להתקשר לרבי • מאמר לג' תמוז

כיון שדמותו של הרבי מליובאוויטש חצתה מגזרים ודלגה בקלילות על גבולות, הרבה יהודים רוצים לראות עצמם חסידים שלו ולנסות להתקשר אליו, ואין מתאים לכך יותר מהתאריך של ג' בתמוז • מאמר

מעובד מתוך מאמר בשם זה בספר "רוחו של משיח"

נראה שכמעט אין יהודי בעולם שלא שמע על הרבי מליובאוויטש. קשה למדוד את השפעתו של הרבי, וקשה להכיל במלים את שיעור קומתו, את תורתו הרחבה והעמוקה, את אישיותו הקורנת, את סיפורי המופת המתגלגלים סביבו. הרבי הוא אחד מגדולי הצדיקים והמנהיגים שידע עם ישראל בכלל, והדורות האחרונים בפרט, דמות של ענק החי בתוכנו, נוגע לא נוגע... אין ספק שמי שזכה לראות, ולו פעם אחת, את פניו המאירות ומבטו החודר והחם לא ישכח זאת לעולם.

אבל בשביל חסידים, הרבי הוא הרבה יותר מעוד דמות מוערכת ואפילו נערצת. הרבי הוא דמות שאליה מתקשרים, כאשר למושג התקשרות משמעות עמוקה, אפשר לומר קיומית. כיון שדמותו של הרבי חצתה מגזרים ודלגה בקלילות על גבולות, הרבה יהודים רוצים לראות עצמם חסידים שלו ולנסות להתקשר אליו, ואין מתאים לכך יותר מהתאריך של ג' בתמוז. כיצד, אם כן, מתקשרים לרבי?

התקשרות בשלש רמות של לימוד

ההתקשרות היא, בראש ובראשונה, לאהוב את הרבי אהבת נפש, "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" של חסיד לרבו. אך "המעשה הוא העיקר" (כמו שהדגיש הרבי אין ספור פעמים). התקשרות אמתית מתבטאת במעשה בפועל, ועליה לחדור בכל שיעור הקומה של החסיד המקושר.

באופן מעשי, בדרך כלל, מדובר בשני אופנים של התקשרות לצדיק: ללמוד ממנו ולקיים את הוראותיו.

את הלימוד מהרבי נחלק לשלשה: אפשר ללמוד ממעשיו הגלויים ולעשות כמותו. אפשר ללמוד ממידותיו הטובות, ובפרט ממידת אהבת ישראל שלו, שהיא ראש לכל המידות וכולן כלולות בתוכה. ואפשר ללמוד את תורתו של הרבי, בספריו, בשיחותיו ובאגרותיו, וממנה יכולים אנו ללמוד גם את דרך חשיבתו.

בלוח 'היום יום' (לכ"ד סיון) מובאים דברי הרבי הריי"צ, חותנו של הרבי: "השואל מה היא ההתקשרות שלו אלי מאחר שאין אני מכירו פנים... ההתקשרות האמיתית היא על ידי לימוד התורה. כשהוא לומד את מאמרי החסידות שלי, קורא את השיחות ומתחבר עם ידידי אנ"ש [אנשי שלומנו] ותלמידי התמימים שיחיו [כינוי לתלמידי ישיבות חב"ד] בלימודם ובהתוועדותם, ומקיים בקשתי באמירת תהלים ובשמירת זמני הלימודים – הנה בזה היא ההתקשרות". הדגש הוא על הלימוד, אך יש כאן גם אזכור בולט של מדת האהבה, המתבטאת בהתחברות איתנה עם שאר החסידים (כמו בפתגם "חסידים אינם לבד").

רמה רביעית: יוצאים למבצעים

קיום הוראותיו של הרבי הוא רמה נוספת (רביעית) של התקשרות, רמה אחרת לגמרי מאשר לימוד ממנו בכל הדרגות. כך למשל בדברי הרבי הריי"צ, חשיבות "אמירת תהלים ושמירת זמני הלימודים" היא מצד קיום הוראת הרבי (מתוך "קבלת עול"). אם הרבי הריי"צ התחיל "מלחמת תנופה" לטובת היהדות, הרי הרבי הכפיל שבעתיים את המלחמה המחייבת הזו (מלחמה בדרכי נועם) והכריז על מבצעים.

הביטוי "מבצעים", ומושגים צבאיים נוספים שהרבי הרבה להשתמש בהם בהוראותיו, מצביעים על רצונו של הרבי שנהיה כחיילים המקיימים את הוראות הרמטכ"ל במסירות נפש מלאה. מסירות נפש היא כח ששיך למדרגה שמעבר לכוחות הגלויים והמוגבלים של האדם הרגיל. כשמתגלה כוח מסירות הנפש באדם, מתוודעים לכוחות העל-טבעיים שבו.

גם עתה, אפשר וצריך לקיים את הוראותיו-מבצעיו של הרבי: להפיץ תורת החסידות; הנחת תפילין; נתינת צדקה; לימוד תורה; בית מלא ספרי קודש; מזוזה כשרה על פתח הבית; הדלקת נרות שבת; שמירת כשרות; טהרת המשפחה; חינוך ילדי ישראל; אהבת ישראל. כל אלה הם מעשים שאפשר לקיימם בפועל במסירות נפש על פי הוראת הרבי.

ההתקשרות הפשוטה דרך לימוד ממעשיו, מידותיו ותורתו של הרבי, היא בבחינת 'בית ספר' בו נצמדים לאישיותו הגלויה ולומדים אותה. אך ככל ילד הלומד בבית הספר, מתבגרים 'ויוצאים לחיים' לקיים את דברי המורים בפועל ומגלים שדוקא על ידי החיים והשליחות מתגלים הכוחות העמוקים יותר של נפש הרבי בתוכנו. דווקא מתוך עזיבת ההימצאות בקרבת הרבי מתגלה ההתקשרות היותר עמוקה אליו בפנימיות.

כשאדם לומד דבר חדש, תמיד יש צד של קנין ורכישה לעצמו, והוא אף מתאים את הדברים לעצמו. אך כשהאדם מציית להוראה כלשהי, על פי רוב הוא צריך לכוף את עצמו, במידה זו או אחרת, לקיים את ההוראה בעל כרחו ולבטל רצונו לרצון עליון ממנו. כך, בקיום הוראותיו של הרבי יש יותר בטול עצמי מאשר בלימוד מאישיותו ותורתו.

הרמה החמישית: קבלת פני משיח צדקנו

לאחר כל אלה, הרבי נכנס להילוך חמישי-משיחי, עם מבצע נוסף שעולה וכולל את כל המבצעים שקדמו לו – "מבצע משיח"[1]. זו התקשרות המצריכה 'דילוג' בנפש והתמסרות מסוג אחר לגמרי, שהרי הולכים ליישם מה שעד כה היה בגדר חלום. את הזיהוי של הרבי עצמו כמשיח יש להבין כך שבשלב מתקדם של "מבצע משיח", הרבי היה מוכן לקחת על עצמו את המשימה "להיות משיח", מוכן שיצביעו עליו כמנהיג שהעם רוצה שיוליך אותו לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.

לכאורה אפשר לקיים כל אחד מהמבצעים האחרים גם בלי להתחבר לחזון המשיחי, אך הוא מעניק לכולם עוצמה מוגברת. יותר מזה, כל מה שנעשה עד כה תובע אמנם התמסרות לרבי, אבל ב"מבצע משיח" הרבי תבע מחסידיו לקחת יוזמה ולפעול גם מכוח עצמם. כל מה שנעשה על פי הוראות ישירות מהרבי, מבלי התעוררות פנימית ועצמית לדבר, זוהי יחסית "אתכפיא" (במובן של כפיה מבחוץ), עבודה שלא מכח עצמו. כך למשל טען הרבי שצועקים "עד מתי" לא בפנימיות, אלא משום שהרבי הורה לצעוק[2]. וכך תבע הרבי מחסידיו "אני את שלי עשיתי עכשיו עשו ככל אשר ביכלתכם... להביא בפועל את משיח צדקנו...".

ב. התקשרות לאחר ג' תמוז

כעת נוכל להבין מה מתבקש מחסידי הרבי לאחר ג' תמוז תשנ"ד. עד אז, הרבי אמר והורה דברים מפורשים וגלויים, ולכן היתה בזה 'אתכפיא' כאשר המוח שליט על הלב. אך כעת שתי המדרגות הללו עלו ונעלמו אל תוך מעמקי הנפש פנימה, שם באופן בלתי מודע הנפש מזדהה לחלוטין עם המשיח ולא רק מוסרת עצמה אליו.

הבעל שם טוב לימד שבכל יהודי יש "ניצוץ של משיח", והיום עיקר העבודה שלנו היא להזדהות עם אותו ניצוץ משיחי שבתוכנו, בתקוה שמתוך הניצוצות הללו תשוב להתגלות לבסוף גם דמות משיחית-מלכותית ממשית, "אני מאמין בביאת המשיח". על מנת להביא מדרגה זו של נפשנו אל הגילוי והמודע, עלינו לפעול עבודה של "אתהפכא" גמורה, להפוך את הנפש ומתוך כך "להפוך את העולם".

נתבונן כעת באלו 'פעולות משיח' יש לפעול מתוך הרוח שהנחיל לנו הרבי, ובאלו תחומים וכיוונים מתבקש לפעול, כאשר מאמינים שאפשר וצריך להזיז ולגאול את כלל המציאות (ולא רק לנגוס ולהציל ממנה קטעים בודדים).

שלמות הארץ

נראה שאפשר לזהות חמשה תחומי פעולה כלליים בהם עלינו לפעול היום.

התחום הראשון הוא הפעילות והמאבק למען שלמות הארץ. הפעילות למען ארץ ישראל היא 'משיחית', מפני שזה עצמו ההבדל בין ההקדמות למשיח לבין משיח עצמו. משיח היינו כבר כניסה להתמודד עם המציאות עצמה, לפעול פעולות כאלה שכותרות העיתונים חייבות להתייחס אליהן. עד אז הפעולות הן יחסית התכוננות למהפכה בתוך מחנה סגור, באופן שהעולם יכול 'להרשות לעצמו' להישאר בשלוותו בלא להתייחס.

חיזוק הדת

לתחום השני נקרא "חיזוק הדת". כעת אנו מפנים את תשומת הלב אל החוג הקרוב, החל מהציבור הנקרא "דתי" וממנו מתפשט במעגלים מתרחבים והולכים לכל מי שמוכן להצטרף במידה מסוימת, בתקוה שהחוג ילך ויגדל, ויאסוף אליו עוד ועוד נשמות. אבל ההשפעה היא באופן של נכונות להכנס למעגל של נשמות המתגבשות מסביב לציר פנימי, ותומכות זו את זו שלא 'להתפרק' אל העולם הריקני והמאיים שבחוץ (כמו בדברי הריי"צ שהובאו לעיל על חשיבות ההתחברות למעגל של אנשי שלומנו).

הפעילות הזו עוסקת בעיקר בתיקון החיים בפועל (ולא בשינוי התודעה הכללית), מתוך הנחה שמערכת חיים בעלת אופי שונה בונה 'עולם אלטרנטיבי' שבתוכו תוכל לצמוח תודעה חדשה, ותיקון העולם יבוא מתוך יצירת 'גרעין קשה' ויציב, כמו שנאמר בספר הזוהר שתשובה אמיתית של "כנישתא חדא" (חבורה אחת) תביא גאולה לעולם כולו.

תשובה מאהבה

עם כל היסודיות בתחום של חיזוק חומות הדת, יש בו גם משהו מקומם. הרי החסידות מלמדת ש"ה' הוא הכל והכל הוא ה'", ולכן ודאי שהתכלית אינה רק להצטמצם בתוך החוג הצר והמצומצם של "אנשי שלומנו", כאילו מזניחים ומתייאשים כעת ממה שחוצה לו?

מי שיומרה משיחית דוחפת אותו לפעול, חרד למצבו של כלל העם, ומתעורר (למשל) לא להשלים עם תהליך ההתבוללות, המהווה היום סכנה מוחשית לא רק בחו"ל אלא גם לעם היושב בציון. אמנם, כיוון שהתבוללות נעשית (בדרך כלל) בהסכמת המשתתפים בה, לא תועיל כאן פעילות מלחמתית מתנצחת, אלא יש לעסוק בתשובה מאהבה – וכעת ניתן למושג הזה פרשנות של תשובה מתוך אהבת ישראל, אהבה עמוקה שמזכירה לכל יהודי לאן הוא שייך, ואוספת אותו הביתה ברחמים גדולים.

תורה חדשה

כל הפעולות עד כה – המאבק להצלת העם והארץ, חיזוק הדת, ואהבת כל ישראל הפועלת נגד התבוללות וכו' – הן עדיין תגובה ישירה לבעיות שהתעוררו בשטח. אבל יש תחושה אמתית שכל זמן שרק נגיב לבעיות היא לא תצלח.

פעילות משיחית מלאת חדוות חידוש היא הפנייה למעיין הנובע של פנימיות התורה, ויכולת להפיצו בלא למקד ולקוון את מה שנובע ממנו להישגים מסוימים בשטח. האור החדש הזה – עליו נאמר "תורה חדשה מאתי תצא" – עתיד להיות "שמש צדקה ומרפא בכנפיה", אור שיצמיח ויפריח את הנשמות הנבולות, ואת מה שיוולד וייבקע כשיפתחו הניצנים איננו יכולים אפילו לשער.

תיקון עולם

מגמותיו של משיח הן ללא גבולות, רוצה הוא בתיקון העולם כולו. הפריצה מגבול ישראל היא "עת שלום" האמיתית. עיסוק בעצמנו בלבד מטפח זרות ושנאה אצל האומות ותסכול עצום בתוכנו פנימה. יהודים רבים שואלים עצמם ללא הרף איזו מין אמת היא זו שאין לה מה לבשר למציאות האנושית? ומדוע במקום להיטיב עם כולם, כחפץ לבבנו הפנימי, אנחנו צריכים לחוש ללא הרף איום סמוי ולעסוק בהתגוננות מפניו. הרוח המשיחית היא רוח של אמון שעם ישראל ותורת ישראל רלוונטיים לכל העולם, ואדרבה, הוא הסיכוי שלהם. בחיצוניות אמנם שונאים אותנו כי אנו טורדים את שלוותם, אבל בפנימיות השנאה היא בגלל שאיננו מצליחים לחדור לעולמם ולגאול אותו.

פעולות משיח בתחום הזה הינן להפיץ שבע מצוות בני נח, ומה ששייך ומתאים לכלל האנושות מתוך פנימיות התורה. לגוים אסור "לבדות דת חדשה" (כמו שפוסק הרמב"ם), אבל אין פירוש הדבר שאסור להם לפתח ולבטא חיים דתיים, אלא שצריכים הם לינוק אותם מתורת ישראל כפי כוחם לקבל.

הרבי אמר "אילו היו מתכוונים ומבקשים וצועקים באמת, בודאי ובודאי שמשיח כבר היה בא!!" יהי רצון שעל ידי מאמצינו להשיג את כל המטרות הנ"ל, נזכה לגלות במודע את נקודת הזהות שלנו עם צעקתו הנרגשת הטבעית של המשיח ונזכה לראות כיצד העולם נהפך כולו לטוב היום, ולקבל את פני משיח צדקנו תכף ומיד ממש.