למה בחרתי להיכנס לבית הסוהר?

ע"ה אייר תשע"ד

משפחה יקרה, עם ישראל

לאחרונה נגזרו עלי שלשה חודשי עבודות-שרות ע"י בית-המשפט המחוזי בלוד. החלטתי להתעלם מהחלטת בית המשפט, גם במחיר של ישיבה בכלא, מהסיבות שאנסה להסביר במכתב זה.

אני מואשמת ב"סיכון חיי אדם בנתיב תחבורה", בכך שהשלכתי אבנים על ערבים, כתגובה לטרור האבנים הערבי העובר בשתיקה.

כהצדקה למעשי, אינני מתכוונת להאשים את הממסד באזלת יד מחפירה ובהפקרת דם יהודי, לפרט על הטרור הערבי הרצחני, לפרוש עובדות מוצקות המוכיחות התדרדרות כללית שמובילה המדינה, להצביע על אשמים "מרכזיים" וכו'. כל זה נכון, אך הדברים גלויים וידועים, ואין טעם להוסיף ולהתבכיין. כל עם החפץ בחיים אינו יכול לשבת בחיבוק ידים במציאות כזו.

אך אני רוצה לגעת בקצרה בשרשי הבעיה, היישר מהראש והלב היהודי שלי (מבלי להאריך כאן בהסברים ודוגמאות):

כיהודים, איננו יכולים להזדהות עם מערכת המשפט במדינת ישראל, המתכחשת להבדלה בין ישראל לעמים – הבדלה שרק על-גבה ניתן להגיע להשפעה מתוקנת. כך למשל בית המשפט מדבר על "סיכון חיי אדם" גם כאשר מדובר בפראי-אדם הנלחמים בעם ישראל (כפי שהתורה קוראת לישמעאל "פרא אדם" – 'פרא' כשם העצם ו'אדם' כשם התואר).

התנועה הציונית (אשר ברוחה התפתחו המדינה ומוסדותיה) כמו העם ששאל למלכות שאול, באה בתביעה שלילית להיות "ככל הגויים" (תביעה אשר הקב"ה משווה אותה לעבודה זרה). על בסיס תביעה זו קמה המדינה. מדינה, אשר כמו המלך הראשון – לא יודעת להכיר בטעויותיה והנה הגיע גם זמנה שתיפול ותאבד מלכותה.

בסוף ימיו נטרפה על שאול דעתו. הוא ידע שמלכותו כבר מפוררת, אבודה, ובכל זאת – המשיך לרדוף את דוד, המלך החדש, האמיתי, הנצחי, ממש כמו שהממסד פה בארץ עוסק ברדיפה נקמנית אחר יהודים המייצגים תורת אמת בעולם, תורת ה'.

אל מול מציאות לא פשוטה זו, עלינו לשאוף למלכות בית דוד. יש הסוברים כי ניתן לעשות זאת כ"שינוי מבפנים", אך ההיסטוריה מוכיחה אחרת, ומה גם שדוד שהיה חתן המלך (וניתן היה לצפות שהמלכות תגיע אליו בירושה) ידע שעליו לבסס את מלכותו בעצמו, במקביל למלכות שאול, כך היה. בתחילה אמנם היה ניתוק, והוא מלך רק בחברון, אך רוב שנות מלכותו לבסוף, נפרשו על עם ישראל כולו.

כולנו מצפים לגאולה, מייחלים לראות בנקמת משיח בן יוסף באומות, מחכים לבנות את בית המקדש לתפארת העולם כולו. להיות אור לגויים.

דרושה מהפכה. למענה – מעשים צריכים להיעשות, אמירות צריכות להיאמר. הנושא הזה מוכרח לעלות לדיון. כך נוצרת האוירה הדרושה, ובעקבותיה בעזרת השם יתברך, ינהר עם ה' אט אט בחיפוש אחר אלטרנטיבה חדשה, טובה, טהורה, ראויה. "ניקח את גורלינו בידינו" – הרב בנימין כהנא הי"ד טבע את המשפט הזה לא הרבה לפני שנרצח.

מעשיי, אשר גרמו למעצרי, ולאחר מכן אותה התעלמות חצופה מגזר הדין, מהחוק, מבטאים אותה התנגדות והתנתקות מהממסד.

אותן אבנים שהושלכו על ידי, הושלכו מכח התורה לכבודו יתברך. נזרקו הם כתגובת "עין תחת עין" לבזיון שביידוי האבנים שמשליכים עלינו הישמעאלים ימח שמם יום יום, והשתיקה מנגד היתה מבזה עוד יותר.

לא היה זה מעשה מתוך יאוש, פחד או חוסר אונים ח"ו - אלא מעשה יהודי, נוקם וגאה.  "כאשר עשו לי, כן עשיתי להם" (שמשון הגיבור).

יהי רצון, ואבנים קטנות אלה, של כל אותם יהודים צמאי הגאולה והמעשים, כמהי מלכות ה', יהיו בחינת חמשת חלוקי הנחל של דוד המלך הקטן והשמח מול גוליית הענק. אותן חמש אבנים קטנות אשר ביססו את מעמדו כמלך..

הזמן מתקתק... קול דודי דופק... והמשיח משתוקק.

אינני מצטערת אף לא לרגע על אותו סיכון פראי האדם. גם לא על החלטתי להתעלם בהתרסה מגזר הדין. אם יש בליבי חרטה היא אך ורק על כך שהדברים לא נעשו בצורה טובה יותר (והכל מאיתו יתברך, לטובה!) אך שוב, חס וחלילה לא על המעשים עצמם.

הנני מתעלמת מהחלטת בית המשפט הכמעט תחתון,

 כי אולי כבר הגיעה העת... "עת לפרוץ".

באהבת ישראל,

מוריה גולדברג.