\
היחס בין המחבר לבין העורך הוא תופעה ייחודית. החידוש והמעוף של הרב גינזבורג 'מתלבשים' בכלים של ר' ישראל שמעניק להם אורך ורוחב, לשון וסגנון מיוחד. אך זה לא הכל, לא מדובר רק בניסוח והגהה, אלא בעיבוד של דברי הרב מתוך עולמו של התלמיד, עד כדי כך שקשה להבחין מה מגיע ממי (בדרך מליצה, אינך יודע "דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין").
בהקדמת הספר "תום ודעת" כתב ר' ישראל שהוא מרשה לעצמו להיות בבחינת "חוצפית המתורגמן" כלומר מתורגמן שנוהג מעט בחוצפה ומוסיף הרבה תבלין משלו לדברי הרב, אלא שהרב גינזבורג אוהב חוצפנים כאלה, והוא מוכן לחזור ולחתום את שמו על דבריהם.
נושא הספר הוא כשמו, התבוננות במצות "כבד את אביך ואת אמך", טעמיה והלכותיה. בכמה וכמה מקומות יש באופן מיוחד חיבור בין נגלה לנסתר, בין דיון הלכתי לבין טעמיו הפנימיים (בדומה לספר הקודם בעריכת ישראל אריאל "שלשה כתרים"), ולא שההלכה משמשת רק כהקדמה לרמזים שנתלים בה (וגם זה חביב וחשוב), אלא פנימיות ההלכה עצמה הולכת ומתחוורת כשהיא מוארת במושגים של פנימיות התורה.
אחת הדרכים שהרב גינזבורג מרבה להשתמש בה בחיבור הנגלה והנסתר, היא עשיית 'פרצופים'. לדוגמה, אם אנו מוצאים בתורה שבעה פסוקים שונים בנושא זה של כבוד הורים, בא הרב ומקביל את שבעת הפסוקים לשבע המידות (מחסד ועד מלכות). התבוננות כזו, מעבר לעצם היופי והחן שבה, הריהי מוסיפה ומעשירה את נושא המדובר; במקום תפזורת של דברים בכיוונים שונים שלפעמים אף סותרים-לכאורה, ניצבת לפנינו מערכת שלמה אחת שכל הצדדים בה מצטרפים לפסיפס עשיר ומגוון וחי.
מאחורי השיטה הזו עומדת אמונה עמוקה בקדושת התורה ואחדותה, וברשות שניתנת לנו לדרוש ולחקור בה עוד ועוד. אלא שכמובן לא כל אחד יכול לעשות זאת, הדבר דורש חכמה מיוחדת ו'חוש' מיוחד – אולי זוהי "חכמת הפרצוף" של דורנו...
נעבור לטעימות קטנטנות מתוך הספר עצמו ונתחיל מנושא הלכתי מעניין: דיון המתחיל בהגדרת ההבדל בין מצות כבוד אב ואם למצות מורא אב ואם (ומתברר שההבדל אינו פשוט כלל). מתוך זה מתפתח דיון נוסף: האם מצות הכבוד והמורא מחייבת לשמוע בקול ההורים גם בדבר שאינו נוגע להורים באופן ישיר? הרמב"ן כתב באופן נחרץ שכאשר האב אומר לבנו לעשות דבר שאין לאב עצמו הנאה ממנו (בניגוד ל"האכילני והשקני" וכו') "אין זה כבוד שאמרה תורה".
וכך פסק המהרי"ק שהבן אינו חייב לשמוע בקול אביו כשאומר לו לשאת אשה פלונית, שהרי הדבר "אינו שייך לאב" (מלבד הנימוק שמעשה כזה, לשאת אשה שאינו חפץ בה, הוא "לעבור על דברי תורה"!). אבל מדברי הרא"ש משמע לא כך, ולכאורה יש בזה גם סברא – שהרי יש לאב הנאה מעצם העובדה שדבריו נשמעים לבן.
אלא שהרמב"ן עצמו במקום אחר כתב שחטאו של בן סורר ומורה הוא כפול: בהיותו זולל וסובא ועובר על הציווי הכללי "קדושים תהיו", ובהיותו עובר על ציווי הוריו המוכיחים אותו ומנסים להדריכו בדרך ישרה – ומשמע שבמצות כבוד אב ואם כלול גם לשמוע בקולם כשאומרים לבן כיצד להתנהג במאכל ומשתה וכדומה, למרות שאין זה להנאתם.
לכן מסתבר שאין כאן מחלוקת קיצונית (אם בכלל), אלא שבדבר שנוגע לחינוך הבן יש מצות כבוד הורים למרות שאין זה נוגע להנאתם של ההורים. מצוה זו מתבלטת דוקא בהקשר לבן סורר ומורה, שהוא "זולל וסובא" ועובר על מצות "קדושים תהיו" (לדעת הרמב"ן) – שהרי אין כאן עברה ספציפית במובן הרגיל, האוכל הוא כשר למהדרין... לכן קשה למצוא כאן מצות תוכחה רגילה, מצד מישהו מבחוץ, אבל זכותם וחובתם של ההורים לחנך את בנם גם (ואולי במיוחד) בתחום 'האפור', "על ההורים מוטל חיוב מיוחד לייסד אצל בניהם תשתית שתכשיר אותם הן להצטרף למעגלי חיים מתוקנים, הן להיות נכונים לציית לחוקי ה' והן להתקדם ולעלות למעלה בקדש, ותשתית זו היא בחינת דרך ארץ שקדמה לתורה".
דוגמה לנקודה יותר בפנימיות, פנינה שמתחבאת באחת מהערות השוליים: שם ה' נקרא על האבות, אלוקי אברהם יצחק ויעקב, ולא "אלוקי משה ודוד" – מדוע? כי דרך האבות אנחנו חשים את עצם היצירה האלוקית שבנו כנבראים (כדברי הרמב"ן שה' הוא אבינו הראשון והאב אבינו האחרון), אבל דרך משה רבינו אנו חשים שהבנו משהו חדש – ואת זה פחות מייחסים לה' באופן גלוי, כי במה שלמדנו אנו יותר מעורבים מאשר באיך שנוצרנו. דהיינו, המידות הטובות שירשנו מאבותינו מצביעות על ה' יותר מאשר חכמת התורה.
אמנם אין זה פשוט, שהרי במתן תורה הקב"ה 'נתן את עצמו' בתוך התורה, "אנא נפשי כתבית יהבית", דרך משה השושבין. האם יכול להיות משהו גבוה מזה שה' נותן עצמו בתורה?
ובכל זאת, מבואר בחסידות שיש משהו בשרש המידות שגבוה יותר משרש המוחין. שרש המידות אצל הקב"ה הוא בעצם הרצון הפשוט להיטיב, והזיקה שלנו למידות של האבות היא זיקה לעצם הטוב – זו בחינת האבות.
ואילו החכמה היא 'עצה' כיצד לממש את אותה זיקה לטוב, דרך להביא את הטוב אל הרחוק מבלי לנתק אותו ממקורו – זו בחינת משה נותן התורה. ועוד יותר עמוק, החכמה היא נטייה להפשטה, ולכן היא בתנועה של החזרת היש לאין, ואילו ההזדהות עם טוב ה' שהנחילו לנו האבות היא בתנועה של התהוות מיש לאין. כמובן, הדברים נכתבו כאן בקיצור מופלג, רק כדי לעורר תיאבון.
נסיים בהסבר יפה על ההבדל בין 'בעלי הנגלה' ל'בעלי הנסתר' ביחס לנפטר. כולם מודים שיש עניין להנציח את זכר הנפטר, החל ממעשים טובים ולימוד תורה לזכרו, ועד לנקמת-דם הנרצח שבה תובעים את עלבונו ודמו הנשפך וזועק [המבינים כבר מנחשים שהדיון הזה נמצא בהקשר לספירת הנצח].
אך מהו באמת היחס בין עולמנו הזה לבין עולם הנשמות בו שרויה כעת נשמת הנפטר זכרונו לברכה? היחס של בעלי הנגלה, ככלל, אומר שהעולם הבא הוא הפוך לגמרי מן העולם הזה, הרי אין בו אכילה ושתיה ורק הנאה מזיו השכינה. ממילא, אין במה שמתרחש כאן איזו תוספת ותועלת לנשמה שכבר עברה אל "המקום האמיתי", והכל הוא לטובתנו החיים, אנו מנציחים את המתים כדי שנדע להעריך את החיים.
אבל בעלי הנסתר נוטים לטשטש במכוון את ההבדלים בין העולמות, ומלמדים שיש זיקה מהותית ביניהם והנשמה ממשיכה ללוות את מה שהותירה כאן.
לפי זה, במובן מסוים, ההנצחה מורידה את הנשמה חזרה לכאן. הגישות השונות הללו עולות מהדו-שיח הידוע בגמרא בין רב נחמן (בעל הנגלה, שהלכה כמותו בדינים), לבין ר' יצחק (מרא דאגדתא) שדרש "יעקב אבינו לא מת... מה זרעו בחיים אף הוא בחיים", בעוד רב נחמן תמה, וכי לחנם קברו הקוברים וספדו הספדנים? "בעיני ר' יצחק, התוצאות הפרות-ורבות של יעקב בעולם הזה אומרות משהו על יעקב עצמו, אומרות שנוכחותו בת העולם-הזה עדיין קיימת, עד כדי כך שיש בה כדי לערער את כל הרצינות של טקס הקבורה והפרידה מהגוף".
לא נותר לנו אלא להודות לרב ותלמידו שמעניקים לנו מטעמים כאלה, יהי רצון שנזכה ללמוד מהם עוד ועוד.
צביקי בסוק 3 כ"ה כסלו תשע"ב 23:16 צביקי בסוק
יוסי פלאי 2 כ"ה כסלו תשע"ב 21:56 יוסי פלאי
י 1 כ"ה כסלו תשע"ב 18:24 י