האם אנחנו גזלנים?! הרב גדי בן זימרה עונה לרב מלמד

נדמה כי די שבענו מהסכמים ו'מסחרה' בסגנון 'זה תמורת זה'. אבדנו קצת מתמימותנו העקשנית, גם אם נדמה לנו כי "והיה הוא (מגרון) ותמורתו (גבעת היקב) יהיה קודש". וכשזו האוירה במעגל הכי פנימי שלנו - היא גם מחלחלת 'למעלה', ואפשר כבר לקבל שני חמקנים וחצי במקום התקפה על מתקני הגרעין באירן... 

לפני כשבועיים פרסם הרב אליעזר מלמד בטורו שבעיתון "בשבע" מאמר המבקר את כתבת העיתון, חגית רוטנברג, על כתבה שפרסמה בנושא חוסר המאבק בכלל ובפינוי מגרון בפרט. במאמר תגובה תוקף הרב גדי בן זימרה בחריפות את שיטתו של הרב מלמד, וטוען כי היא שומטת את הקרקע מתחת הטענה לזכותנו על הארץ.

כתב הרב מלמד במאמרו: "כאשר יהודי בונה את ביתו בזדון על כביש או על שטח שמיועד לפארק או על שטח של אדם פרטי, בין יהודי ובין שאינו יהודי, אין איסור להרוס את ביתו, אלא להיפך - כך שומרים על סדרי שלטון תקינים. וכן כאשר בית משפט מחליט שאדם מסוים בנה את ביתו בגזילה על שטח של אדם אחר - אין איסור להרוס את הבית. וגם אם נראה שבית המשפט טעה בהחלטתו, כל זמן שמדובר בטעויות מקובלות של בני אדם, עדיין 'דינא דמלכותא דינא'..."

ויש לשאול על דבריו הן ברמה העקרונית ובין ברמה המעשית. וכי אין הבחנה בין בניה של יהודי על שטח פרטי של יהודי לבניה על שטח 'פרטי' של נכרי?!. וכי אדמתו של הגוי – כאן בארץ ישראל - איננה גזולה בידו?. נדייק יותר בשאלה, כאשר מגמת היהודי המתנחל-הכובש היא בפירוש להפקיע מידו של הגוי את בעלותו הפרטית (או 'הממלכתית') ולהשיבה לחיקם של ישראל, האין הוא מקיים בכך את תיקון העוול המתמשך, בהשבת קרקעות הארץ לידי הבעלים המקוריים – עם ישראל – מידי הגזלנים שהשתלטו עליה במהלך השנים?, שהרי "מעולם לא פקעה זכותנו מעל אדמת ארץ קודשנו" (מאמרי הראי"ה עמ' 252, עיין שם).

האין הוא מקיים בכך את מצות ירושת הארץ וישיבתה (כדברי רש"י בגיטין ח,ב שישוב ארץ ישראל משמעותו "לגרש גויים וליישב ישראל שם")? האין הוא מציל את ישראל מיד צר הבא עליהם, או שכבר בא עליהם זה מכבר?! כדבריו הידועים של השם משמואל (שופטים תרעא) "ואף כיבוש א"י הוא גם להם [=לישראל] כעין הגנה שהרי מוחזקת היא להם מאבותיהם... ואין א"י שייכת לאומות העולם כלל הגזולה היא בידם, והכיבוש מהם הוא רק לדחות העושקים אותה" [דיון ארוך ויסודי בצד ההלכתי של הסוגיה נמצא בקובץ תחומין כ"ד במאמרו של הרב יצחק שפירא]. וגם אם לכתחילה אנו מעדיפים לנהוג בדרכי-שלום ולקנות את הקרקעות בכסף מלא – לסתום פיהם של המקטרגים, שלא יאמרו "גזולים הם בידכם" – הרי בשעת הצורך אנו יודעים גם יודעים לכבוש את הארץ ולהשיב אותה אל תחת ידינו (ראה דברי הראי"ה שם).

ואם אין הבחנה בין ביתו של יהודי לביתו של גוי, נמצא כי עלינו להצטרף לעתירתם המתגלגלת של שלום עכשיו הדורשת להרוס את כל הבתים היושבים על 'קרקע פרטית' של גוי, שלפי הדוחו"ת השונים מדובר ב-9,000 בתים ברחבי יהודה ושומרון. ואם נצרף את חוות דעתה של דורית בייניש הקובעת כי כל אדמה של יהודי שאיננה מוסדרת ורשומה בטאבו כחוק הרי היא מוגדרת כאדמה פרטית של גוי שכן כל מרחבי יהודה ושומרון גזולים הם בידנו... נמצא כי כל ההתיישבות יושבת על כרעי תרנגולת משפטיים המבוססים על 'תפיסה צבאית' וכיו"ב. ואל יהי הדבר קל בעיניכם, נכון להיום זוהי התפיסה המשפטית המקובלת על בית המשפט העליון ואין צריך לומר כי כל העולם גם שותף לה.

משמעות הדברים, כי כמות המתיישבים ו/או גודל ההתיישבות אינם בהכרח הגורם המכריע או המרכזי בעתידה של ההתיישבות. זוהי תוכנית ההתכנסות המשפטית מבית היוצר של תנועות השמאל המכרסמת בנו בשיטת ה'סלמי' הידועה. ומה יענה על כך הרב מלמד? – מן הסתם ישלח אותי לעיין בסוף דבריו המצוטטים, שכל דברי נכונים כאשר מדובר בטעויות מקובלות של בית המשפט, אך אם זו מגמה ושיטה חזר הדין לתחילת דברי – והרי זו "כפיה על דת" והדין הוא יהרג ולא יעבור...

הממשלה בעד ההתיישבות?

אך כאן טוען הרב מלמד כי הממשלה נמצאת במקום אחר מבית המשפט, ואני מצטט: "כאשר ראש הממשלה מודיע בחודשים האחרונים בכנסת ובעוד מסגרות פומביות שהממשלה תומכת בהתיישבות ביהודה ושומרון, ובמקום כל בית שהוחלט להרוס יבנו עשרה אחרים במקומו; ומסתבר גם שאם אחינו מתיישבי מגרון היו עומדים על כך, היו מקבלים עשרה בתים על כל אחד. אלא שבמקום להידבר עם נציגי הממשלה על המשך קיום מצוות יישוב הארץ בהרחבה יתירה, הם העדיפו ללכת אחר העצה לבקש סעד מבג"ץ; במצב כזה אין שום כפייה על דת, ודינא דמלכותא דינא".

ואני תמה, האם אכן כך הם פני הדברים?

ועדת השרים שאמורה היתה לדון בהאצת הבניה והסרת המכשולים הבירוקרטים הפכה ל'ועדת-קישוט' (כלשונו החדה של קלמן ליבסיקנד). הפרקליטות מתעלמת ממנה בריש גלי ואין פוצה פה ומצפצף.

מסקנות ועדת אדמונד לוי - שאמורות היו להפוך לראשונה את כל מעמדם של יהודה ושומרון משטח כבוש למשוחרר - 'נקברו' עוד לפני שנולדו!

למייק בלאס 'חביב ההתישבות' הוארכה כהונתו בחצי שנה, כנראה בגלל תרומתו היחודית למפעל ההתיישבות... ובמקומו מונה לא פחות ולא יותר 'ידידנו' משכבר הימים שי ניצן...

והאם שכחנו את הצבעת השרים וראש הממשלה ב'חוק ההסדרה'?

וכאן הבן שואל, אם רוה"מ בנימין נתניהו תומך בהתיישבות כהכרזותיו הפומביות מדוע הפרקליטות עונה לבג"ץ תשובה הפוכה מעמדתם של השרים? מדוע בעוד מספר שבועות כבר לא נזכור מי הוא אדמונד לוי ומה פועלו? ומי האריך את כהונת בלאס? ומי מנסה למנות את שי ניצן? נדמה לי כי התשובה ברורה, ואם כן מה ערך יש להכרזותיו הפומביות? האם לא ברור שהן נועדו לתמרן היטב בין הטיפות ולזרות חול בעינינו (ומסתבר שבהצלחה)? אגב, יתכן שרוה"מ מצליח לבלבל גם את עצמו...

המלחמה בעיצומה

האם נעלמה מעיני הרב מלמד תנופת ההתיישבות האדירה של הערבים בניצוחו של פיאד, המשתלטים בשיטה המפא"יניקית על 'עוד דונם (אלפי דונמים!) ועוד עז'. העיר רוואבי הולכת ונבנית בחסות ובעידוד המנהל האזרחי - ידו הארוכה של בנימין נתניהו - המסיר את כל המכשולים הבירוקרטים בפני הרשות הפלשתינית, ובהתאמה מערים המנהל אין סוף מכשולים על היהודים למרות שמדובר בהסכמים חתומים על ידי ממשלת ישראל. נתניהו דוחף בכל הכוח פיתוח תשתיות ויזמות במגזר הערבי ומן הצד השני המכללה באריאל לא מצליחה להיהפך לאוניברסיטה בגלל התנגדות שר הבטחון בא כוחו של... האם הרב לא רואה כיצד המנהל האזרחי על יועציו המשפטיים משנה לאט וביסודיות את החוק העותמאני, במקום שהחוק האנאכרוניסטי הזה מגן על החקלאי היהודי? כן, כמעט שכחתי, אך עדיין איני רואה את - 300 היחידות שהובטחו בבית אל – 'נחיה ונראה' ב"ה, כמו שנהוג לומר.

בקיצור המלחמה על יהודה ושומרון ניטשת בכל עוז והכל פתוח! היפך הקולות הנשמעים כי ההתיישבות היהודית היא בלתי הפיכה. נדמה כי מרוב דייקנות הלכתית תיאורטית ומשאלות לב איננו מצליחים לראות את ה'יער' המציאותי המעשי כיצד המדינה הפלשתינית הולכת וחונקת את ההתיישבות, בעידוד ראש הממשלה! לצערנו ראינו די והותר שהתיישבות היא הפיכה, וגם אם יציעו לנו (ויתנו!) מאות ואלפי בתים (בנוסח "גושי התיישבות" וכדו') תמורת עקירת "מאחזים וישובים מבודדים" – הרי מלבד הישובים שיעקרו ח"ו גם המרחב כולו יהפוך מייד לרצף בשליטה ערבית מלאה! האם שכחנו שיש משהו מעבר לגדרות הישובים?

ולסיום, משהו קצת עמוק ועקרוני. המאבק הניטש למעלה מדור בין שמאל לימין, הינו מאבק תרבותי על זהותנו היהודית, כאשר המאבק על הארץ הוא רק אחד מהביטויים שלה. וביסודו ויכוח מר על בחירת ה' בנו והבחירה שלנו בו, ומה משמעותה של בחירה זו. ובקיצור הכי נמרץ; 'בחירה' זוהי נאמנות שאינה תלויה בדבר, זו ברית ואכפתיות, דווקנות ונצח. ומול עולם מושגים תמים זה נמצא לא מעט מילים אחרות המבטאות את ההפך - ציניות, תלישות, ניכור, בגידה, "והכל שאלה של מחיר"... גם אם היו הישגים במגרון ובגבעת האולפנה, הם ודאי נשענו גם על החשש מפני אותה קשיות עורף יהודית טיפוסית ידועה. אכן, בלא מעט תחבולות וערמה נעזרנו במאבקים שהובילו להקמת המדינה, כמו גם בהתיישבות ביש"ע, אך תמיד 'הלוז החי' היו פעימות הלב היהודי הנאמן לעצמו וביודעין ובלא ביודעין גם נאמן לאלוקיו.

נדמה כי די שבענו מהסכמים ו'מסחרה' בסגנון 'זה תמורת זה'. אבדנו קצת מתמימותנו העקשנית, גם אם נדמה לנו כי "והיה הוא (מגרון) ותמורתו (גבעת היקב) יהיה קודש". וכשזו האוירה במעגל הכי פנימי שלנו - היא גם מחלחלת 'למעלה', ואפשר כבר לקבל שני חמקנים וחצי במקום התקפה על מתקני הגרעין באירן...

בגבעת אסף – היעד הבא של שלום עכשיו – זה כבר צריך להיות אחרת.