהודים, והוא ישמש כנציג הריבון האמיתי. מועצת העם לא תעסוק בחקיקת יומיום אזרחית, אלא תחזיק בסמכויות ייחודיות ובלעדיות בארבעה תחומי ליבה לאומיים:
חוקה וממשל: אישור חוקי יסוד ושינויים מבניים בשיטת המשטר.
ביטחון: סמכות בלעדית בנושאי יציאה למלחמה.
מדיניות לאומית: אישור הסכמים בינלאומיים, הסכמי שלום וקביעת גבולות.
זהות יהודית: שמירה על צביונה של המדינה.
הרב יוסי פלאי, שלקח חלק בניסוח הצעת החוק הזו, מתאר בשיחה את התחושה שהובילה ליצירתה: "המבנה הדמוקרטי החוקתי נמצא באיזשהו 'דד-אנד' (מבוי סתום)". במציאות שבה המערכת "ישבה כל הזמן וחיכתה" עד שנוטרלה לחלוטין, נדרש פתרון שובר שוויון.
עם זאת, הרב פלאי מבין שעל אף שהמסמך מנוסח בקפידה כהצעת חוק, מדובר כעת בתכנית אב רעיונית שנועדה קודם כל לפתוח את השיח.
חיזוק מפתיע, רבני והלכתי, למודל "שני הבתים" מגיע מכיוונו של הרב יעקב אריאל (לשעבר רבה של רמת גן ונשיא מכון התורה והארץ). בשיחה עמו מתברר כי הוא עוסק בסוגיה המורכבת הזו כבר מספר שנים, ואף פרסם על כך מאמר הלכתי מפורט בכתב העת "תחומין" בנושא מעמד וזכויות הנוכרי.
הרב אריאל משרטט קו ברור וחד בין "זכויות פרטיות ואזרחיות" לבין "זכויות לאומיות". לדבריו, במדינה דמוקרטית אנחנו רוצים וחייבים להעניק שוויון במישור האזרחי. בכל הנוגע לענייני יומיום – חברה, רווחה, תחבורה וכדומה – חובה להעניק למיעוט שוויון זכויות מלא, והרב אף מציין כי בשל המעמד הבינלאומי של ישראל עלינו להקפיד על כך שבעתיים.
אולם, כשמדובר ב"זכויות לאומיות" – התמונה מתהפכת לחלוטין. "לכל עם יש את הבעיות שלו, אנחנו לא מתערבים בתרבות שלהם... ולא ייתכן שיתערבו לי בנושאים של ביטחון, של חוץ ובענייני דת", קובע הרב אריאל, ומדגיש כי מדינת ישראל חייבת לשמור על צביונה היהודי.
כדי לפתור את הסתירה הזו, הרב אריאל מציע הלכה למעשה את פתרון "שני הבתים". לפי הצעתו, יש לערוך רשימה מוגדרת של נושאים לאומיים ויהודיים (כמו ביטחון, חוץ, רבנות, כשרות ושבת) שיידונו ויוכרעו אך ורק על ידי יהודים, או לכל הפחות על ידי מי שמצהירים על נאמנות מלאה למדינה כיהודית.
בהתייחסו למושג ההלכתי של "גר תושב", הרב אריאל מנפץ את התפיסה שלעתים מולבשת עליו. לדבריו, מעמד של "גר תושב" אינו ניתן אוטומטית לכל ערבי אזרח ישראל; הוא שמור אך ורק למי שמצהיר על "נאמנות מלאה למדינת ישראל ולעם היהודי". על פי הרב אריאל מכיוון שחלקים גדולים בחברה הערבית בישראל רואים עצמם כחלק מהישות הפלסטינית, הם מנוגדים לחלוטין להגדרה זו.
אי אפשר לסקור את שורשיו של הדיון על מעמד המיעוט הערבי במדינה היהודית מבלי להזכיר את משנתו של הרב מאיר כהנא ז"ל. עמדתו, שהוקעה בשעתה, הציבה מראה חדה מול הניסיון הישראלי הנואש לייצר "דו-קיום" הרמוני, וכנראה שחלק מעוצמת ההתנגדות אליה נבעה מאותה פוזיציה של התנגשות חזיתית עם האשליה.
הרב כהנא הציב על השולחן את המושג ההלכתי "גר תושב", תוך שהוא מגדיר אותו באופן די דומה לזה שהגדיר לכאורה הרב אריאל: נוכרי שיביע נאמנות מוחלטת למדינה ולריבונות היהודית עליה. אלא שעל פי גישתו, למדינה יהודית יש ריבון אחד – העם היהודי – ולכן זכות ההצבעה וההכרעה הלאומית שייכת אך ורק לו. ל"גר התושב", לשיטתו, לא קיימת זכות להשפיע על המרחב הלאומי, אלא לכל היותר על המרחב המוניציפלי-המקומי שלו. לגישתו, גם הדרוזי הנאמן ביותר שמשרת בצבא, יזכה לזכויות פרט אך לא לזכויות אזרח ולאומיות, שכן בסופו של דבר הוא אינו יהודי.
יתרה מכך, משנתו כללה רכיב נוסף: מי שמסרב לקבל על עצמו את מעמד "גר התושב" ולהצהיר נאמנות לריבונות היהודית, למעשה אין לו כלל זכות לגור בארץ.
ברוך מרזל, מתלמידיו וממשיכי דרכו, הסביר בשיחה שקיימנו עמו עד כמה הדבר יכול היה להיות ישים לטענתו. לדבריו, אילו ישראל הייתה משקיעה תוכניות ומשאבים לאומיים בעידוד הגירה, ואף לא חוששת לגרש את אותם גורמים מקרב ערביי ישראל שמפגינים בפומבי עוינות לאומית כלפי המדינה – המציאות הייתה נראית אחרת לחלוטין.
למרות שהרעיון נדחק לשוליים והוגדר כגזעני ואף כ"אפרטהייד" בזירה הבינלאומית, העובדה שחלקים ממשנתו – כמו הדרישה הבסיסית להצהרת נאמנות כהצעה פרגמטית מרוככת יותר – מחלחלים כיום שוב ושוב לדיון הציבורי ולשיח הפוליטי, מלמדת שהשאלות העקרוניות שהציף לגבי הסתירה שבין שוויון אזרחי למצב של עימות לאומי נותרו, רובן ככולן, ללא מענה.
כפי שניתן לראות, כאשר פורטים את החזון הגדול של הרצון הבסיסי לנטרל את ההשפעה הפוליטית של הערבים על הכרעות המדינה היהודית, לכדי פרקטיקה מעשית של חקיקה, מתברר שהדרך מלאה במוקשים פוליטיים, משפטיים ובינלאומיים שאיש אינו ממהר לדרוך עליהם.
המלכוד הזה – הפחד מסנקציות מבחוץ וממלחמת אחים משפטית מבפנים – הוא שמייצר אצל רבים מהוגי הדעות תחושה של מבוי סתום, ומאלץ אותם לחפש פתרונות יצירתיים במקום טיפול שורש.
אלא שהמבוכה הפוליטית הנוכחית וחוסר היכולת להקים ממשלה יציבה ולגיטימית, בשעה שהכוח הפוליטי הערבי עולה וקובע את סדר היום, הם רק קצה הקרחון של המשבר. כפי שמצביעים כל המרואיינים – כל אחד מזוויתו – מדינה שבה ציבור גדול עוין את יסודותיה אך מחזיק בזכות להכריע את עתידה, נמצאת במסלול התנגשות בלתי נמנע. בשלב מסוים, כנראה שלא יהיה מנוס משינוי מבני.
התוכניות שהוצגו – ממועצת עם דרך שני בתים, ממבחני נאמנות ועד דמוקרטיה יהודית מתגוננת – עדיין דורשות עיבוד, דיוק והתאמה למציאות משפטית מורכבת. אולם, האומץ הפוליטי לעשות את המהלכים הללו עובר, בראש ובראשונה, דרך האומץ האזרחי והאינטלקטואלי לשים את הדיון הזה על השולחן.
ייתכן שכאשר ניגש סוף-סוף למלאכה, נגלה שכמו הרבה דברים בחיים – חלק מתרחישי האימה שמרתיעים אותנו כעת מאיימים הרבה פחות במבחן המציאות. הדחקות לא עושות לנו טוב.
