שטח הפקר ● סיפור דמיוני למציאות כואבת

ויום אחד בבוקר, הוציא גרישה לחצר האחורית איזה מתקן מוזר, והתחיל לטפל בו. כמה קילומטרים משם, ברחוב השהידים בבית-חנון, נשמעה שריקה מוכרת. "הנה השבאב שוב יורים על היאהוד", אמר אחמד למחמוד בבית הקפה. אבל מחמוד הביט בעינים נדהמות לצד השני של הרחוב, "לא לא, יא אחמד. זה היהאוד, הם יורים עלינו".

אי שם בדרום, כך מספרת האגדה, התגורר גרישה, עולה מרוסיה, עשר שנים בארץ. לבו הרחב וידי הזהב שלו חיבבו אותו על כל האנשים שהיו באים עם הרכב לטיפול במוסך הקטן שפתח בשדרות. הדבר האחרון שעניין אותו היה פוליטיקה. "בשביל זה משלמים כסף לאנשים שם למעלה, שידאגו לנו. זה לא עניין שלי. לי יש אשה וילדים, ובכל שבת אני הולך לבית כנסת. מה הבן-אדם עוד צריך?" היה אומר בחיוך רחב.

אך הימים השקטים חלפו ונעלמו. מידי פעם החרידו את האזור שריקות של טילים. בהתחלה זה היה נושא לבדיחות, ותמיד היה גרישה מסיים בחיוך ובנימה פטריוטית "איזה קליקרים. עוד תראו איך אנחנו נכניס להם..". אבל משום מה, הקסאמים הוסיפו לנחות בעקשנות, וכמו ענן שחור מתקדר באופק היה ניתן לחוש בסערה מתקרבת.

בערב ישב גרישה מול הטלויזיה וראה את המיניסטר מאיים על משגרי הטילים ומבטיח ש"נעשה כל שביכולתנו". "את רואה", אמר גרישה לאשתו, "זה עם השפם כמו סטאלין הבטיח שיטפלו בהם. יעשו להם בית-ספר כמו שעשינו לגרמנים בצבא האדום". יום ועוד יום עבר, וגרישה התחיל להתבלבל, למה עוד מחכים?

הצבא האדום התמהמה, ובינתיים רחובות העיר החלו להראות שוממים יותר ויותר, ובין הבתים והחנויות אנשים דברו על עזיבה. הלקוחות במוסך התמעטו והאוירה הלכה ונעשתה כבדה. החיוך של גרישה איבד חצי סנטימטר, ומה שבטוח הוא שלח את המזוזות לבדיקה והוסיף קופת צדקה גדולה מול הכניסה. "קצת עקשנות ונעבור את הגל הזה" – הוא שינן לעצמו את המשפט ששמע מאיזה מישהו ש"הגיע לחזק" – אבל לא ממש היה משוכנע.

יום אחד התפרץ הבן הגדול של גרישה למוסך ופניו לבנות כסיד, "אבא, זה תומר, הבן של השכנים. הוא בדיוק עמד ברחוב, ועכשיו", ואז הוא התיישב ופרץ בבכי... למחרת היתה הלוויה, ושוב אמר איזה מישהו שנראה מאוד חכם "רק צריכים להיות חזקים. אנחנו השליחים של כולם". מישהו בקהל צעק "מפקירים אותנו", אבל מייד השתיקו אותו, "ששש.. לא יפה. באמצע ההלוויה". בדרך הביתה גרישה שמע את הצעקה הזאת שוב ושוב בתוך הראש "מפקירים אותנו", ולא ידע מה לחשוב. החיוך נעלם.

גרישה לקח יום חופש. "אני חייב לנשום קצת אויר". הסתובב עם הרכב בכל שבילי העפר באזור, ולפתע מצא את עצמו ליד חורשה ובה סוללת ארטילריה, תותחים-מתנייעים מוסווים בין העצים. מתוך סקרנות הוא ניגש לחייל משועמם שעמד ושמר שם, והתחיל לגלגל איתו שיחה, "כל הכבוד לכם. בטח תפגיזו אותם רציני, אה? תגיד, כמה עזתים אתה מחסל בפגז אחד כזה?". אבל החיילצ'יק, ירון שמו, אמר "הי סבאל'ה, תרגע. מה, אתה לא יודע שאנחנו יורים רק לשטחים ריקים?"... גרישה נדהם, "אתה לא רציני". "רציני רציני", אמר ירון, "איפה אתה חי?"... "אז ככה אתם מפקירים אותנו?" שאל גרישה. "תראה, זה לא כל כך פשוט" ...

בערב בבית, גרישה לא נגע בארוחת הערב. הוא היה נסער, "את שומעת? כלום, פשוט כלום. אנחנו כאילו 'השליחים של כולם' וככה הם מתייחסים אלינו. בשר תותחים. תגידי, את שמעת פעם על מישהו שמתנהג ככה, נותן את הלחי השניה, זה נורמלי זה? הם פשוט מפקירים אותנו". שבוע ימים גרישה הלך כמו סהרורי, במוסך הוא הפסיק לדבר על ראש-מנוע וקרבורטור. רק על "ה-ה-בושה הזאת". קירות המוסך הסמיקו מהקללות העסיסיות ברוסית מדוברת שהשתלחו ב"כל הגווארדיה הזאת שיושבים על הכסא, ושולחים אותנו למות כאן. כל ערבי שהחלב עוד לא התייבש לו מהשפתיים עושה לו מַשגר ו-בום יורה עלינו קסאם, וכל הגנרלים של צה"ל הגדול לא מסוגלים לשלוח פצצה עלובה אחת לעזה"...

עד שיום אחד אמר לו יעקב, ההוא מהחנות ממול, "יאללה תפסיק לקטר, כל הרחוב כבר מלא עשן ממך. עזוב אותך מהפוליטיקאים, עזוב אותך מהצבא הזה שעושה רק מה שאומרים לו. אתה לא רואה ששום דבר לא יצא מהם. אם אתה היית בצבא האדום, תעשה משהו בעצמך. איך אמרנו בשבת בפרקי אבות, אם אין אני לי מי לי"... המילים של יעקב נכנסו לגרישה כמו יתוש בראש "תעשה משהו. תעשה משהו". כל שריקה של טיל נשמעה לו "פססס... תעשה משהו". וכל דיבור ברחוב נשמע לו "תעשה משהו"...

בחדר האחורי של המוסך, האור התחיל לדלוק גם בלילות. גרישה נסע במיוחד לתל-אביב והביא כמה מכונות חדשות, פרזול וריתוך וכאלה. וגם כמה שקים סגורים שאף אחד לא ידע מה יש בהם. "שום דבר מיוחד", הוא אמר לאלי השותף שלו, "זה תחביב שלי. אתה עוד תראה. אני אוציא על זה פטנט".

ויום אחד בבוקר, הוציא גרישה לחצר האחורית איזה מתקן מוזר, והתחיל לטפל בו. כמה קילומטרים משם, ברחוב השהידים בבית-חנון, נשמעה שריקה מוכרת. "הנה השבאב שוב יורים על היאהוד", אמר אחמד למחמוד בבית הקפה. אבל מחמוד הביט בעינים נדהמות לצד השני של הרחוב, "לא לא, יא אחמד. זה היהאוד, הם יורים עלינו".

אי שם בדרום, מאחורי מוסך קטן, גרישה הוציא עוד סיגריה מהכיס, ובפעם הראשונה אחרי הרבה זמן, הוא חייך.

הבהרה: זהו סיפור דמיוני לחלוטין, שכל קשר בינו לבין המציאות הוא מקרי בהחלט. כמובן שאין כאן כל כוונה לעודד מעשים פיראטיים המנוגדים לחוק, אלא להפנות אצבע מאשימה כלפי השלטון שאינו ממלא את חובתו הבסיסית, ובאזלת-ידו הוא אחראי למצב של הפקרות בטחונית.