איך מייצרים מהפכה? - והיה ראשיתך מצער

איך מייצרים מהפכה? מאמר אחרון בסדרה – על הנכונות להיות מהפכן, על היכולת לשנות את דעת הרוב ועל הרצון לעשות זאת. וקצת על עין טובה ואמונה

המאמרים הקודמים בסדרה:

איך מייצרים מהפכה?

עיין ערך: מהפכה

"פוליטיקלי קורקט" ו"הזוי"

מאמרים נוספים מאותו כותב
 
במאמרים הקודמים פרסנו מפה ובה מאפיינים של המהפכה שעשה כאן השמאל בשנים האחרונות, מהפכת השלום והשוויון; ובמקביל ציירנו איך עלינו לפעול בכל שלב ושלב כדי לייצר את המהפכה שלנו – מהפכת המדינה היהודית.
השאלה שליוותה את כל התהליך, מן הסתם, הייתה – איך אנחנו, הקטנים, נוכל לעשות משהו נגדם, הגדולים? להם כל כלי התקשורת, להם המשפט, להם האקדמיה, להם הפקידות, להם הממון – ומה יש לנו?
אבל למרבה ההפתעה, ולא תמיד נעים לומר – גם לשמאל, ובעיקר לדעות שהוא מייצג היום, לא תמיד היה תקשורת, ומשפט, ואקדמיה ופקידות וממון. מי שאמר שצריך לדבר עם אש"ף לפני שלשים שנה, היה מוקצה מחמת מיאוס, מיעוט קטן בשולי המחנה. הרחק מחוץ לקונצנזוס, שהעדיף לחבק את המתנחלים יותר מאשר את אותם אנשי שמאל.
מה ששינה את המציאות הזו, חוץ מכל התהליך שכבר תיארנו, היה קודם כל הנכונות שלהם להיות מחוץ לקונצנזוס, ובכל זאת להאמין שהם צודקים.

הרוב רוצה להיות רוב

ישנה נטיה אצל הציבור, אצל רוב הציבור, להיות מה שהוא – רוב הציבור. וממילא, להאמין שמה שחושב רוב הציבור ומאמין רוב הציבור ומוכן לקבל רוב הציבור, הוא האמת. הנטייה הזו מובנת וטבעית לגמרי.
יש לה רק בעיה אחת: שהיא לא יכולה לבקר את המחשבות של רוב הציבור, ולא יכולה לשנות את דעותיו. זה מובנה בתוך הנטייה הזו. אבל עינינו הרואות, שהציבור אכן משנה את דעותיו מדי זמן, ובאופן די משמעותי. אמנם השינויים קורים לאט, אבל בסופו של דבר הם מרחיקי לכת. אז איך זה קורה?

השינוי מגיע מהקצוות

זה קורה בגלל אותם אנשים שהחליטו שהקונצנזוס לא קובע עבורם, בסוגיות מסוימות. זה קורה בגלל שיש אנשים שהחליטו שיש משהו שחשוב להם יותר, ועליו הם נלחמים לשנות את הקונצנזוס. במקרים רבים הם גם מצליחים, ואז כמובן שכולם חושבים שזה מובן מאליו, וברור, והרי רובם חושבים ככה – ובתודעה הציבורית מיד מתהפך מי שהיה בעבר מהפכן, להיות מי שהוא חלק מהציבור.
זה נכון לאו דווקא בנושאים פוליטיים, כמובן. זה נכון בכל נושא. אם יש מי שהוא "משוגע לדבר", והוא פועל בעקביות ובחכמה, לאט לאט הוא משנה גם את העמדה של הציבור שסביבו.

יצא מן הכלל ללמד

תנאי הכרחי לכך הוא שהיציאה מן הרוב, מן הכלל, לא תהיה על מנת להיות קיצוני או שונה, אלא מתוך הבנה שזה הדבר האמיתי בשביל הכלל. למשל, מי שמשוגע לעניין מלחמה בתאונות דרכים, אמנם הוא יוצא מן הכלל – אבל הוא ודאי מלמד על הכלל, שהיה רוצה מאד להלחם בתאונות האלו, ולא בדיוק יודע איך או עדיין לא הכריע על סדר העדיפויות. כך בכל עניין: השינוי בציבור בא על ידי שיחידים מתוכו מבינים את חשיבות העניין אותו הם מקדמים, והם מלמדים את כלל הציבור על החשיבות הזו. "כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא".
התנאי הזה מחייב את דרך ההתנהלות. גם כאשר "יוצאים מן הכלל ללמד", יש לעשות זאת בדרך שתצליח בסופו של דבר ללמד על הכלל כולו, כלומר – לגלות אצל כל הציבור את השייכות שלו לאותה הנקודה. למשל, מי שמחליט שמדינה יהודית חשובה לו, והוא מבליט את נקודת הקשר בין כל היהודים, שהוא קשר מיוחד מעבר ליחסים רגילים בין אדם לחברו, ועל ידי זה הוא מגלה אצל כל היהודים שגם להם אכפת מיהודים והם רוצים מסגרת מדינית שתשמור על האופי היהודי שלה.
אבל לשם כך נדרש האדם להחלטה, שאכן הוא הולך על משהו. שהוא לא נסחף עם הזרם, שהוא לא מקבל כתורה מסיני את דעת הרוב, ושהוא מחליט להתקדם בצורה שקולה ועניינית לקראת מטרה חשובה. מטרה שנשארת חשובה גם אם הרוב עדיין לא חושב כך.

גם בשמאל

גם השמאל עבד כך. אז, וגם היום. לפני כמה שבועות פרסמתי כאן בקול היהודי סקירה על פגישה שערכו אנשי שמאל, המבוססת בין השאר על תיאור הפגישה הזו בכתבה מעיתון הארץ. האווירה ששררה שם, ושוררת בשמאל הקיצוני בכלל, אליבא דאותו כתב, היא של יאוש כללי, חוסר יכולת וחוסר אלטרנטיבה. אבל כאשר מחליטים לפעול למרות שהדעות נראות בחוץ קיצוניות, ולהאמין שניתן לשכנע את הציבור בנכונותן – ניתן להפוך את הקונצנזוס. אצל השמאל הדבר התבטא בדרישה שלו מכל הציבור להיות מוסרי, לפי כללי המוסר של השמאל – השוויון והערבוב בין ישראל לעמים.

עין טובה, ואמונה

מה שעוד צריך בשביל להצליח אלו שני דברים טובים: עין טובה, ואמונה.
עין טובה – הן על עצמנו, והן על המציאות. להאמין שגם אם מה שאנחנו עושים עדיין לא מושלם, ואולי אפילו טעון שיפור רציני – בכל זאת זה חשוב ואמיתי ורצוי. וגם אם המציאות נראית עדיין רחוקה מאד מהמטרה שלנו – בכל זאת יש ערך גדול לנקודות הטובות שמאירות בה, ולמעשים הקטנים, שיתלכדו יום אחד למעשה גדול, או שיצברו מאסה קריטית להטות את הכף.
ואמונה – גם בצדקת הדרך, בתורה ובמוסר היוצא ממנה; גם בה' – בלשון חז"ל שהביא רש"י על המרגלים, להאמין ש"בעל הבית יכול להוציא כליו משם", כלומר מכאן; וגם בעצמנו שנוכל לעשות את שליחותו של ה', ולהוביל את המציאות לתיקון.
לקבלת חומר על תנועת דרך חיים ולהצטרפות: [email protected]
תגובות לכותב ניתן גם לשלוח למייל: [email protected]