בס"ד
ה'גיבור' של פרשת פינחס הוא כמובן פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן. בפרשה הקודמת, כאשר יש משבר חמור והמצב נראה לאחר-יאוש, ואפילו משה רבינו עומד ובוכה, נחלץ פינחס למעשה תקיף שעוצר את המגפה ומכפר על בני ישראל. בשכר זאת, מקבל פינחס בפרשה שלנו "ברית שלום", "ברית כהונת עולם", עד ש"פינחס הוא אליהו" – אליהו הנביא זכור לטוב, שיבוא לבשר בשורות טובות ולהשיב לב אבות על בנים. ידוע ששם הפרשה קשור בפנימיות לכל העניינים בפרשה, וגם בפרשתנו יש קשר בין פינחס לשאר ענייני הפרשה (הארוכה).
בהמשך הפרשה מדובר על ההכנות למותו של משה רבינו והעברת שרביט-ההנהגה לקראת הכניסה לארץ. משה מבקש מה' "יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה" – וה' עונה לו "קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן", וכך הופך יהושע למנהיג המיועד לדור החדש של באי הארץ. חז"ל מלמדים שהמינוי של יהושע לא היה כה פשוט, ומשה חשב על מועמדים אחרים (כמו בניו), אך ה' אמר לו "כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה 'נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ'" (רש"י). אמנם פינחס לא מוזכר אפילו בתור מועמד לתפקיד המנהיג! נכון שפינחס הוא כהן ובדרך-כלל כהן איננו מלך, ובכל זאת מודגש שיש הבדל מהותי בין שני האישים הללו, פינחס ויהושע.
כדי לחדד את ההבדל "על רגל אחת", נשתמש בביטוי של מורנו הבעל-שם-טוב זי"ע. נמסר בשם הבעש"ט שאחד היסודות החשובים בעבודת ה' הוא השילוב של "זריזות במתינות": צריך להיות זריז ללא טיפת עצלות וכבדות – כמו בפתיחת השלחן-ערוך "יתגבר כארי לעמוד בבקר לעבודת בוראו" – אך מצד שני יש לנהוג בישוב-הדעת ולא בפזיזות, ולכן צריך שהמתינות 'תכיל' את הזריזות.
פינחס כולו זריזות. בנוסף לכך ש"כהנים זריזים הם", הרי המעשה של פינחס, שבזכותו נעשה כהן, הוא שיא הזריזות: "הבועל ארמית קנאים פוגעים בו" – דוקא מי שבא מתוך קנאוּת אמיתית, שהעניין בוער כאש בעצמותיו ומרגיש שהוא חייב לקום ולעשות, כאן ועכשיו, מתוך דחף עצום של קודש. גם המעשה בפועל צריך להעשות ללא שיהוי, לקום ולפגוע בזמרי וכזבי בשעת מעשה בדיוק, לקנא לברית באותו רגע של פגם-הברית – כמבואר בהלכה שאילו היה זמרי פורש ממנה רגע אחד קודם לכן אסור היה לפינחס להורגו. ודאי שפינחס לא היה פזיז לגריעותא, שהרי היה צריך גם מתינות וישוב-הדעת כדי לפעול ולהכות ברגע המתאים, אבל הזריזות אצלו היא העיקר.
יהושע בן נון, לעומת זאת, מבטא את המתינות וישוב הדעת. יהושע מיוחד בהתמדתו ונאמנותו, "וּמְשָׁרְתוֹ יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן נַעַר לֹא יָמִישׁ מִתּוֹךְ הָאֹהֶל", וכדברי חז"ל שאמר ה' למשה על יהושע: "הוא היה משכים ומעריב בבית הועד שלך, הוא היה מסדר את הספסלים והוא פורס את המחצלאות" – שנה אחרי שנה, יום יום, בקר וערב. ודאי שיש ליהושע גם את מדת הזריזות, והוא שר-הצבא הפועל בגבורה ובנחישות – ממלחמת עמלק ועד כיבוש הארץ – אבל יחסית לפינחס מובלט אצלו הקו של המתינות, הבונה נדבך אחר נדבך ורואה לטווח הרחוק. לכן נאה לו הפסוק "נֹצֵר תְּאֵנָה יֹאכַל פִּרְיָהּ" – כדי לזכות לפירות התאנה צריך לשמור בהרבה סבלנות והתמדה, יום יום (שהרי בכל יום מבשילים פירות אחרים בעץ התאנה).
זריזות יתירה בלי מתינות אינה טובה. מתינות יתירה בלי זריזות גם היא אינה טובה. אם נטייתו של פינחס גוברת ללא הגבלה היא שוברת והורסת. אם הנטייה של יהושע גוברת – גם זה לא טוב, כפי שאנו מוצאים בדברי חז"ל שמתחו בקורת על יהושע שהתרשל בכיבוש הארץ, וכאילו אמר "יש לי זמן"... (במדבר רבה כב, ו). אם כן, מי יהיה המנהיג? – ההכרעה היא שלהנהגת הציבור עדיפה המתינות, למרות הסיכון של העצלות, על פני הזריזות שעלולה להתדרדר לתוהו-ובוהו.
יותר בעומק: בחכמת הקבלה מדובר על עולם התוהו ועולם התיקון, "אורות דתוהו" ו"כלים דתיקון". בעולם התוהו היו אורות מרובים, בעלי עוצמה אדירה, ולכן הם גרמו 'פיצוץ' ושבירת הכלים. ואילו בעולם התיקון האורות מועטים יחסית, והם 'מתיישבים' ומתקבלים היטב בתוך הכלים. הזריזות של פינחס שרשה מהאורות של התוהו, הבאים ותוקפים את המציאות בכל הכוח. ואילו יהושע מייצג את עולם התיקון, שבו יש התאמה בין הדחף הפנימי, התוכן, לבין הכלי והמסגרת החיצונית.
על פינחס אפשר לומר כמו שנהוג לומר על הרבה אנשים גדולים ודגולים שהם "מקדימים את זמנם" – העולם עדיין אינו בשל להבין אותם, אולי בעוד דור אחד או כמה דורות... פעמים רבות, אנשים כאלה "לא עושים חשבון", הם מוכנים לפעול בתוקף מתוך אמת בלתי מתפשרת, גם תוך לקיחת סיכון והימור, שמא המעשה לא יצליח ושמא אני עצמי לא אשאר בחיים. אין מה לחכות לעיתוי אחר, כי ממילא אני לא מכאן ולא מעכשיו. בלי 'הפלפל' של אנשים כאלה, העולם עלול לשקוע בחדלון, לזרום לאט ובנחת אל הלא-כלום. צריך מישהו שיקום וינער, ללא מורא וללא חשבון. לשם כך, צריך מנה מסויימת של אורות דתוהו.
לעומת זאת, יהושע הוא "בן זמנו", הוא צומח לאט לאט ובבטחה אל התפקיד המיועד לו. יש לו את כל הזמן והיכולת לבנות "כלים רחבים" של עולם התיקון, וכך לפעול את כל מה שנצרך במתינות הראויה, עד שהתאנה תבשיל בזמנה, מבלי שנאכל אותה כשהיא פגה.
הרבי מליובאוויטש הדגיש שאצל המשיח יש את "השילוב המנצח" של "אורות דתוהו בכלים דתיקון". בעבודת ה' של כל אחד ואחד, זהו הסוד של הוראת הבעש"ט ל"זריזות במתינות" – זריזות תקיפה המגלה אורות עצומים, המצליחה להתיישב בתוך מתינות, בתוך כלים רחבים שאינם נשברים. ובהנהגת הציבור, פירוש הדבר איחוד וחיבור בין התוקף הזריז של פינחס לבין המתינות השקולה של יהושע בן נון.
חלקה השני של פרשת פינחס הוא "פרשת המוספים" – כל קרבנות המוסף הקרבים במהלך השנה, מוספי שבת וראש-חודש ומוספי כל החגים, הנקראים כך מפני שהם נוספים על קרבן התמיד. קרבן התמיד מבטא את המתינות והקביעות, בחינת יהושע בן נון המשכים ומעריב בבית המדרש (כמו תמיד של שחר ותמיד של בין-הערביים). ואילו קרבן המוסף מבטא את החד-פעמי, היוצא מן הכלל, הבא בהזדמנות מיוחדת וחגיגית – בחינת הזריזות וההתלהבות של פינחס.
אמנם קרבן התמיד הוא היסוד שעל-גביו בא קרבן המוסף, וגם פרשת המוספים כאן פותחת במצות קרבן התמיד ואחריה כל המוספים שבאים "על עולת התמיד". אך עיקר החידוש הוא קרבנות המוספים, עד שקרבן התמיד כאילו נכלל במוספים (לאחר שהציווי על קרבן התמיד בפני עצמו מופיע כבר בספר שמות) – וזהו הקשר לפרשת פינחס דוקא. יתירה מזו, כל עניינם של הקרבנות מתאים לפינחס, שמלבד היותו כהן הרי עיקר השבח במעשה שלו הוא "וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", כמו הקרבנות שכולם מכפרים על ישראל. וכשם שמעשה פינחס הוא דוגמא מובהקת למסירות נפש, כך כל עניינם של הקרבנות הוא בכוונתו של המקריב למסור את נפשו לה', כאילו הוא מקריב עצמו לה', כאשר גוף הקרבן אינו אלא כלי (כמו שמבואר בספר הזהר כאן).
ושוב, התמיד והמוסף צריכים זה לזה, ואין לדעת מי גובר על מי. תמיד מוסף ראשי תבות תם – כמו הביטוי ההלכתי עבודה תמה שפירושו עבודה משלימה ומסיימת, "שאין אחריה עבודה" (יומא כד, א). המתינות של יהושע עושה את ה'כלים' של עבודה והזריזות של פינחס עושה שהעבודה תהיה תמה, ובלעדיו לא ניתן להגיע לידי גמר וסיום ("יש עוד זמן"...). כדי שהגאולה האמיתית והשלמה, התמה והמשלימה, תבוא בפועל ממש, חייבים את האורות המרובים שיבואו וישלימו את המלאכה.
הקביעות התדירה והקדושה החד-פעמית, הזריזות והמתינות, פינחס ויהושע – כולם כאחד מהווים את השלמות של "אורות דתוהו בכלים דתיקון".
משיעור י"ט תמוז תשע"ב
פיני פינחסוב 1 כ"ג תמוז תשע"ב 16:15 פיני פינחסוב