מעשה פילגש בגבעת האולפנה • דעה

 רשמים מיום פינוי גבעת האולפנא.  סיור שהתבצע יחד עם מתי שבו.

המון עוצמה מעשית ראינו שם. בגבעת האולפנא.לא מדובר היה במעשה נבלה רגיל.  לא בנפילת מורל המביאה לידי נסיגה.ולא בחטא הבא כתוצאה משטף חום בלתי מבוקר.מעשה מתוכנן. מוקפד. מסודר. מא' ועד ת'.
לא יחיד שנפל. כי אם שבט שלם בישראל , על ראשיו, על חכמיו הם ותלמידיהם ותלמידי תלמידיהם.
שבט שלם.
נסענו ביום חמישי. היה יום חם ולח.  ממעון שבדרום הר חברון לבית אל שבבנימין. לראות. לדעת. להבין. לחוות. לנסות לעכל.
בגבעת אסף עצר אותנו לטרמפ יהודי שניכר היה עליו  ששוקד הוא על התורה שנים ארוכות.-"מה דעתך?" אנחנו שואלים.- "מי אני הקטן שאדבר.." הוא עונה כמצטנע.- "בכל זאת, תגיד משהו..." אנחנו מתעקשים.- "הנושאים האלה שייכים רק לגדולי דור אמיתיים. רק ענקים יכולים לעסוק בכאלה נושאים".- "ומה דעתך אתה?"- "דעתי היא שבכל עניין גדול בחיים צריך לשאול רב. קל וחומר בעניינים גדולים כאלה. יש פה רב. יש פה מרא דאתרא". הוא אומר את המילים שאנו עתידים לשמוע כל היום.- "סבתא שלי, לפני השואה שאלה את הרבי מאמשינוב אם לעלות לארץ והוא ענה לה שלא. היא נהגה נכון כששמעה לו?" אומר מתי.- (לאחר היסוס קל) "כן. בזה שהיא שמעה לרב היא עשתה את הדבר הנכון. האפר שלהם    קדוש"- "ובן גוריון? גם הוא היה צריך לשאול רב לפני שהכריז על המדינה?" אני מתערב.- "הוא לא היה דתי. זה משהו אחר"
האברך ירד מהטרמפ, והנה אנחנו רואים בחור צעיר. כולו אדמה. כולו זיעה. עייף. חצי חיוך."איפה זה גבעת האולפנא?"  נסענו איתו  לשם. הורדנו אותו ליד מנין נערים שהתקבצו למחות והחנינו את הרכב.
אף שוטר לא היה שם.עשרות רבות של אנשי שב"כ ומשרד הבטחון הקיפו ומילאו את כל המתחם.כמעט כולם אשכנזים. כולם עם אוזניות ופרצוף קשוח. מסתכלים עלינו.
אחד מהם עם מצלמה גדולה נצמד למוחים ואלינו ומצלם ללא הפסקה.
2 שימושיות בכל צד לצורכי נוחיות של המתפנים והמפונים.ברחבה העליונה 2 סככות צל צמודות ומאורגנות עם פינת קפה מסודרת.משאיות משאיות משאיות.לידם עשרות אנשי הובלה.על כל איש צוות מאנשי משרד הביטחון היה תלוי דף מניולן עם רשימת טלפונים של כל הנוגעים בדבר.
המולה.המולה מעשית מאוד.המון המון אנשים שמתעסקים בהמון המון פרטים. בצורה מאורגנת למופת.
2 נשים יושבות על מדרכה. ניכר עליהם שהם בתר בכייה.כל המתפנים לבושים חולצות שחורות, אחד מהם, עסקן בכיר, נותן צ'אפחה לאיש משרד הביטחון. שניהם מחיכים חיוך רחב, נשענים לאחור על גדרות הרחוב ומדברים בענייני מעשה. נראה שבשבועות האחרונים הם דיברו הרבה. כבר מכירים אישית ויש אפילו ידידות.
לאחר כמה דקות אני פתאום קולט שאף אחד מהתושבים לא מישיר אלינו מבט.שלא לדבר על אמירת שלום. כלום. לאוויר דמינו.
אני שומע אישה אחת טוענת באזני איש משרד הביטחון שהקארווילה של משפחת _____ טרם נוקתה. ואיך אפשר להכניס אותם ככה. היא לא פראיירית. היא תובעת בתוקף. והוא אכן נענה. ומיד מתקשר למנכ"ל, לסמנכ"ל ולאיש שטח שיביאו לשם מהר 2 צוותי ניקיון. אל תדאגי הוא אומר לה. זה יהיה נקי.
מכל צידנו תנועת ההרס. מנופים מרימים כלובי תובלה. הכלובים ממולאים ביעילות ע"י הפועלים היהודים. (כולם. לא להרגיז חלילה). ומועמסים על המשאיות.על הכלוב תלוי שלט שמודיע שהפינוי הוא לא מרצון. שזה גירוש.  וילד קטן דורש שיעלו גם את האופניים שלו על המשאית.
על קירות הרחוב שלטים שמאשמים את מייק בלאס. את בג"ץ. את נתניהו.אישה עם דגל ישראל מתראיינת בקול רועד.שלט של נוער בית אל שמודיע לכל משפחה שהוא נכון לסייע באריזה ובמה שצריך.אידיאליסטים אלה. אל תראו אותם ככה.
אני הולך לשמוע את החבר'ה שמחו נגד ההסכם.
"אתה רואה את זה?" –  אחד הבחורים מצביע אני רואה יהודי עם זקן. מלא תורה."הוא עמד פה אתמול עם בזנט ואיים להכות".
וזה הם מצביעים, וגם זה וגם זה.ואף אחד לא מישיר מבט.חם. אנחנו מחפשים צל. מתיישבים  ליד בית שנקרא, כמה אבסורדי – "בית הגיבורים".אנשיו עכשיו עסוקים בזה שהכוסות לא ישברו בהובלה.
איש שב"כ מבוגר , ג'ינג'י , הולך צמוד לאחד הבולטים בקרב הצעירים. צעד כצעד.
החבר'ה מתלבטים מה לעשות.לפנצ'ר? לעלות על אחד הכלובים?
מצד אחד- איך אפשר לשתוק. ומנגד- אסור לתת להם לעשות כאן הצגה של התנגדות.
קור הרוח שלי מתחיל להיסדק. אני מבקש לצאת מכאן. ללכת. מה שיותר מהר. העיקר לא לצעוק. לא לאבד עשתונות. מוטב לצחוק מאשר לצעוק.
בדרך החוצה רואים את פינת הקפה. איש טכני אדיב אומר לנו שהחלב יושב פה כל היום. תשתמשו בעמיד.אנחנו שותים. בחיים שלי לא שתיתי קפה מר כל כך.  בחיים לא שמתי כל כך הרבה סוכר.
חבורה של בני ישיבה מתקרבים. אני מכיר חלק מהפרצופים מפעילויות שונות במאחזים. חלקם גם מכירים אותי. הם מתביישים מעט, אך  עסוקים.הליכתם הליכת מעשה ואין להם פנאי לדבר.אחר כך התברר  שהוזעקו מבית המדרש כדי להגן על הצמיגים של המשאיות.מצווה שאינה יכולה לעשות ע"י אחרים. (אנשי המשרד הביטחון חששו מעימות והעדיפו לשים בקדמת המאבק למען הפינוי את תלמידי הישיבה הצייתנים).
"מה דעתך?" שאלנו את אחד הצעירים. כולם  מהססים. אף אחד לא אומר כלום.מתי מחליט ללחוץ אותו- "עוד מעט תהיה לך אישה, לא תגיד לה כלום?""אני נגד"."ומה עשית אתמול?""גמילות חסד. עזרתי לארוז"."אז אתה נגד או בעד?"לא אתה לא מבין, זה לא ממש.. זה משפחה אחרת שצריכה לעזוב עוד חודש והחליפה עם משפחה מפה.. עזוב. זה מסובך"."אז אתה בעצם מעגל שני?"
אנחנו פונים משם. והולכים לבית המדרש של ישיבת בית אל.
בית המדרש נראה כרגיל. מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו.אני מחפש. רוצה לשמוע קולות, אך הכל נראה כרגיל. קצת ריק. אבל רגיל.אני פונה ללוח המודעות. מחפש איזה מודעת פולמוס. דעה שכתב מישהו.יוק.מאות אנשים. כולם חכמים כולם נבונים. אף אחד לא כתב מילה.
רק מודעות על ספר חדש שיצא, גמ"ח חדש לעפרונות ובקשת מחילה ממישהו שלקח מסכת כתובות מארון הספרים הישיבתי ולא החזיר כחודש. שלא להכשל בעוון גזל חלילה.
אני עולה לבית המדרש ושומע צעקות של 2 בחורים.או. אני מתעודד ומטה אוזן. אך רגע קטן של הקשבה מספיק לי כד להבין שאין רתחתם רתחתי.
תלמיד אחר מוחה באזננו על בזיונו של הרב.תחושת הקבס בי גברה. יצאנו לאוויר. לרכב. נסענו לשכונת הקראווילות.שלט ענק מקדם את פנינו:
"שכונת התקווה".
וילד משתכשך באמבטיה שהוריו קנו. חדשה. והכל מתוקתק. נקי.  אדניות.פועלים מתקינים נורה בחזית אחד הבתים.  דבר לא יחסר למפונים.
פתאום אני נזכר בכל האמירות האלה , שארץ ישראל זה רק מכוח התורה. רק מכוח התורה אנחנו הולכים לארץ. ומבין שהאשה הראשונה שלהם זה התורה. והם כולם פה מלאים תורה,אבל הארץ היא רק פילגש.
והפלגש מוטלת על המפתן.וידיה מושטות. ואין בכוחה אפילו להרים קול.
ואין מי שישלח חלקי גוויה בכל הארץ  וידרוש לטפל בשבט הזה.שבט בארץ בנימין, שלא רואה כלום חוץ מעצמו.שבט שבפרהסיה שלו מתבצעים מעשים נוראים. שבט שמגייס צבא שלם כדי להגן פיזית על כבוד אנשיו.שבט עם חכמים. בעלי תורה. אנשי מעשה. אנשי חינוך, אנשי תקשורת, אנשי כלכלה.כולם כולם. בזרם אחד אדיר ומתוקתק. כולם אומרי הן.
ורק קומץ מתנגדים נותר. ירבו כמותם בישראל.