התורה – לתור בחכמה ולהורות דרך

לכבוד פרשת יתרו שבה אנו מקבלים את התורה, נתבונן במשמעות המלה תּוֹרָה, שהיא ודאי אחת המלים החשובות בתורה... את משמעות המלה בודקים תחילה לפי ניתוח דקדוקי של השרש בלשון-הקודש. והנה מתברר שדווקא לגבי המלה היסודית הזו קיים ספק מהו מקורה, כפי שכותב הרד"ק, מגדולי המדקדקים[1] – האם תּוֹרָה באה מהשרש יר"ה או מהשרש תו"ר.

הוראה או ראיה בתכונת הדבר

אם השרש הוא יר"ה – המשמעות היא מלשון הוראה, לימוד התורה והמצוה, כמו "וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ", וכפי שמקובל לומר ש"תורה מלשון הוראה" (כמו שהרבי מליובאוויטש הזכיר פעמים רבות). אך אם המלה באה מהשרש תו"ר המשמעות הפשוטה היא ראייה והתבוננות, כמו "לָתוּר אֶת אֶרֶץ כְּנָעַן", "וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה" (ופירש רש"י: "לדרוש בתורה היא החכמה ולהתבונן בה"), וכן בשלילה "וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם".

ליתר דיוק, אם תּוֹרָה באה משרש תו"ר, ניתן לפרש אותה גם במשמעות נוספת קרובה (גם היא מדברי הרד"ק) – תכונת הדבר (בדומה לשרש תא"ר – "יְפֵה תֹאַר" – שהוא 'קרוב-משפחה' של תו"ר). ואכן, המקור החשוב לכך שתורה משרש תו"ר הוא מהשוואת הפסוק בספר שמואל "וְזֹאת תּוֹרַת הָאָדָם", לפסוק המקביל בספר דברי-הימים "וּרְאִיתַנִי כְּתוֹר הָאָדָם הַמַּעֲלָה" – שפירושו: ראית אותי בתכונת אדם גדול (למרות שאני קטן). אך גם "תכונת הדבר" קשורה לראייה והתבוננות – אנו תרים ומעמיקים בתורה ועומדים על תכונתה. ומצד נוסף: התורה היא תכונת כל המציאות (שהרי ה' הסתכל בתורה וברא את העולם), ובה אנו תרים ומעמיקים. ההתבוננות בתורה מביאה לגלות את התכונה-העצמית של ישראל, "אורייתא וישראל חד הוא", ומי שעוסק בתורה הופך להיות בתכונה של "האדם המעלה".

תורה שבכתב ותורה שבעל-פה

המשמעות של תורה מלשון הוראה מדגישה את הצד המעשי בתורה, ללמוד על מנת לעשות ולקיים. כל התורה היא הוראה מהי דרך-החיים של יהודי בעולם הזה (והרי התורה לא ניתנה למלאכים). בחינה זו מודגשת במיוחד בתורה שבעל פה שרק על-פיה ניתן לדעת את ההלכה למעשה.

ואילו המשמעות של תורה מלשון לָתוּר מדגישה את הצד העיוני בתורה, הסתכלות עמוקה של ראיה שכלית "בעין השכל שבלב" (כמודגש בפסוקים לעיל, "ונתתי את לבי" וכו'). בחינה זו מודגשת יותר בתורה שבכתב, שכולה שמותיו של הקב"ה ובה נמצאת חכמתו האין-סופית המיוחדת איתו בתכלית.

כמובן, שצריך את שני הצדדים בתורה, החכמה עצמה וההוראה למעשה, כמו שחייבים את שתי התורות, "תוֹרֹתָי – תורה שבכתב ותורה שבעל פה"[2]. מתחילים לדרוש ולתור בחכמת התורה, פותחים את הספר ומביטים באותיות התורה, ואחר-כך אפשר להגיע להוראה, להיות "תלמיד שהגיע להוראה ומורה" מה לעשות בפועל.

מרשות-היחיד לרשות-הרבים

במושגים של פנימיות התורה: תורה מלשון לתור מקבילה למוחין, חכמה בינה ודעת. ואילו תורה מלשון הוראה מתייחסת למעבר מספירת היסוד לספירת המלכות. היסוד מעניק את השפע, "יורה כחץ", והמלכות קולטת הכל ומוציאה-לפועל בעולמות התחתונים, כמו בהריון ולידה. כך גם מבואר שתורה-שבכתב שייכת לחכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"), ותורה שבעל-פה למלכות, כמו שכתוב ב'פתח-אליהו': "מלכות פה תורה שבעל פה קרינן לה".

פעולת המוחין חב"ד היא עדיין כ"אור המאיר לעצמו". כך החוויה של לדרוש ולתור בחכמת התורה היא, יחסית, פעולה של האדם עם עצמו, ברשות-היחיד שלו. ואילו השפעת היסוד למלכות היא כבר "אור המאיר לזולתו" – פנייה אל המציאות החיצונית 'לדבר' איתה. כאן יש חשיבות למה שקורה אצל הזולת, ברשות הרבים, ולכן ישנו כלל יסודי בפסיקת ההלכה "אחרי רבים להטות". כאשר עוסקים בחכמה המופשטת, פעמים רבות דווקא היחיד, החריף והמעמיק, הוא שעומד על האמת – בעוד חבריו "אינם עומדים על סוף דעתו" – אך בפועל, בעולם הנפרד של רשות-הרבים, ההוראה כהלכה למעשה תהיה כדעת הרבים.

יראה, יראה ושמחה

מבחינה דקדוקית, השרש יר"ה קרוב מאד לשרש יר"א (בשניהם עיקר השרש הוא האות ר) – התורה כהוראת-דרך קשורה למושג היראה, יראת-שמים פשוטה (שיש לכל יהודי בטבעיות) לשמירת כל המצוות ב"סור מרע ועשה טוב". אמנם, כיון שהשרש תו"ר הוא במובן של ראיה, הרי גם לו יש קשר מובהק ליראה, אלא שזוהי "יראה עילאה", תחושה של בטול לנוכח ראיית האלוקות והשגתה בחכמת התורה, "אורייתא וקב"ה חד הוא".

והנה מתן-תורה היה מעמד נורא-הוד, אשר הפיל יראה גדולה ועצומה על ישראל, "וירא העם וינועו" עד שפרחה נשמתם מרוב פחד, "באימה וביראה ברתת ובזיע". ובכל-זאת, כאשר אנו מתבוננים ותרים בתורה, יש בדבר שמחה גדולה וענג פנימי, ממש טעם-ערב. חכמת ה' שבתורה היא "שעשועים עצמיים", ככתוב שה' היה משתעשע בתורה עוד קודם בריאת העולם (לפני שהיה למי להורות), וגם אנו מצטרפים לחווייה זו של שעשוע ו'כֵּיף', ממש כמו תיירים שבאים לתור את הארץ. במהלך הדורות, ככל שמתגלים יותר סודות-התורה – במיוחד לקראת גילוי "תורה חדשה" על-ידי מלך המשיח – הולכת היראה ומתמתקת והתורה מאירה לנו פנים שמחות, "תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי".