עשר שנים ללא אקדח וללא תשובה ● תדהר הירשפלד

הנה אני מבקש נשק בשנת 2001, הנה בשנת 2002, והופ! לא להאמין איך שהזמן עובר, כבר 2011 ואני עדיין מבקש נשק. מיהו זה אשר בתנועת-מריחה מתמדת, בביטול כל מאמציי ובאדישות מופגנת לכל דבריי, עשוי להיות הגורם לשפיכות-דמי?!

אקדח.כמה פשוט.

רבים מחזיקים בו מסיבות שונות ומגוונות; אני לא.

לפניי מכתב, שריד נוסף למסכת בת עשר השנים שאני עובר. עוד פיסת נייר חסרת ערך בעולם בו האדם שכח להיות אדם והמילה איבדה את משמעותה.

הנה בקיצור תוכן המכתב. בקשתי נמצאת בטיפול - הי-הו, יופי. היא עדיין נבחנת בידי גורמי חוץ (בסוגריים כתוב - משטרה). נכון שמדובר בסחבת (לא, אל תדאגו, אף אחד לא מתנצל), אבל בתוך לכל היותר שלושים יום מתאריך המכתב אדע תשובה.

תאריך המכתב הינו 4 ביולי. אני כותב אליכם היום, 2 בספטמבר, ב' אלול למנייננו. עדיין לא קיבלתי תשובה.

תחילתו של הסיפור בדבר כל כך קטן, הליך כל כך פשוט: אני, תדהר הירשפלד, בוגר ישיבת קבר יוסף שבשכם, מבקש נשק.שבוע, שבועיים לכל היותר. זה הזמן הדרוש כאן בדרך כלל לקבלת התשובה. תושבי יהודה ושומרון אינם צריכים להסביר הרבה מדי, המקום שהם גרים בו מסביר במקומם. החדירות, הירי בכבישים, מחסומי האבנים והסכנה האורבת תדיר הם-הם הסיבה לנשק, ובגינם אנשים זכאים לו.

אבל אני לא.

ואני כבר עשר שנים מבקש, אבל לעולם איני מקבל תשובה. השאלה ממשיכה לנקר; לא אצלי, מסביבי. אני דרוך, מטה את אוזני לכל רחש בחוץ, ננער לשמע חדשות לא-טובות. במרחקים של מאות מטרים ממני לכל היותר נטבחות לפעמים משפחות שלמות, אבל אני עם חמשת ילדי בלי נשק. כאילו לא מגיע לנו. כאילו מותר דמנו לרוצחים.

מה הסיבה? מכיוון שנקבתי בשם הישיבה בה למדתי, אין כל כך קושי להבין.אני מודה בהחלט, שבצעירותי הייתי חד ופעיל וקולי נשמע, והוא לאו דווקא היה נחמד לאוזני אלה שהביאונו למצב בו אנו מוקפים חיות-טרף חמושות ועמוסות-מוטיבציה מבלי יכולת - וגרוע יותר לעתים: מבלי רשות - להתגונן.

אך נגיד שמדובר בעבירה, מהו העונש על עבירה זו? וכיצד בדיוק מתקשרים אשתי וילדיי הרכים לכל זה? מדוע עליהם להיענש?

אני צופה במהומות ספטמבר המתקרבות וזה כל כך נחמד לי. בעשור האחרון כבר פיתחתי תחביב, שכבר תפח לכדי מקצוע: אני ממציא דרכים, חושב מחשבות, כיצד אתגונן מפני אויב בשעה שהדרך הרגילה אינה רלוונטית בעבורי, אינה מורשית לי.מה לא עשיתי? את הכל כבר המצאתי. כל כלי בבית, כל חתיכת עץ או מתכת, משמשים בדמיוני כמזל"טים צעירים המנחיתים את פגזיהם על ראשם של מבקשי-רעתי. פלטת השולחן הקטן שבמטבח מופרדת במתכוון מן הרגליים מתוך מחשבה שבמקרה הצורך גם היא תשמש כטיסן-מעופף שינקום את נקמתי ויזעק את זעקתי. הבית כולו ערוך ודרוך למלחמה, וסיוטי משפחת פוגל הנרצחים בשנתם לא פסחו גם עלינו ועל ישובנו הסמוך כל-כך למקום האירוע הנורא ההוא.

אנחנו נוסעים בלילות, נניח למשל חוזרים משבת, הכביש ריק מאדם. ימים מספר לפני זה נרצח כאן, ממש כאן, הרב מאיר חי הי"ד משבי שומרון. אני מעיף מבט על רעייתי הישנה לצדי, בוחן בחושך את דמויותיהם של הילדים במראה. שכלי עובד, קר ודייקני. איני נותן מקום לרגש: אם יתקיפו אעשה כך וכך. ואת זה וזה לא אעשה. מחשבה של רגע חולפת במוחי: הלא בירי מן המארב מה יעזור לך נשק גם לו היה לך. אבל מחשבה אחרת חולפת כחץ מקשת אחריה: יתכן שאם לא היו מחרימים את נשקו של יצחק אימס הי"ד מבית חגי, הוא היה עוד איתנו. מי יודע אם לא היה לפניו חלון הזדמנויות קטן, באותו הרגע השקט בו דמך קופא והמחבל עוקף ברכות את הרכב שלך, מתקרב אליך ובוחן את פניך, מבקש לבצע בך וידוא הריגה. ואם יש בידך אקדח קטן, הלא זוהי השעה האחרונה, השעה היחידה.

נו, מחשבות של אמונה, אני גוער בעצמי ומסלק את ההרהרוים הקודרים; לפניי פנס כתום קטן מפריע, מבליח בחשכת הלילה, וההרים מסביבו הם בעבורי סימן-שאלה ענק שאי-שם בתוכו אולי מסתתרות העיניים הצופות בי, אולי מסתתרת היד המזיעה על ההדק וממתינה לרגע בו אעבור.

חוזרים הביתה ושוב החושים דרוכים - וכך לנצח, לעולם;אבל למשרד הפנים ולמשטרה יש זמן. שלושים יום. עשר שנים - ועוד שלושים יום.

לא, אל פחד, הם לא נלחצים. נכון שהזמן בו נקבו כבר עבר, נכון שיש לי ילדים, נכון שהתיק הפלילי האחרון בו הסתבכתי - לא, לא על סמים - מצהיב מיושן. נכון שביקשתי יפה; נכון שאני כבר עשר שנים מבקש, ונכון גם שאני צריך.אבל איש לא טרח לשלוח לי מכתב, עדכון: ה-30 יום מתארכים טיפה, סלח לנו.

ואני מזכיר: היום שבועיים הם הזמן הדרוש לרוב האנשים להשיג נשק, מרגע הבקשה ועד רגע הקבלה. בקשתי הנוכחית - את מספרה כבר שכחתי - נמשכת כבר כמה חודשים.

נו... אשתי חשובה לי, ילדי חשובים לי, אינני מתעצל. אני משתעשע לעתים בתחביב חדש: לצפות בתמונות הדרכון שלי, איך אני מתבגר, איך אני משתנה מבקשה לבקשה. הנה אני מבקש נשק בשנת 2001, הנה בשנת 2002, והופ! לא להאמין איך שהזמן עובר, כבר 2011 ואני עדיין מבקש נשק. ממש אלבום משפחתי.אז נניח שנציב את הצונאמי המדיני-בטחוני שכולם מדברים עליו בעוד שלושה שבועות כנקודת ציון נוספת בדרכי הארוכה, הנה אשאל: מיהו זה הלוקח אחראיות על בטחוני? מיהו זה שנטל את הסמכות להכריע על גורל-חיי, על גורל חיי משפחתי? מיהו קיר-הבטון בו נתקלת שוב ושוב בקשתי? מיהו זה אשר בתנועת-מריחה מתמדת, בביטול כל מאמציי ובאדישות מופגנת לכל דבריי, עשוי להיות הגורם לשפיכות-דמי?!