אל מול היאוש בשמאל, חוסר האונים מצליח להוליד אצלי שמחה

את רותם בר אור פגשתי במפגשים במהלך תקופת הרפורמה, במהלך מפגשים שערכנו בתל אביב בין אנשי הגבעות בשומרון לבין כאלו הנמצאים בצד השמאלי של המפה ומאז אנו בקשר. לקראת סוכות ישבנו לדבר קצת על שמחה. 

"אני עובד בזמן האחרון עם אנרגיה של חוסר אונים, ודווקא מתוכה מצליח למצוא שמחה", רותם משתף אותי הכי גלוי שיש. (א"ג)

רותם מוכר לרבים מלהקת האנג'לסי אותה הקים לפני למעלה מעשור והופיעה ברחבי העולם. "אני בא מבית חילוני, שמאלני. אבל בו זמנית יש לי קשר עמוק ליהדות. אני מתקוטט איתה כל הזמן. יש לי חבר שאומר שאני מתעסק בתורה. אני מתעסק איתה", אומר רותם בחיוך. 

מאז המלחמה אני כבר לא מסכים עם הדיל הזה "ככל שעברו השנים, אני מרגיש יותר ויותר גם וגם. גם שמאל וגם ימין. גם חילוני וגם דתי. באיזשהו אופן, לא יודע, יכול להיות שלא יקבלו אותי לאף אחד משני המחנות, אבל מאז המלחמה, זה התחזק".

וכשבר אור אומר שמאל הוא מתכוון בין השאר למפגשי היכרות ושיח עם ערבים בהם השתתף שאף התפתחו לחברות. חברות שנפגעה עם תחילת המלחמה. "התיידדתי עם כל מיני חבר'ה פלסטינאים לאורך השנים, שהרבה מהידידויות האלה מאוד נפגעו. צריך להבין, מבחינתם, בחוויה שלהם ובניסיון החיים שלהם, הם עוברים התעללות מתמשכת".

"אתה אומר, אוקיי, אני מבין את זה. אבל אחרי השביעי באוקטובר, לא יכולתי להתייצב איתם. כבר לא יכולתי להגיד שאני איתם. אני נהייתי גם חלק מהמלחמה ברמה מסוימת. באיזושהי רמה רגשית, פתאום יותר גוננתי על העם שלי", מספר רותם על השינוי שעבר בעקבות המלחמה.

"אני ממש מחובר גם לכאב של הפלסטינים. אני ממש ממש רוצה שלום. רואה הקבלות בינו ובין כל מיני דברים רעים שקרו לכל מיני שבטים ועמים בהיסטוריה. ובו זמנית אני גם ממש מחובר לעם ישראל. לזה שאלפיים שנה התפללנו לחזור לפה. לזה שזה דבר, זה שחזרנו פה מהגלות". 

"עד עכשיו היה מין דיל כזה. חלק גדול בעם הרגיש שנעשה עוול לפלסטינים, ולא בלי סיבה טובה בעיניי, אז ישנו כביכול דיל לפיו - סבבה אנחנו נכנסים בהם, ואז מניחים להם, ופעם בכמה זמן מותר להם לפגוע בנו עוד פעם, ואז עוד פעם נכנסים בהם, וזה כאילו הדיל".

"קרה משהו אחרי השביעי באוקטובר. זה באמת היה כל כך חמור מה שקרה, שאני חושב שזה שינה משהו אצל רבים מאוד מעם ישראל. הייתה פתאום איזה נקודה כזאת, שהבשילה הבנה שאנחנו יותר לא בקטע, לא מסכים עוד לדיל הזה יותר. הנקודה הזו התעוררה בי, אני לא מסכים שימשיכו להרוג אותנו. אני חושב שבגלל זה גם לא נסגרה עסקה עד עכשיו. כי אנחנו לא מסכימים לחזור לדיל הזה".

חיבורים? בתוכנו לפני הכל

במקביל, כמו לרבים בעם, חיזקה המלחמה אצל בר אור את הרצון להוביל חיבור ומפגש. "כשהתחילה המלחמה הייתה לי קריאה מאוד חזקה, איזה מין ויז'ן כזה, שבו התפקיד שלי הוא לעשות שלום בתוך עצמי, בין הקצוות של המציאות שאני מחובר אליהם. כאילו יש כל מיני זרמים בתוך המציאות שאני מחובר אליהם".

"הרגשתי שאם אני רוצה שלום בעולם, אז אני צריך להצליח לדבר עם האנשים הדתיים והימניים שאני מחובר אליהם, ולהצליח לדבר עם האנשים הכי שמאלנים שאני מחובר אליהם, ואם אני מצליח גם עם הפלסטינים, שזה באמת כמעט ולא קרה מתחילת המלחמה, ולהצליח איכשהו ליישב את הדברים בתוך עצמי או להניח לפחות כמו ניגודים לשבת בתוך עצמי. החשיבה הזו של 'וגר זאב עם כבש' - זה צריך להיות בתוכי ה'גר זאב עם כבש'. והדבר הזה הוא הרגיש כמו איזה מין משימה, זה נתן לי מין אור בתוך המציאות, וגם במקומות שהרבה אנשים מסביבי היו מאוד נפולים, הרגשתי שאני מצליח לתת ולהרים, בעיקר דרך המוזיקה", משתף רותם ומספר על הופעות רבות שקיים בתחילת המלחמה לנפגעים מהנובה למפונים ולמשפחות חטופים.

זה ברמה שהוויכוח הוא על כל המציאות

עכשיו, כמעט שנתיים לאחר מכן בר אור מרגיש במקום קצת אחר. "אני באיזשהו שלב גם התעייפתי, אני עדיין שם ברמה מסוימת, אבל זה הרבה פחות חד וברור לי. אני מרגיש שיש עייפות כללית בכל העם. בחודשים הראשונים ובשנה הראשונה הייתה הרגשה בכל העם של מן אחדות מאוד גדולה. אבל לאחר מכן כל מה שהיה לפני זה חזר, הקרע חזר. זה מאוד חזק עכשיו, הטינה בתוך העם ביחד עם המלחמה, זה דבר שהוא מתיש את כולם מאוד. בנוסף ההרגשה שהמציאות היא כמו בוץ כזה ערפילי, אתה כבר לא מבין מה הולך בכלל, אתה לא יודע למי להאמין, זה ברמה שכזה יש ויכוח על כל אספקט של המציאות, ברמת העובדות אפילו, אני מרגיש שזה משהו שעובר על כולם, וגם עליי, תחושה של כבדות וחוסר בהירות".

רותם מתאר כי בנוסף לקושי הכללי עם התארכות המלחמה, בקרב רבים בשמאל ישנו גם יאוש ותסכול רב. "יש יאוש. הצד השמאלי של המפה באמת באפר ועפר. הרבה מהם ממש מאוד רואים שחור לגבי המציאות, לגבי העתיד שלנו, הרבה אנשים מרגישים שהבאנו את עצמנו למצב שבו אנחנו נהיה הדוגמה לרוע בעולם, להידרדרות מוסרית, כמו שהיתה דרום אפריקה. זה עושה באמת שחור בעיניים".

בכיתי מחוסר אונים ואז התחלתי לרקוד

אך דווקא התסכול, כך מתאר רותם, הוליד אצלו סוג של ענווה משחררת. "אני עובד בזמן האחרון עם אנרגיה של חוסר אונים. יש לי את הדבר המאוד גברי הזה שתמיד קופץ למסקנות ולמצוא ישר פתרונות, ועכשיו אני מזהה משהו בקול הזה בתוכי שהוא קצת כמו איזה התפארות ריקה. אני כל פעם קופץ כאילו מצאתי איזה פתרון, ולאחרונה אני אומר לזה, 'עזוב אותי עם הפתרונות, אין לי כוח לקול הזה, זוז הצידה', גם כשאני מופיע, גם כשאני מנגן, עזוב אותי, תן לי רגע להרגיש חוסר אונים".

רותם מתאר כי החוויה הזו, המרפה, הענווה, מולידה אצלו דווקא רוגע שמחה. "בשבת האחרונה היה לי גל כזה. הגיע קול של וודאות ואמרתי לו 'די תעזוב אותי, תשחרר אותי', ואז באמת בכיתי, מתוך חוסר אונים. ואם אתה נותן לעצמך לשבת עם החוסר אונים, ולשהות בו, באיזשהו שלב אתה מתחיל לרקוד, אתה מתחיל פתאום להתעניין במשהו, מגיעה שמחה, שהיא פשוט שם, אין לה סיבה". 

איך מצווים על שמחה ואהבה? 

לסיום אני שואל את רותם איך הוא מבין את המצווה לשמוח בחג - איך אפשר לצוות על האדם לשמוח? "זו כמו המצווה של ואהבת", אומר רותם. "איך אפשר לצוות לאהוב? אני חושב שאלו שתי המצוות הכי מתמיהות. אני חושב הרבה על, ואהבת את השם אלוהיך בכל לבבך. כשאומרים 'ואהבת', אומרים בעצם תעשה כל מה שאתה יכול, כדי לאפשר שתהיה אהבה. אז כך גם בעניין השמחה. תעשה מה שאתה יכול כדי לתמוך בשמחה שלך".

תרגול נוסף שמציע רותם הוא להתחבר לרצון הפשוט, הטבעי. "אחד הדברים שאני מתרגל, בשבתות בעיקר, ואחרי זה זה גם… הוא לנסות להבין מה בא לי, כמו ילד קטן, כמו למצוא את הילד הקטן מפנים. יש היום הרבה מאוד בלבול בעולם. בלבול בין פנימי וחיצוני, יש דברים שאפילו נדמה שהם פנימיים אבל חיצוניים. זאת אומרת, אני הרבה פעמים כאילו עושה משהו שאמור לשמח אותי, אבל אני בעצם עושה משהו שהוא כמו תמונה של מה שאמור לשמח אותי, או מין משהו שפעם ככה הסבירו לי ששמחים. אבל כשאתה יושב ומוצא מה באמת, בפנימיות מה אתה רוצה, מצליח להתחבר באמת, משם מגיעה השמחה".