זבנג וגמרנו • דעה - עו"ד אורי ציפורי

לוּ רצתה מדינת ישראל, הרי שיש בידיה כל הכלים המשפטיים שיכולים להצדיק פגיעה באוכלוסיה אזרחית, מקום שהיא משמשת, מרצונה או שלא מרצונה, מחסה לפעילות המכוונת לפגיעה בגופם וברכושם של עם ישראל. ממילא, אין כל הצדקה לסכן חיילי חי"ר בפעולות כירורגיות שתכליתם צמצום הפגיעה בתושבי הרצועה. 

כל אזרח מאזרחי מדינת ישראל, לוּ היה נתקל במקרה פרטי דוגמת הלחימה בעזה, כלומר במצב בו חייו עומדים בסכנה והוא נדרש, לצורך הגנת עצמו, לפגוע באזרח חף מפשע המשמש מגן אנושי עבור מי שמנסה לפגוע בו, היה נהנה מהגנת הצורך הקבועה בסעיף 34יא לחוק העונשין של מדינת ישראל.

סעיף 34יא קובע כי:

"לא ישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חייו, חירותו, גופו או רכושו, שלו או של זולתו, מסכנה מוחשית של פגיעה חמורה הנובעת ממצב דברים נתון בשעת המעשה, ולא הייתה לו דרך אחרת אלא לעשותו".

 הגנה זו מקורה בהלכה והיא מבוססת על דיני רודף. בין יתר המצבים שעמדו לנגד עיני הכנסת כאשר חוקקה סעיף זה,  היה מצב בו שודד (או כל רודף אחר) יורה על פלוני, תוך שהוא מחזיק בעובר אורח חף מפשע כמגן אנושי. סעיף 34יא התיר לפלוני, הלכה למעשה, לפגוע באותו עובר אורח תמים המשמש כמגן אנושי, ובלבד שהדבר נדרש לו לצורך הגנה עלי חייו (גופו או רכושו) וכאשר לא היתה לו דרך אחרת להגן על עצמו (כמו לדוגמא להסתתר מפני היורה וכד'). ובמילים פשוטות, במצב בו חייו של אדם נתונים בסכנה מיידית, אין הוא נושא באחריות פלילית על מעשים שעשה כדי להגן על חייו, אפילו אם כתוצאה ממעשים אלו נפגע עובר אורח חף מפשע.

מדוע מצא המחוקק לנכון לפטור אדם מאחריות פלילית במקרה כגון זה? התשובה היא פשוטה, משום שמי שנושא באחריות למותו של אותו עובר אורח הוא מי שהפך אותו למגן אנושי ולא פלוני המנסה להגן על חייו מפני רודפו – הגנה זו מקובלת בכל העולם כולו!

אם מחילים מקרה פרטי זה על ציבור של אנשים, מקבלים בדיוק את תמונת הלחימה בעזה.

עם ישראל נרדף ע"י מחבלים המאיימים לפגוע בחייו, גופו ורכושו. אותם מחבלים ימ"ש עושים שימוש באזרחים תושבי הרצועה (ונניח לצורך הדיון התיאורטי בלבד שהם חפים מפשע ולא מחפים על פשע) כמגן אנושי. על פי ההגיון הבריא אותה הגנה בסיסית, הגנת הצורך, העומדת לכל אזרח ואזרח בארץ ובעולם, צריכה היתה לחול גם כשמדובר בציבור המגן על חייו מפני אויב העושה שימוש במגן אנושי. עם ישראל בבואו להגן על עצמו מפני המחבלים העושים שימוש באזרחים כמגן אנושי, רשאי לפגוע ברודפיו גם במחיר פגיעה באותם אזרחים. ומדוע? מפני שהאחריות לפגיעה באותם אזרחים מוטלת על מי שהפך אותם למגן אנושי, קרי – המחבלים ימ"ש, בפרט כאשר צה"ל מודיע מראש לתושבי הרצועה כי עליהם להתרחק ממקומות המסתור של המחבלים ימ"ש.

והנה למרבה הפלא, הגנה זו נגוזה ונעלמה כלא היתה,  איש לא מדבר עליה ולא מעלה אותה על דל שפתיו. הערבים הצליחו בערמה רבה, ותוך פניה לרגשות האנושיים הבסיסיים ביותר של העולם, שאינו יכול לשאת מראות של אזרחים פצועים, לעוות את המציאות ולהציג אותנו כמי שאחרים לשלומם של תושבי רצועת עזה.

אבל כמו בכל דבר ועניין, יש להשליט את המוח על הלב. אף אחד לא שמח לראות בפגיעה באוכלוסיה אזרחית, אבל האחריות למראות הללו מוטלת אך ורק על המחבלים העושים שימוש באחריהם כמגן אנושי. ומכיון שכך, כל ניסיון לעשות פעולות כירורגיות המעמידות את חיילנו בסכנה, היא פעולה לא נכונה ובלתי רצויה. לעם ישראל יש את הזכות המלאה ואת ההיתר המוסרי והמשפטי, לפגוע באויביו השפלים המסתתרים כעכברים בתוך אוכלוסיה אזרחית, אפילו במחיר פגיעה באזרחים. עם ישראל צריך לשמש אור לגויים גם בעניין זה ממנו נבוך העולם כולו. בסוגיא זו של התמודדות מול אויבים שפלים המשתמשים באזרחים כמגן אנושי, טרם נאמרה המילה האחרונה במשפט הבינלאומי. עיני כל העולם נשואות אל עם ישראל, שדווקא הוא זה שמסוגל לקבל הכרעות מוסריות מהסוג הזה מבלי להתבלבל מנקיפות מצפון שאינן במקומן.

ומעבר לפן המוסרי שבעניין, גם מהבחינה הפרקטית גישה כזו עשויה להחזיר את השקט לאזור. לאחר פעמים שלוש של תגובה מיידית, כזו שתחסל כל מתחם ממנו יש ירי לעברנו, יבינו המחבלים ימ"ש שאין להם איפה להסתתר, וגם האוכלוסייה הערבית האזרחית תדרוש מכנופיות יורי הטילים להתרחק מאזורי המגורים. אף אדם נורמאלי לא יאפשר לחוליה כזו להתארגן בסביבת ביתו, כשהוא יודע בוודאות שירי שיתבצע מקרבו פירושו גזר דין מוות עבורו ועבור בני משפחתו.