אם בחוקותי תלכו - מה אומרים על דת ומדינה

המחשבות על טור זה החלו לפני שבועיים כאשר קראנו בתורה את פרשות אחרי מות-קדושים, שעוסקות בקדושת ישראל, ובתוכן גם אזהרות על אורח החיים הפרטי של הפרטים בעם ישראל, שיש להן השלכות על פני החברה כולה, וממילא על הקיום של עם ישראל בארץ ישראל, כפי שנאמר: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת כׇּל חֻקֹּתַי וְאֶת כׇּל מִשְׁפָּטַי וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם וְלֹא תָקִיא אֶתְכֶם הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לָשֶׁבֶת בָּהּ". הטור התעכב, אך בכל זאת כמנהג הדרשנים, ניתן לקשר אותו גם לפרשת השבוע הנוכחית שבה קוראים על התנאי לכך שנשב על הארץ לבטח - "אם בחוקותי תלכו".

בין התעוררות רוחנית לוויתור על המרחב הציבורי

בשנים האחרונות אנו עדים להתקדמות חיובית בהרבה מאוד נושאים - אם זה בענייני ארץ ישראל וביטחון שבהם העם נעשה הרבה יותר ימני, או בהתעוררות רוחנית כללית לאמונה בה', לאהבה לה' ולתורה. עם זאת, דווקא בענייני קדושה, ועל אחת כמה וכמה בנושאים שקשורים לאורח החיים הציבורי, המצב הרבה יותר קשה.

לאחרונה התראיין בנט, מי שהיה בעבר המנהיג הפוליטי של הציבור הדתי-לאומי ומנסה כיום למצב את עצמו כמתחרה ימני-ליברלי לראשות הממשלה, ואמר כי כראש ממשלה הוא ידאג לנישואים אזרחיים (כלומר לביטול ה"סטטוס-קוו" המפורסם בענייני דת ומדינה) ולתחבורה ציבורית בשבת.

ניתן היה לכאורה לחשוב שמדובר בשינוי נקודתי של בנט, והרי לא מדובר בשינוי היחידי שלו, אבל האמת היא שמדובר בשינוי הרבה יותר נרחב. בסוגיות שפעם היו טאבו בחברה הדתית, יש פיחות הולך וזוחל בעמידה על עקרונות. רעיונות רבים וזרים מחלחלים אל תוך הציבור הדתי, וכל שכן למחנה הלאומי. כך למעשה נוצר מעין 'דיל': הציבור הימני הולך וגדל בעמדות בטחוניות-לאומיות וגם בהזדהות עם מסורת ואמונה, ומצד שני הוא מאמץ יותר תפיסת עולם ליברלית-חילונית בנוגע לתרבות, חברה ומדיניות ציבורית.

שורשי השינוי: פוליטיקה והתקרבות הדדית

הרבה גורמים יש לתהליך הזה - רובם הגדול כתוצאה של תהליכים טבעיים. בראש ובראשונה, המהפך הפוליטי לפני כ-50 שנה הביא לשינוי בתפיסת העולם של המדינה ולמעורבות שלה בחיי האזרח. ממילא, כל תפיסות העולם העוסקות בעיצוב צביון או חברה נדחקו החוצה, וכך באופן מעט פרדוקסלי התהפך היחס לחקיקה הדתית, משבת, דרך נישואין וגירושין וכלה בחוק החמץ.

לצד זה, דווקא הגדילה של הציבור הדתי והפיכתו לגורם משפיע יותר הציפו חששות מבחוץ ומבפנים. מבחוץ - חשש של הציבור החילוני מכפייה דתית ממסדית; ומבפנים - מצד הציבור הדתי, שנבהל (ובצדק) מעמדת הכוח אליה הגיע ללא בירור פנימי מספיק, כשהוא שואל את עצמו האם הוא בכלל יודע כיצד הוא היה רוצה לנהל מדינה.

אחד הגורמים לכך, אגב, הוא מהפכת ערוץ 14. דווקא ההצלחה של הערוץ, שהחל כערוץ מורשת ומשמש כדוגמה לשינויים בשוק התקשורת ובעמדות הציבוריות, הולידה התקרבות גדולה לאמונה ומסורת גם אצל ציבור גדול שאינו בהכרח דתי. זוהי תופעה שהלכה והתחזקה לאחר הטבח בשמחת תורה וזכתה לכינויים של "ציצית בלי כיפה" או "חצאית פעם בשבוע", כפי שתיאר זאת הזמר בן צור שנחשב לסוג של סמל של התופעה.

הצד השני של ההתקרבות המבורכת הזו הוא השינוי שחל בתוך הציבור הדתי. אם פעם אצל חלקים גדולים טלוויזיה הייתה מחוץ לתחום, היום יש טלוויזיה (במחשב) כמעט בכל בית. מטבע הדברים, יש לזה השפעה גם על סוגיות של צניעות ושמירת עיניים, והשפעה הדדית בסוגיות שונות בתפר שבין דת ומדינה, ובין שמירת תורה ומצוות למדיניות ציבורית וכולי.

אם נחזור לבנט - לפני שנים הוא הציג חזון שבו ייווצר מעין "מרכז דתי": החילונים יתקרבו לדת, ובמקביל הדתיים יתקרבו לחילונים. סביר להניח שאז רוב הציבור הדתי נבהל מהתיאור הזה, שציפה להתפרקות של העולם הדתי ולסוג של רפורמה ביהדות. אבל האם אנחנו לא נמצאים קצת בתוך תהליך דומה?

גלות הדיבור - הפחד ממדינה יהודית

אם קראנו בתורה על מעשים שהם תועבה - בין אם נפרש תועבה מלשון מיאוס ודבר מתועב, ובין אם 'תועה אתה בה' כמו דרשת חז"ל - האם היום יש מישהו שמסוגל לדבר ככה בפה מלא בשיח הציבורי? בשורה ארוכה של נושאים של דת ומדינה יש תחושה של "כְּרָחֵל לִפְנֵי גֹזְזֶיהָ נֶאֱלָמָה". לא מוציאים מילים, ולא יודעים איך לבטא את תפיסת העולם או את האמונה שהפכו ללא לגיטימיות.

אבל יש גורם נוסף שהביא אותנו למצב הזה, והוא שורה של חולאים בציבור הדתי שהביאו למיאוס, פחד וחשש מוצדק ממדינה יהודית - אצל חילונים וגם אצל דתיים. התחושה שגם מי שמאמין בה' ואוהב את התורה חש סלידה ממוקדי הכוח הדתיים, הופכת את הפחד מסוגיות דת ומדינה למשמעותי יותר.

ההתבצרות בתפיסת עולם של מיעוט שמגן על עצמו מפני שונאים, הביאה איתה יחס אוטומטי של מגננה שמגינה גם על חולאים פנימיים. ביצור החומות הוליד מנגנונים של דיכוי על פני בחירה חופשית בתורה ומצוות, והפחד מהחלנה פיתח תפיסות עולם שמונעות דיון וידע. זה הפך את העולם הדתי למאיים, וממילא דחק את כולנו להשתתק בסוגיות שקשורות למדיניות ציבורית, לפחד להציע את "בחוקותי תלכו" כמקור לישיבה לבטח בארצנו, וממילא להדחיק חלקים משמעותיים בתורה.

להשיב את הדיבור בשלושה שלבים

אבל האתגר עומד לפתחנו. אם לא נכריע איך מתנהלת מדינה יהודית עם רוב מאמין, ניאלץ ממילא לחזור ולקיים מסגרות של מיעוט כדי לשמר את אורח החיים, את חינוך הילדים וכו'. אולם קיום מסגרות של מיעוט בתוך חברה שהיא הרוב ונמצאת בהנהגה, הוא מתכון מיידי לפיצוץ (כפי שקורה כבר עכשיו בזעיר אנפין). כלומר, למעשה אין לנו ברירה אחרת מאשר לחזור ולעסוק בכל הסוגיות של דת ומדינה, ולברר לעצמנו איך אנחנו רוצים לחיות.

אז איך אפשר בכל זאת לעסוק בנושאים כאלו, שלא מוצאים עבורם מילים וכבר הרבה שנים יש סביבם תחושה של 'גלות הדיבור'? איך ניתן לבטא את האופן שבו אנו רוצים שייראו חיים ציבורים על פי תורה, בלי להבהיל את עצמנו ואת האחרים?

בדרך הבעל שם טוב יש עיקרון של הליך תיקון בן שלושה שלבים: הכנעה, הבדלה והמתקה. אפשר לנסות ליישם גם כאן את שלושת השלבים הללו:

הכנעה: בראש ובראשונה, תיקון המעוות בתוך החברה הדתית והצפת הפגמים בצורה ציבורית. ביצוע תחקירים שמטרתם לברר את האמת, ובכלל אימוץ של תנועה שלא מציגה גישה של גאווה (כאילו דרך החיים הנכונה נמצאת רק אצלנו), אלא מתוך הבנה שאנחנו מקבלים עול מצוות מתוך אמונה, כדי שכך נוכל לקיים את ייעודנו. גישה של הכנעה תביא גם לתיקון ובירור של הבעיות שמעכבות היום תשובה ציבורית, ויכולה גם להסיר הרבה מן הרתיעה הקיימת.

הבדלה: המהות של ההבדלה היא לעשות בירור בין טוב לרע, ובין קודש לחול. כאן יש מקום שהוא כן מעט "מתנשא" - אך הוא מבוסס על ההצהרה שקיבלנו את הארץ כדי לקיים בה תורה ומצוות. כלומר, לאלו שרוצים לקיים מדינה יהודית יש כוח מכוח הזכות על הארץ, וכל שיח בנושא דת ומדינה יכול להתקיים רק מנקודת המוצא הזו. כטבעה של הבדלה, זו גישה שכביכול מרחיקה בטווח הקצר, אבל היא משנה את מהות הדיון. הדתיים לא אמורים להיות עסוקים רק בלשמור על זכויותיהם או לדאוג שלא יפגעו ברגשותיהם; אנחנו באנו לקיים מדינה יהודית.

המתקה: כאן נמצא כמובן העיקר. היכולת לעסוק בנושאי דת ומדינה יוצאת רק מתוך המקום שבו יש בערה של קדושה, ורק ממקום שבו מצליחים באמת לקשר בין האפרוריות של סדרי החיים הציבוריים לתשוקה לה' יתברך, שכל יהודי מכיר. רק אם נצליח להעביר את החוויה של מידת החשיבות של חיי קדושה ועד כמה זה כל משמעות החיים שלנו; רק אם נחיה באמת את ה"לית אתר פנוי מיניה" ו"אין עוד מלבדו" – וכך נציב את 'ברית הייעוד' גבוה-גבוה מעל 'ברית המשרתים' – רק אז נוכל לחזור ולפתוח את הפה.