בין שביעי של פסח לה' באייר

את החזון היהודי העמוק מזהים בטעות עם חזון ה'ציונות' השטחי. תקותו של עם ישראל מתחילה עם יציאת מצרים, והיא בת 3,300 שנה. מי שרוצה לבטא את צפייתו לגאולה – מן הראוי שיעשה זאת בשביעי של פסח – זמן גאולתנו, ולא בה' באייר – יום ההזדמנות שהוחמצה.

הציונות האמיתית

ה' באייר הוא יום המציין את הבשלתה של התנועה הציונית לכדי הקמת מדינה, יום העצמאות. כיהודים המתפללים 3 פעמים ביום "ותחזינה עינינו בשובך לציון" תופסת המילה ציון, ממנה נגזר שמה של התנועה הציונית, משמעות עמוקה.

המילה ציון מסמלת את הגעגועים של עם ישראל לארצו ולאלוקיו. המילה נגזרת מלשון ציה, יובש המדבר, ומרמזת לצמאון העצום של העם היהודי. דוד המלך אומר בתהלים "צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה" – זוהי הציונות האמיתית.

התנועה הציונית השכילה לרכוב על גבי הגעגועים העזים מתוך הבנה שהדבר היחיד שיביא את העם היהודי לארצו הם געגועים אלו. אולם השימוש בשם 'ציון' נעשה שלא כהוגן, כאשר אין בכוונת הציונות להרוות את הצימאון היהודי הטבוע בנפשות, אלא להקים 'בית לאומי' בלבד לעם היהודי כחלק מהתנועה הלאומית שפקדה את אירופה כולה לעמיה.

רבים שלא הבחינו בדקות ההבדל נשאבו אל החלום והמהפכה, ומתוך רגש דתי נתנו לו את הונם ואונם. גם היום, יש שבליבם בוערת אש עזה המקווה לישועת ה', ומצפים לגאולה, אך את החזון היהודי העמוק מזהים בטעות עם חזון ה'ציונות' השטחי.

"התקוה בת שנות אלפיים"?!

מילות 'התקוה' שבהמנון המדינה אינם המילים אותן כתב נפתלי הרץ-אימבר. בפזמון המקורי מופיעות המילים "התקוה הנושנה". החלפת המילים צופנת בתוכה, אולי באופן לא מודע, את הבאג האמיתי של הציונות: החזון הכי רחוק שהיא מצליחה להציב, העטרה אותה מנסים להחזיר ליושנה, היא תקופה בה השלטון היה שלטון בחסות הגוים (מלבד 26 שנות החשמונאים) ובית מקדש ללא השראת שכינה. בנוסף, קהילה גדולה (ואולי רוב היהודים) יושבים בכלל בבבל, ואלו שבארץ מלאי מחלוקות ושנאת חינם. לא זו התקוה שלי.

תקותו של עם ישראל מתחילה עם יציאת מצרים, והיא בת 3,300 שנה. החלום הזה, בו נתבשרנו בהר סיני, חוזה גאולה אמיתית, שאין אחריה גלות. השראת שכינה באופן שהעל טבעי נעשה טבע. עבודת ה' הנוגעת לפרט ולכלל, ועוד. את החלום הזה, הציונות לא העיזה לחלום, ואולי אף נלחמה נגדו. אבל החלום הזה הוא שהניע את גלגלי הציונות, בשקט, מתחת לפני השטח.

את החלום הזה, הגיע הזמן לחלום. הגיע הזמן לדבר עליו בקול, בלי להתבייש.

אחרון של פסח – בניסן עתידין להגאל

אחד המנהגים שאומצו על ידי החוגגים את יום העצמאות הוא קריאת ההפטרה. הפטרת 'עוד היום בנב לעמוד" היא במקור הפטרת אחרון של פסח, יו"ט שני של גלויות שלאחר שביעי של פסח. כמה גלותי, חשבו מתקני ההפטרה, לקרוא ביו"ט של גלויות הפטרה שכולה חזון אחרית הימים. ושפט בצדק דלים. וגר זאב עם כבש. ואסף נדחי ישראל. לא נשמע מתאים יותר ליום העצמאות?

אז זהו, שלא. תמשיכו עוד קצת. "ואמרת ביום ההוא אודך ה' כי אנפת בי". מישהו יכול לומר בשביל מדינה היה שווה 2,000 שנות גלות? האם בשביל שה'תקוה' תתגשם היה שווה לסבול הכל? אחד הסימנים של הגאולה האמיתית והשלמה, זו שההפטרה מדברת עליה, הוא שהראש שלנו כל כך יתהפך – שנראה את כל המציאות של היום אחרת. נראה שהכל לטובה. נראה שהכל כל כך דבש וסוכר – שפשוט נאמר תודה לה'.

לאחר חג הסוכות אנו חוגגים חג כפול: שמחת תורה ושמיני עצרת. בחו"ל החג מתפצל לשני ימים, וכל אחד נוטל עטרה משלו. בארץ 'מספיקים' שני ימים ביום אחד. אותו דין לגבי פסח. אחרון של פסח אינו 'עוד יום'. הוא חג שונה לחלוטין משביעי של פסח. בחוץ לארץ כל אחד קובע ברכה לעצמו, ובארץ הם מתלכדים ליום אחד. אולי הטעות שלנו שאנחנו לא מספיק חוגגים את אחרון של פסח.

שביעי של פסח הוא סיום המהלך של ליל הסדר. בליל הסדר יוצאים ממצרים, אבל עדיין נמצאים בבריחה, מצרים רודפים אחרינו. היהודי יצא ממצרים, אבל מצרים עוד לא יצאה מהיהודי. רק בשביעי של פסח, המצרים טובעים בים, ואז היהודי יוצא באמת לחירות – והפה-סח שירה לה'. אבל זה רק השלמה של ליל הסדר, בניסן נגאלו.

באחרון של פסח חוגגים שבניסן עתידים להגאל. אחרון של פסח מלשון אחרית הימים, כיון שהוא זה שנוטע בנו את התקוה לגאולה. כשם שהוציאנו ממצרים כך יוציאנו משעבוד מלכויות. את הביטוי של אחרון של פסח נותנים – גם בארץ ישראל – ב'סעודת משיח', סעודה שנוהגים חסידים לאכול בזמן המנחה של שביעי של פסח (ואף הבבא סאלי והרב מרדכי אליהו זצוק"ל הורו שיש לנהוג בסעודה זו), שתוכנה ציפיה למשיח שיבוא ויגאלנו.

מי שמסתפק בחלום החיוור של הציונות, ובתחליף הלא מוצלח של מדינת ישראל במתכונתה הקיימת – איבד, כנראה, את התקוה האמיתית. התקוה הנושנה. ומי שרוצה לבטא את צפייתו לגאולה – מן הראוי שיעשה זאת בשביעי של פסח – זמן גאולתנו, ולא בה' באייר – יום ההזדמנות שהוחמצה.